קריאה של דיווחי התקשורת על מעשיו ופועלו של שר החוץ הישראלי, אביגדור ליברמן מעלה אצלי לעיתים תחושת דז׳ה וו. ההתרחשויות נדמות כמוכרות, כאילו סופרו זה מכבר. מדובר בתחושה תחושה אינדבידואלית כמובן. רק אני מרגישה כך והטקטס להלן הוא מתוך מחאתי האישית.
איפה קראתי על פועלו של שר החוץ? לפני כמה שבועות עיינתי בסיפור סוף השבוע החשאי של ליברמן בווינה, עליו שר החוץ קמצן בפרטי מידע, השמיט אותו מלוח הזמנים הכללי שלו ואפילו לא עדכן את בכירי משרדו. המידע התגלגל, בדרך לא דרך, אל דפי עיתון הארץ וסופר מפיו של הכתב המדיני של העיתון, ברק רביד. או אז, התחברו לי המעשיות או יותר נכון התערבבו לי הסיפורים, עם המציאות ועם הדמיון הילדותי של הסופר ינץ לוי.
מתוך הכתבה: ״שר החוץ, אביגדור ליברמן, הגיע ביום חמישי שעבר בחשאי לווינה ושהה בעיר במשך שלושה ימים. ואולם, הביקור בבירה האוסטרית הוסתר מהתקשורת והתקיים ללא ידיעת רוב בכירי משרד החוץ, שלמדו אודותיו רק בדיעבד. בלשכת שר החוץ טענו כי ליברמן קיים בווינה “פגישות מדיניות רגישות” ואישרו כי נפגש גם עם מקורבו, איש העסקים היהודי־אוסטרי מרטין שלאף.״
ובכן, סדרת ספרי הילדים, הדוד אריה, התגלתה כמקור רעיוני-השוואתי בלתי נדלה לפועלו של שר החוץ של ישראל, הממלא את תפקידו מאז 2009 (למעט 11 חודשי משפט פלילי ממנו זוכה ובמהלכם נשמר תיק החוץ עבורו על ידי ראש הממשלה נתניהו):
המשך הכתבה: ״בשבוע שעבר יצא ליברמן לנסיעה בת עשרה ימים בחו”ל. בהודעה שפרסמה לשכתו לפני הנסיעה נמסר כי ביום רביעי בבוקר, 10 בספטמבר, הוא ימריא לווילנה בירת ליטא וביום ראשון, 14 בספטמבר, הוא ימריא לארצות הברית. מההודעה ניתן היה להבין כי הנסיעה כוללת שתי מדינות בלבד וכי ליברמן ימריא לארצות הברית היישר מליטא. לשכת שר החוץ לא ציינה בהודעה לתקשורת כי הנסיעה כוללת מדינה שלישית וכי בין שני היעדים שכן אוזכרו, יבלה שר החוץ את סוף השבוע בווינה. ואולם ליברמן הגיע לבירת אוסטריה ביום חמישי אחר הצהריים ועזב ביום ראשון בבוקר ללוס אנג’לס, כדי לנאום בכנס של ארגון יהודי. משם צפוי ליברמן להמשיך לוושינגטון כדי להיפגש עם שר החוץ האמריקאי, ג’ון קרי״
״הרקע לביקור בווינה לוט בערפל. כששרי הממשלה אישרו את הנסיעה של ליברמן – כמה ימים לפני המראתו מישראל – נמסר להם כי לצד ליטא וארצות הברית יבקר שר החוץ גם באוסטריה. דברי ההסבר הקצרים שצורפו להחלטה כללו משפט לקוני לפיו שר החוץ נוסע “בענייני משרדו”.
רביד: ״רוב בכירי משרדו של ליברמן כלל לא ידעו על הנסיעה לווינה. אלה שידעו סברו כי שר החוץ רק עובר שם לכמה שעות כדי להחליף טיסה בדרך לארצות הברית. מקור במשרד החוץ בירושלים ציין כי רק ביום ראשון התברר לבכירי המשרד שהשר שהה בעיר שלושה ימים. ביקורו של ליברמן בווינה היה תעלומה גם עבור משרד החוץ האוסטרי, שלא ידע כי שר החוץ הישראלי מגיע לעיר. במהלך סוף השבוע לא נפגש ליברמן עם אף גורם רשמי בממשלת אוסטריה.״
כעבור כמה ימים פורסמה בעיתון הארץ כתבה נוספת של רביד, והפעם עם פרטים מעט יותר צבעוניים בנוגע למסעותיו של שר החוץ בוינה.
