על מועמדותה של דליה דורנר

השופטת בדימוס הודיעה על התמודדותה לתפקיד נשיאת המדינה. בצעד אמיץ היא הסבירה שאחד השיקולים העיקריים בקבלת ההחלטה הוא החשיבות הציבורית שאישה תמונה לתפקיד הנחשק

פוסט שלי בסלונה

מועמדותה של דורנר לנשיאות המדינה מרעננת. לא רק כי היא אמרה בראיון לרשת ב’ שהגיע הזמן שתהיה מועמדת אישה לנשיאות המדינה, אלא כי בניגוד לנשים רבות אחרות דורנר אינה מסויגת. כן, היא רוצה. כן, היא מכריזה. מדוע צריך קודם לבדוק ולשקול ולהתלבט? מדוע צריך להעמיד פנים ולחכות שהמשרה תובטח?

דורנר אינה מוטרדת אם תעשה או לא תעשה מעצמה צחוק. גם הכבוד לא מעוור אותה או מהלך עליה אימים. היא הגיעה כדי להתמודד, גם אם תיכשל. ואם תצליח, תעשה היסטוריה ותהיה הנשיאה הראשונה של ישראל.

לראיון עם השופטת בדימוס, נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר ברשת ב’ לאסתי פרז – במהלכו הודיעה לראשונה על התמודדותה – לחצו כאן.

דורנר לא דייקה בפרט אחד: היתה כבר מועמדת לנשיאות בישראל. חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל (העבודה) אשר בשנת 2007 הציגה את מועדותה מול שמעון פרס ומול ראובן ריבלין. למרבה אכזבתה אביטל לא זכתה אפילו לתמיכה של ח”כיות וח”כים ממפלגתה. ח”כ שלי יחימוביץ’ העדיפה להצביע לראובן ריבלין. ח”כ בנימין בן-אליעזר שמחזר אחרי כל קול במשכן, ובטח בקרב חברי מפלגתו, הצביע אז גם הוא לריבלין.

אולם דורנר, עשתה היום מעשה חריג ושאינו מאפיין נשים העוסקות בפוליטיקה. היא הודיעה באומץ, כי העובדה שהיא אישה, הינה מכרעת. הטיעון יפתח כמובן דלת רחבה לויכוח מגדרי, האם יש למנות אישה לתפקיד הרם, רק בגלל שהיא אישה?

ההנחה, אף אחד לא יחלוק על כך, שדורנר ראויה מאוד. כישוריה, עקרונותיה, פסיקותיה, קורות חייה. רק לפני כשבועיים הגעתי לפגישה סגורה בלשכתה של דורנר בבית המשפט העליון ודורנר שלפה מן המגירה והראתה בגאווה לא מוסתרת תמונה שקיבלה במתנה ובה היא מצולמת בתקופת שירותה הצבאי כשופטת בית הדין הצבאי לערעורים.

האם יש למנות את דורנר כי היא אישה? התשובה היא כן. מי שרוצה להנחיל את ערך השוויון צריך לקבל את העובדה שמספר הנשים שמוכנות לפעול כפי שדורנר עשתה היום – כלומר להציב את הטיעון המגדרי בראש, הוא אפסי עד לא קיים. רוב הנשים מתביישות להודות בכך כי הן מודרות או כי המבנים החברתיים דוחקים אותן הצידה ולמטה. הן מעדיפות שיגדירו אותן כמי שהתקדמו בזכות הכישורים. אבל נתיב הכישורים בלבד מאפשר במשך שנים לקומץ נשים להתקדם ומשאיר את השאר מחוץ למשחק.

העדפה מגדרית מתקנת הביאה הישגים נאים בתחום השוויון הפוליטי במדינות שיישמו זאת (המדינות הסקנדינביות). מדינות אחרות (גרמניה, ספרד) הולכות היום בדרכי הסקנדינביות באיחור של דור. במקומות בהם אין העדפה מתקנת (ארה”ב) השוויון הוא רק מן השפה לחוץ. ישראל נמצאת במקום טוב יותר מארה”ב, אך הרבה מאחורי מערב אירופה.

שביט בן אריה, מומחה לפוליטיקה מגדרית בישראל ומחבר ספר חברות הכנסת אומר כי כבר בשנת 2000, השנה בה נבחר משה קצב לנשיא השמיני של ישראל, קמה תנועה ציבורית בתמיכת פרמלנט נשים שקמה והציעה שורה של מועמדות. “באותה השנה היתה גם יוזמה נפרדת ובלתי קשורה לפרלמנט נשים להריץ את שולמית אלוני לנשיאות. כל היוזמות הללו נותרו בצד. והיום דליה דורנר היא האישה הראשונה שקמה ואומרת את הטיעון המגדרי בפה והופכת את זה לחלק מן הקמפיין שלה”.

כיצד אתה מסביר את זה שלמעט דורנר ואביטל לא היו מועמדות לתפקיד?

“לדעתי יש לכך שתי סיבות. האחת, סיבה היסטורית-מבנית שנגעה לגושים הפוליטיים אשר דאגו שלא להפוך את הבחירה לנשיאות לזירת התנגחות, וכך הוגשו שמות של מועמד אחד בלבד מכל גוש, מועמד שהיה מוסכם ומקובל. היה אולי חריג לכך רק בתקופת הנשיא בן צבי, למיטב זכרוני. הסיבה השניה נוגעת לפן של מעמד האישה עצמו. כל עוד נשים לא מגיעות לתפקידי הנהגה ומוכרות כדמויות ציבוריות בעלות עמדה, הן לא מוקפצות כיתה ולא יועלו אוטומטית לראשות המדינה. אם מתעלמים מישראל ההיסטורית וימי גולדה, עד העשור האחרון לא היו שרות בתיקים בכירים, ובכלל – רק בשנות התשעים מונתה יותר מאישה אחת לממשלה. הדבר נכון גם בבית המשפט העליון ממנו מגיעה דורנר. רק ב-1977 מונתה מרים בן פורת לשופטת העליונה הראשונה. היום, כחצי מן ההרכב של העליון הוא נשים. זהו חלק מתהליך הארוך והמורכב של חדירת נשים לחיים הציבוריים”.