דיסקין: פוסט סערה

עם שוך סערת דיסקין-נתניהו-דיסקין לפני יותר משבוע (מי זוכר כבר. עברנו מאז את נלסון מנדלה, שלג של פעם במאה שנה ועוד) ראש השב”כ לשעבר פרסם הבוקר סטטוס מפורט ובו הפריך דברים שפורסמו עליו בעיתונות בזמן האחרון. העיקרי שבהם: טור של אורי משגב בהארץ, על פיו דיסקין “פעל בשנה האחרונה בפרופיל נמוך לגיוס תורמים וכספים, בעיקר בחו”ל“.

“להפתעתי אף גיליתי מאמרים של יודעי דבר בעיתונים השונים שעסקו בכך…אחרים אף התיימרו לזהות פה תכנית אסטרטגית רב שלבית שלי של כניסה לחיים הפוליטיים, גיוס כספים מתורמים בחו”ל (??), ברית פוליטית עם אולמרט ולפיד (??), תזמון של הדברים שלי ושלהם (??) ועוד כהנה וכהנה...” כתב דיסקין הבוקר בעמוד הפייסבוק שלו.

אז במקביל לברכות על התפיסה המהירה של האופן בו מתנהלים החיים-הציבוריים הפוליטיים בימים אלה (בפייסבוק) ולפני שדיסקין מעדכן את הטוויטר, אינסטה ויוטיוב שלו (סתם, עוד אין לו בטח) הנה כמה עצות לתכנית האסטרטגית, אם תהיה כזו בהמשך הדרך.

ויובהר: בניגוד למשגב, אין לי שום מידע על מהלכים פוליטיים של הנ”ל. לא התקשרתי אליו אחרי יוזמת ז’נבה. מעולם – אבל מעולם – לא פגשתי או שוחחתי עימו, וההישג הבלוגיסטי שלי (בשלב זה עם שלושה ילדים ברוטו ומספר רב של מניות שיש לי במדינה הזו) מתמצה בכך שהוא אישר לי חברות ואני בתמורה מיד סימנתיהו בפייבוריט, מה שאומר שכל סטטוס שדיסקין מפרסם משגר לי נוטיפיקציה מידית.

אני מקווה שאם למשגב יש הוכחות לגיוסי התרומות הנ”ל – שהם האקט הגלוי והבטוח ביותר בתחילת דרך פוליטית של מאן דהוא –  הוא יפרסמם כפי שעשה לסיפור הג’וינטים של יאיר לפיד.

(עדכון, משגב: “בשלב זה אין ביכולתי לפסוק היכן בדיוק נמצאת האמת העובדתית”)

בינתיים, ובמיוחד כיוון שכולנו (הלא-ירושלמים) משועממים כבר כמה ימים ונמצאים מול המחשבים ממילא, להלן צרור עצות אסטרטגיות, לדיסקין, אם וכאשר יחליט בכל זאת לצלול לבריכה הפוליטית:

מעכשיו ועד מאי 2014, תום תקופת הצינון של דיסקין:

לא לשקוע כל כולו בהייטק;

להישאר בזירה הציבורית;

לא ללכת על חשיפה ציבורית מוגזמת: תכנית טוק שאו אחת לחודש, לא יותר. טורים כתובים זה טוב, אבל לא להגזים גם שם ולצ’פר את כל כלי התקשורת במקביל;

להתאמן קצת בטכניקות של הופעה בפני מצלמה או נאומים פומביים (בתחום הזה יש לו הרבה עבודה);

לקחת שיעורים פרטיים וסודיים בשיפור האנגלית (במידת הצורך);

לא לגייס כסף;

לא להגיע לכינוסים של מפלגות;

לא לעבוד על הקמת גוף פוליטי חדש (איכסה-פיכסה, לכולם נמאס מזה);

לא לשעות לכל בקשותיהם של עשרות הגופים (ישראל יוזמת, ישראלים כחול לבן, יוזמות ז’נבה, קרן אברהם, שלום עכשיו, שלום מחר, שלום ולא להתראות, המפקד הלאומי, זה בידיים שלנו ועוד) להצטרף אליהם וליוזמותיהם. לא כרגע.

החל ממאי 2014, אחרי תקופת הצינון של דיסקין:

לבחור רק מפלגה שיש בה פריימריס. כלומר העבודה, הליכוד או מרצ. הבית היהודי גם עשו פריימריס, אולם ספק אם הם יעשו זאת שוב וממילא לא נראה שיש שם התאמה אידיאולוגית כלשהי;

להעביר עצמו דרך המטחנה הקשה של קהל המתפקדים ופריימריס: זו הדרך הטובה והנכונה לגדל עור פוליטי עבה, לחטוף אש ולשרוד, להתמודד עם קהלים קטנים לפני שהולכים על קהלים גדולים;

לא לחשוש מכסף פוליטי. זה חשוב כי זה מעיד על כך שיש אנשים שמאמינים בו;

לגייס את התרומות, אם אפשר בתמהיל סביר של 25%:75%, כלומר מקסימום רבע מן הכסף מחו”ל, השאר בשקלים, עדיפות לתרומות קטנות;

להתעלם מפניותיהם של יועצים אסטרטגיים בכירים, ממולחים ואכזרים (ע”ע מוטי מורל, רונן צור, ליאור חורב ושות’). אם אפשר, להיעזר באנשים שמבינים בתקשורת, אך לא מחפשים לעצמם תהילה (אין לי מושג אם יש חיה כזו);

להתעלם מן התקשורת הממוסדת והמכובדת/מכובסת ולהביא את הסיפורים הפוליטיים רק לבלוגים פוליטיים הכתובים בעברית ומוכיחים התמדה.