״אחת הפגישות שאותה ניסה שר החוץ אביגדור ליברמן להסתיר בנסיעתו החשאית לווינה בסוף השבוע האחרון היתה עם ידידו הקרוב ובן בריתו מילוראד דודיק, לאומן ובדלן סרבי שמשמש כנשיא הרפובליקה סרפסקה – אחד החבלים האוטונומיים למחצה של בוסניה־הרצגובינה. לא ברור מדוע לשכת ליברמן הגדירה את הפגישה כ”רגישה” מבחינה מדינית ומדוע הסתירה אותה גם מאנשי משרד החוץ. בנוסף, בכירים במשרד החוץ האוסטרי מסרו ל”הארץ” כי בסוף השבוע הוא גם קיים פגישה שהוגדרה “לא רשמית” עם שר החוץ סבסטיאן קורץ.
מסיבה לא ברורה גם הפגישה הזו הוסתרה על ידי ליברמן מהתקשורת וכן מרוב בכירי משרד החוץ. קורץ, מצדו, שמר גם הוא את הפגישה ב”פרופיל נמוך”, לא דיווח עליה לתקשורת האוסטרית ורק כמה מיועציו הקרובים ביותר ידעו שהתרחשה.״
״הפגישה בין ליברמן לדודיק התקיימה באחת ממסעדות היוקרה של וינה. מי שפרסם את דבר קיומה היתה לשכתו של דודיק, בהודעה לעיתונות שפרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של הרפובליקה סרפסקה. “ליברמן ודודיק הדגישו את היחסים הטובים בין סרפסקה לישראל, שאין מחלוקות בין הצדדים וציינו שיש להדק את שיתוף הפעולה הכלכלי”, נמסר בהודעה בשפה הסרבית.
שגריר ישראל באלבניה, דוד כהן, שמואמן גם לבוסניה־הרצגובינה, לא השתתף בפגישה בין דודיק לליברמן. מי שכן השתתף בה היה אדם בשם אלכסנדר ניקוליץ’ – ישראלי ממוצא סרבי, המשמש כראש הנציגות של הרפובליקה סרפסקה בירושלים. ניקוליץ’ הוא איש אמונו של דודיק, אך גם נחשב מקורב לליברמן.
בתמונה מהפגישה שהפיצה לשכתו של דודיק נראה ניקוליץ’ יושב דווקא לצדו של ליברמן. ל”הארץ” נודע כי שר החוץ הישראלי מעוניין למנות את ניקוליץ’ לשגריר באלבניה ובוסניה־הרצגובינה כמינוי פוליטי במקום השגריר כהן, כשזה יסיים את תפקידו בעוד כמה חודשים.״
״הרפובליקה סרפסקה נוסדה ב–1992 כחבל סרבי אוטונומי למחצה בתוך בוסניה־הרצגובינה. גודלה כ-49 אחוז משטח המדינה וחיים בה שליש מאוכלוסייתה. 90 אחוז הם סרבים ועשרה אחוזים מוסלמים בוסנים.
חרף העובדה שהרפובליקה סרפסקה אינה מדינה עצמאית, שר החוץ ליברמן משקיע מאמצים רבים בטיפוח היחסים עם חבל הארץ האוטונומי. הרקע לעיסוק הלא־פרופורציונלי בסרפסקה אינו רק מתחום היחסים הבינלאומיים, אלא נמצא גם ואולי אף יותר בגזרת היחסים הבינאישיים. בארבע השנים האחרונות טיפח דודיק ידידות קרובה וברית מדינית עם תאומו הפוליטי בישראל, אביגדור ליברמן. שר החוץ, מצדו, הפך את דודיק לאחד המנהיגים הקרובים ביותר אליו ואת הרפובליקה סרפסקה ליעד אסטרטגי – לא רק לפעילותו הדיפלומטית אלא גם לענייניו האישיים.״
״ליברמן מתגאה בהשקעה שלו בדודיק ומציג אותה ככזו שהשתלמה וסייעה בבלימת המהלך הפלסטיני החד־צדדי במועצת הביטחון של האו”ם בספטמבר 2011. בוסניה־הרצגובינה היתה אז חברה במועצת הביטחון. בשל הלחצים שהפעיל דודיק, לבקשתו של ליברמן, לא תמכה בוסניה במהלך הפלסטיני, מה שמנע מהפלסטינים להשיג תשע תומכות מבין 15 החברות במועצת הביטחון והכשיל את יוזמתם.״
״היחסים הקרובים באופן חריג בין ליברמן לדודיק בלטו באוקטובר 2012. שלושה ימים אחרי שליברמן וראש הממשלה בנימין נתניהו הפתיעו את המערכת הפוליטית בישראל והודיעו שהליכוד וישראל ביתנו ירוצו יחד בבחירות לכנסת, פרסם דודיק הודעת תמיכה רשמית בסוכנות הידיעות הממשלתית של סרפסקה.
