הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
פוסט שלי שהופיע באתר בערבית אל-מסדר
יועצי התקשורת של דני דיין שלחו מראש הזמנה וקיוו שיגיעו עיתונאים. התכנית היתה לשמוע את דני דיין מתעמת עם אשרף אל-עג׳רמי, לשעבר השר לענייני פלסטינים של הרשות הפלסטינית. אל פאב חביב באזור התעשיה רמת החייל בתל-אביב, בשעה מאוחרת ביום א׳, הגיעו בעיקר צעירים, חלקם חובשי כיפות. למרות המיקום: פאב, לא ראיתי אף אחד עם כוס בירה ביד. כוסות זכוכית עם משקאות מוגזים, סוודרים עבים, ופטפטת סטודנטים צעירים. אדם אחד, ב״מסיבת״ הפריימריז הזו, לא הבין שהוא מוזמן לאירוע בחירות של המועמד לבית היהודי דני דיין.
מיד בכניסה למקום, ותוך שיחה קצרה עם אל-עג׳רמי הסתבר לי שהוא לא היה מודע לכך שמדובר באירוע בחירות. הוא חשב שהגיע לכינוס בנושאי הסכסוך הישראלי פלסטיני. עימות. שיח פומבי עם יו״ר מועצת ישע לשעבר, דני דיין. למען האמת, קשה להבדיל בין סוגי האירועים הללו ובכל זאת, הצוות של דיין התייצב עם מצלמות, תאורה, ניידים חכמים אולי אף תכננו להסריט ולהעלות לפייסבוק כדי להראות את הח״כ לעתיד עומד על העקרונות הציוניים של המדינה, כולל הדרישה הנחרצת להכרה ביהודים, כיהודים ולא רק במדינת ישראל, הישראלית.
אל-עג׳רמי קלט ברגע האחרון שהוא אוטוטו חומר קמפיין והודיע שאם כך הדבר אז לא מתאים לו והתחיל לצאת מן הפאב לכיוון הדלת. שני חברים מלווים שלו (אחד מהם, מוחמד מיפו) שהגיעו כדי לפגוש אותו כבר המתינו בחוץ כאשר אנשי הקמפיין של דיין ניסו לתקן את המעוות והבטיחו שלא יעשו שימוש בעימות למטרות קמפיין, כולל לא צילומי וידאו.
אכן, לזכותו של דיין יצויין: העמוד פייסבוק שלו נותר מיותם ממידע על המפגש. אולי שכחו להודיע מראש, אבל כשנתרצה אל-עג׳רמי, כיבדו את בקשתו.
למרות הקלישאה המתבקשת כאן, על הניסיון לפשר בין פלסטינים לישראלים, בלב ליבו של פאב בתל-אביב, האירוע היה שיח חירשים. אל-עג׳רמי, כך אמר לי בשיחה לפני תחילת החלק הפומבי, מגיע לכל מקום בישראל בו מעוניינים לשמוע אותו. הוא מרבה להתראיין ברדיו, הגיע לכנס בבר-אילן לאחרונה וימשיך לבוא כדי להציג את הצד הפלסטיני.
דיין, מצידו, ניסה למשוך את השיח לאיזורי הנוחות שלו. כמובן שהוא מתנגד למדינה פלסטינית, כמובן שהוא מבליט את העובדה שהפלסטינים לא רוצים לדבר על מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, וכאשר נשאל דיין האם יסכים להעניק לעג׳רמי זכויות מלאות, כולל הצבעה לכנסת, דרכון וחופש תנועה מלא, התחמק דיין והעדיף למנות את כל הפספוסים של הפלסטינים לאורך השנים ״״הפלסטינים התנגדו בכל הזדמנות לחתום על הסכם שלום. במקום לחתום ב 1967 הם הקימו את אשף. ב 2000 הציעו להם והם סירבו. אז עכשיו לבכות על הכיבוש? אלה הן דמעות תנין״ הוא ענה.
אל עג׳רמי, הודה בטעויות: ״זה נכון שאנחנו עשינו טעויות היסטוריות קשות שלא הסכמנו ולא קיבלנו. אבל מי שעכשיו חוזר על הטעויות שלנו זה אתם שלא מקבלים את ההצעות המונחות על השולחן. כל העולם הולך נגדכם ואתם חוזרים על הטעות שאנחנו עשינו״.