“אני חושב שהאיחוד בין המפלגות יתרום לחיזוק היציבות הפוליטית בישראל ויסייע למאמציה של ישראל לשמור על זהותה ועל זכותה להתקיים”, הדגיש דודיק באותה הודעה, “שר החוץ אביגדור ליברמן הוא ידיד אמת של סרפסקה“.
״מי שחיבר בין ליברמן לדודיק הוא אריה לבנה, איש עסקים ישראלי שמיודד עם שר החוץ הישראלי ומקורב מאוד לנשיא הרפובליקה סרפסקה. בסוף אוקטובר 2011 חגג לבנה יום הולדת 90 במסעדת “בומי” בבניה לוקה, בירת סרפסקה. עם 100 האורחים באירוע, שנמנו על הצמרת הפוליטית של סרפסקה, היו דודיק וליברמן, שקבע ביקור בן כמה ימים ברפובליקה לאותם התאריכים.
לפי דיווחים בכלי התקשורת בסרפסקה, בואו של ליברמן למסיבת יום ההולדת של לבנה בבניה לוקה היה אחד מלפחות ארבעה ביקורים שלו ברפובליקה מדצמבר 2010, אז הגיע לשם לראשונה לביקור מדיני רשמי שבו נפגש עם הנשיא דודיק. חצי שנה לאחר מכן, במאי 2011 הגיע שר החוץ ליברמן לחופשה בת חמישה ימים בסרפסקה עם קבוצת חברים אנשי עסקים. הנשיא דודיק העניק לליברמן ולחבריו קבלת פנים מלכותית וערך לכבודם ארוחה במסעדה בבניה לוקה. את החופשה העביר ליברמן בטיולים בטבע, במשחקי טניס ובבילוי במסעדות המקומיות.״
״בספטמבר 2012 הגיע ליברמן פעם נוספת בסרפסקה. היה זה ביקור פרטי, שעליו דווח בזמנו ב”ידיעות אחרונות”. אל ליברמן נלוו אז לצד שני בניו גם כמה חברים אנשי עסקים. אתר חדשות בבוסניה דיווח לאחר אותו ביקור כי אנשי העסקים שהגיעו עם ליברמן עוסקים בתחומי התיירות והבניין.
לפי אותו דיווח, אנשי העסקים שהגיעו עם ליברמן הביעו עניין בקידום פרויקטים בתחום התיירות ובמוצרים של תעשיית עיבוד העץ בסרפסקה. כמה ימים לפני אותו ביקור העניק אריה לבנה ראיון לתקשורת המקומית וגילה כי מתקיימים מגעים על טיסות שכר מנתב”ג לבניה־לוקה וכן על חוזים של חברת המים מקורות בסרפסקה. “לפני כמה שנים אף אחד בישראל לא ידע איפה זה בניה־לוקה”, אמר לבנה באותו ראיון. “ליברמן הסתובב הרבה בעולם אבל התאהב בסרפסקה”.
״לצד פגישות עם הנשיא דודיק ושאר בכירי הממשלה המקומית, ניצל ליברמן את הביקור לטיולים, בילוי במסעדות וטעימות יין עם כמה חברים אנשי עסקים ושני בניו בעיר טרביניה שבדרום החבל האוטונומי. גולת הכותרת של אותו ביקור היתה ארוחת ערב חגיגית לכבוד ליברמן בטירה שבבעלותו של הבמאי הסרבי אמיר קוסטוריצה. נשיא סרפסקה דודיק ישב לצדו של ליברמן בארוחת הערב.״
״דודיק בן ה-55 הוביל את מפלגתו לניצחון בבחירות ב-2006. הוא נכנס תחילה לתפקיד ראש הממשלה ולאחר מכן לתפקיד הנשיא. מהרגע הראשון הוביל מדיניות לאומנית ובדלנית שמטרתה השגת עצמאות לרפובליקה סרפסקה והתנתקות מבוסניה־הרצגובינה. הוא שולט במפלגתו ביד רמה ומתנהל כמעט ללא אופוזיציה. אחת הדרכים שבהן דודיק צבר פופולאריות היתה התקפותיו השיטתיות נגד המוסלמים הבוסנים ונגד הקהילה הבינלאומית. מברק של משרד החוץ האמריקאי מיולי 2008, שנחשף באתר וויקיליקס, קבע כי למרות כישלונותיו בתחום הכלכלי הוא שומר על פופולאריות. “מעריצים אותו על כך שהוא עומד על הכבוד הסרבי מול הבוסנים בסרייבו ומול העולם – שאת כולם הוא מצייר כאויבים”, נכתב במברק.״
״דודיק ידוע כמי שמכחיש את חלקם של הסרבים ובמיוחד של צבא סרפסקה במעשי הטבח ופשעי המלחמה שבוצעו נגד המוסלמים הבוסנים במלחמת האזרחים בבוסניה. באפריל 2010 הוא הורה לבחון מחדש דו”ח של ממשלת סרפסקה משנת 2004, שעסק בטבח סרברניצה ביוני 1995, שבו נרצחו 7,000 גברים ונערים מוסלמים בוסנים בידי כוחות סרבים מסרפסקה בפיקודו של רטקו מלאדיץ’. בית הדין הפלילי הבינלאומי הגדיר את הטבח כרצח עם. הדו”ח הממשלתי לקח אחריות על הטבח, אולם דודיק התכחש לו וטען שמספרי הנרצחים נופחו.
“דודיק הוא שריף מקומי בדיוק כמו שליברמן אוהב”, אמר בכיר במשרד החוץ בירושלים. “מנהיג חזק ששולט ביד ברזל ואינו מייחס חשיבות עודפת למושגים כמו זכויות אדם, חופש ביטוי או עיתונות חופשית. הוא גם מארח בדיוק כמו שליברמן אוהב – מכל הלב עם הרבה אוכל והרבה יין”. מלשכת ליברמן נמסר בתגובה כי “איננו רוצים להתייחס לפרטים בכתבה”.
דוד אריה מסר בתגובה: “ההשוואה כמובן משעשעת. אבל חשוב לזכור שבספרי הרפתקאותי אני שומר על שקיפות מלאה, ולא מסתיר שום מידע מציבור הקוראים והקוראות. וכמובן, אני תמיד מוסר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. שנה טובה!”
את שאר דברי הימים לתקופתו של שר החוץ אביגדור ליברמן ניתן יהיה לקרוא בספריו הבאים של ינץ לוי. התיאורים ימשיכו להיות צבעוניים. עד אז, דיווחים (עובדתיים) שהופיעו בפלוג בשנה האחרונה בנוגע לפועלו של שר החוץ של מדינת ישראל
ליברמן ידע מדוע צה״ל מגיב לאט וניצל את המצב לטובתו הפוליטית
מדיניות חוץ מרשימה: בזכות הסלבים ישראל השיגה תמיכה עולמית
הזגזוגים: ליברמן: היזמה הסעודית מתכון להשמדת ישראל
אבן הפינה של המפלגה, ישראל ביתנו.
הרוסים עוברים מנתניהו לבנט, בוריס שינדלר
אכן דברים קשים. כמובן שלא ניתן כלום על ליברמן מהכתבות של ברק רביד עליו, מעבר לכך שכמה נרגנים ממשרד החוץ לא אוהבים את הבוס שלהם, ונהנים להשמיץ אותו באזני עיתונאי-הבית שלהם…
הסיפור על מרטין שלאף הוא באמת דרמטי – אבל דווקא עליו לרביד כמעט שאין מה לספר, וחבל – שלאף הוא בכ”ז איש מעניין, ומממן ראשי של פרוייקטים אסוניים שהתרחשו פה מאז הסכמי אוסלו.
לעומת זאת, רביד שופך מלל רב על קשריו של ליברמן עם נבחר ציבור (שוחרי אבו מאזן ומעריצי ביה”מ העליון צריכים לקרוא על זה – מדובר בקונספט מעניין וחדשני…), שלמרבה האסון לא תוקף את ישראל מדי יום (כנראה בגלל העדר אלקטוראט מוסלמי והעדר תלות בייבוא אנרגיה מהמזה”ת…). מכיוון שהוא לא תוקף את ישראל, ברור לכל שהוא לאומן בדלני, ולא ראוי.
הכתבות של ברק רביד לא מלמדות אותנו הרבה על מדיניות החוץ של ישראל, אלא על האופן שבו מתנהלים רבים מהפקידים המיותרים שעולים לנו כ”כ הרבה כסף מדי שנה. רק תחשבו כמה כסף ניתן היה להעביר למעמד הביניים לו סגרו את משרדי החוץ והתרבות…
פסקאתך הראשונה מלאת ססמאות כדרכך, ולכן אין טעם להגיב עליה.
פסקאתך השניה צודקת מאין כמותה. כל הפקידים העצלים במשרדי המששלה, המקבלים מקסימום הטבות ונותנים מינימום של מינימום שירות, וגם זה רק בתנאי שהגעת בשעות הפעילות, והבאת תעודת זהות, ואת כל הטפסים הרלוונטיים כפי שפורסמו בחוזר משנת תרפ”ו.
שעות קבלת הקהל ורמת השירות במשרדי המשלה הולמת להפליא מדינה מתקדמת בעולם השלישי.
דווקא במשרד החוץ יש פקידות ברמה גבוהה וגם הם כשלעצמם לא עולים למדינה ככ הרבה כסף. זה אינו משרד מנופח (יחסית), תקציבו אינו גבוה כשל משרד הבריאות/חינוך/בטחון. הדרג הדיפלומטי משתכר ממש מעט. והם לרוב עושים את עבודתם. אחת המשימות הענקיות שהם מטפלים בהן בעשור האחרון זה ה BDS. בכל העולם. אני לא אומרת שכל השליחים מושלמים, יש אגפי BDS שהם לגמרי מזניחים. אבל הם יכולים לעבוד קשה, ולהתרוצץ וכו׳ – ואז במחי יד, מגיע שר החוץ שלהם, הבוס, וקורא להחרים עסקים ערבים, רק בגלל עמדותיהם שאינן נושאות חן בעינין (כי כואב להם על מותם של פלסטנים בעזה) ועם קריאות החרם האלה, לך תסביר לעולם שחרם עסקי זה דבר לא מומלץ.
משעשע להפליא: את הפיסקה הראשונה לא הבנת – ואת השנייה פירשת לפי רצונך…
אני אמנם מוחמא מאוד מכך שלקחת טקסט פשוט לגמרי בעברית וחיפשת בתוכו את ה”דרש”, אבל האמת היא שאין בכך כל צורך. כשכתבתי על הפקידות במשרד החוץ,\ התכוונתי לפקידות במשרד החוץ. במשרדי ממשלה אחרים ישנו צורך אמיתי, וגם אם יש צורך לשפר אותם, הרי שלפחות אינם מהווים בזבוז נורא של כספי ציבור.
התגובה של טל רק ממחישה זאת: ההצגה של תכלית קיומם כהושעת עם ישראל מהקמפיין של הBDS, רק ממחישה עד כמה הם הם כושלים במקרה הטוב, ומיותרים במקרה הרע. משרד החוץ היה קיים יובל שנים לפני שהחל קמפיין הBDS (שמתנגד לעצם קיומה של ישראל ודורש זכות שיבה), ובכ”ז, העסק תפס תאוצה בתוך זמן קצר. המסקנה היא שאו שמשרד החוץ לא עשה כלום במשך כל שנות קיומו, או שהוא פשוט חסר תועלת ומשמעות.
בכל מקרה, נתי, לעולם אל תתבייש לשאול – רק ככה לומדים…
שלום אורי,
מדוע לדעתך צריך לסגור את משרד החוץ?
הסיבה לכך זהה לסיבה שבגללה כבר לא צריך עגלונים – המקצוע כבר אינו חיוני.
לפני מאתיים שנה, כדי לשמור על קשר רציף עם מדינות אחרות, היה צריך להחזיק שם שגרירות. היום אפשר להרים טלפון, או לשלוח מייל. התקשורת היא מיידית – ולא פחות חשוב מכך, היא נעשית באופן ישיר בין מקבלי ההחלטות, ולא בין שליחים נמוכי-דרג, שאין להם סמכות לקבל החלטות.
כאשר בוחנים את תחום ההסברה, שמשרד החוץ לא חדל להסביר מדוע הוא כ”כ חיוני בתחום זה, הרי שבפועל, במחיר נמוך בהרבה, אפשר לשכור חברות יח”צ מקומיות, ולקבל תוצרים טובים בהרבה.
המחיר של החזקת אלפי שליחים ובני משפחות בתנאים מופלגים (בתי ספר פרטיים, מציאת עבודה לבני/בנות זוג, דיור יוקרתי ועוד ועוד), פשוט לא מצדיק את עצמו.
בניגוד למשרדים שעוסק בביטחון, במערכת אכיפת החוק לסוגיה, ברווחה, ושהצורך בהם הוא ברור וקבוע – הרי שהצורך במשרד חוץ (לא רק אצלנו), הוא יותר תוצאה של גילדה שלא רוצה שיבטלו לה את הפרה החולבת שלה (בדומה, נאמר, לאי-הוצאת גל”צ מהצבא).
סגירת משרד החוץ היא טובה לישראל, תחסוך לנו כסף, ולא תפגע בנו מדינית (נכון, עובדי משרד החוץ ישמיצו אותנו בחו”ל, אבל חלקם עושים זאת כבר היום – כשהם אמורים לייצג אותנו…).
אורי-
מה בדבר הפן העסקי והמסחרי של קשרי החוץ? למשל, רקימת קשרים לצורך חילופי משלחות עסקיות, או למטרות לימודיות, חקלאיות וכו’? האם אין צורך בשגרירות שתכין את השטח ותפעל ליצירת אותם קשרים?
בעניין ההסברה אני נוטה להסכים עמך.
רקימת קשרים מסחריים זה דבר שפקיד מוכשר יכול לתרום לו, ופקיד כושל יכול להזיק לו…
בסופו של דבר, קשרים מסחריים נסגרים בין הגורמים המסחריים עצמם, ומכיוון שהם אלה שאמורים להרוויח – האינטרס שלהם גדול משל הפקידים, שהתהליך יהיה מוצלח (עובד ציבור יקבל משכורתו אם הצליח ואם פישל).
בעבר אני מסכים שהיה צורך בנציג שיושב בארץ היעד ומכיר אותה היטב ויכול לסייע. כיום יש אינסוף חברות שעוסקות בדיוק בדברים האלה, ברמת מקצועיות גדולה לאין שיעור, והאינטרס שלהן בהצלחה הוא גדול מאוד (הן מקבלות עמלות תיווך).
משרד חוץ זה רעיון יפהפה לאירופה של ימי הביניים. למרבה השמחה, כיום אין לנו צורך בנציג בחצרו של קיסר סין, ואם ממש צריך להפגש פנים אל פנים, אז בשביל זה יש מטוסים…:)
רבקה – מי שעוסק ביחסים מסחריים זה משרד הכלכלה והשליחים שלו בחו״ל שיושבים בשגרירות, לא אנשי משרד החוץ. להגיד שהם חיוניים אני לא יכול, אין לי מושג. גם לגבי חקלאות – מדובר בשליחי משרד החקלאות.
אורי – אין אלפי שליחים של משרד הבחוץ אלא כמה מאות סך הכל, פחות מאלף בכל מקרה כולל ילדים.
אולי צריך לבטל את משרד החוץ אבל זה לא יקרה בארץ עד שזה יקרה במדינות ״מתוקנות״ אחרות. זה לא רק גילדה שמגנה על הפריווילגיות שלה אלא גם פוליטיקאים שלא יוותרו על הכבוד שבתפקיד שר החוץ.
הפוליטיקאים הם לגמרי חלק מהגילדה, יונתן. גם הם רוצים להיות שגרירים בסוף הקריירה (וילנאי, אורה נמיר, שי בזק ועוד ועוד). אם תספור את כמות השליחים של משרד החוץ, ותוסיף אליה בני משפחה, אני מעריך שתגיע להרבה יותר מאלף. לאלה אתה צריך להוסיף את אלה שעושים “תפקיד מטה” בי-ם, ומחכים לשליחות הבאה אי-שם במדינות המצוקה בצפון אמריקה, או מערב אירופה…