אך החלק המרתק ביותר בערב הגיע כאשר נשאל אל-עג׳רמי על שלטון החמאס בעזה. אל מול קהל ימני, שאולי לא רגיל לשמוע גוונים שונים בקרב הציבור הפלסטיני הוא אמר שהוא היה רוצה לראות את החמאס מחוץ לשלטון. ״העובדה שהחמאס ממשיך לשלוט בעזה זו החלטה ישראלית. הממשלה שלכם רוצה אותם שם. אני לא רוצה שלטון חמאס בעזה. אבל מי שמחזיק את החמאס בעזה גם אחרי צוק איתן זה ממשלת ישראל. וגם אם חוזרים להתנתקות: אנחנו לא רצינו שזה יהיה חד צדדי. רצינו שזה יעשה בתיאום. שרון לא אפשר לזה לקרות.״
אשרף אל-עג׳רמי ומוחמד (יפו)
עימות או צילומי סרט קמפיין של דיין?
פאב ארץ עיר, רמת החייל, תל אביב, 11 בינואר 2015
אל-עג׳רמי, התעצבן, פנה ללכת וחזר.
איש אש״ף המתנגד לשלטון החמאס בעזה?
כמה מפתיע…
אגב, מה רוצים מהאדון הזה?
״המחנה הציוני״ בעצמו מתנגד להגדרתה של ישראל כיהודית, אז שהוא יהיה יותר ציוני ממנו?
הדרישה של נתניהו מהפלשתינים להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית דומה לאדם חמוש שנכנס לבנק ודורש את הכסף אחרת הוא ירה בעצמו.
דהיינו נתניהו דורש מהפלשתינים שיכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית אחרת הוא לא יסכים לללכת לפשרה טריטוריאלית מה שיוביל את ישראל תוך כמה עשרות שנים בלבד (ואולי פחות) למדינה דו-לאומית שממילא לא תהיה יהודית, אם תצליח להתקיים בכלל.
זאת אולי הסיבה שרבים מהננסים זקופי הקומה דאגו להחזיק לעצמם דרכון זר ואילולי נבחרו לכנסת והיו חייבים להחזיר אותו היו מחזיקים בו עד היום.(למשל בנט ופייגלין)
נתניהו מוכן להתפשר עם מי שיכיר בפשרה טריטוריאלית- קרי, 2 מדינות לאום משני צידי הגבול, ולא “פשרה” הכוללת מדינה ערבית אחת ועוד מדינה ערבית שבדרך.
השאלה אינה מדוע האויב הערבי מתנגד להגדרתה של ישראל כיהודי- זה ברור מאליו- אלא מדוע *אתם* מתנגדים להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית.
ולהערתך על דרכונים זרים – האם זהו אות הסיום לקמפיין הירידה שלכם לברלין?
המתנחבל דיין מצוטט כך: ״הפלסטינים התנגדו בכל הזדמנות לחתום על הסכם שלום. במקום לחתום ב 1967 הם הקימו את אשף.” מדובר כאן בשני שקרים. ראשית ישראל לא הציעה לפלסטינים שלום ב-1967. בדיוק להפך: מייד לאחר כיבוש הגדה המערבית פנתה המנהיגות הפלסטינית באזור לישראל בסידרה של הצעות קונקרטיות להסדר שלום. ישראל התעלמה מההצעות האלה, והעמידה פנים שהיא מנהלת מו”מ עם המלך חוסין (גם המגעים עם חוסין היו ישראבלוף). כדאי לקרוא בענין זה את הספר המצוין של ההיסטוריון הישראלי מאוניברסיטת אוקספורד, אבי רז: The Bride and the Dowry: Israel, Jordan and the Palestinians in the aftermath of the June 1967 War (הספר יצא לאור לפני פחות משנתיים, והוא מתאר בפירוט רב את מדיניות ההונאה הישראלית בשנים הראשונים של הכיבוש). השקר השני מבוסס על בורות. אש”פ נוסד במאי 1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים. ולכן, מי הדיבור על כך שהפלסטינים הקימו את אש”פ במקום לעשות שלום עם ישראל אחרי מלחמת ששת הימים הוא שקר אידיוטי.
מאנשים שגוזלים אדמות של פלסטינים, משחיתים את שדותיהם וכרמיהם, שודדים את הקופה הציבורית ומתנהלים כטפילים מזיקים, קשה לצפות שידברו אמת. קרוב לוודאי שיש עוד בלופים וכזבים בדברים שאמר.
רגע אחד-
כיצד ידע האויב הערבי ב-1964 שישראל תכבוש את אדמתו ב-1967, ושהוא ייאלץ להלחם לשחרור אדמתו מעול הכובש?
ואם ידע, מדוע אינו משתמש בכישוריו למטרות פרקטיות, למשל ניחוש תוצאות הלוטו או משהו בסגנון?
אני מתקשה להבין את ההגיון בשאלתך. אש”פ הוקם ב-1964 בידי הליגה הערבית כדי לפעול למען “הישות הפלסטינית” שבארצה שלטו ישראל (78% מהשטח), ירדן (22% – הגדה המערבית), ומצרים (רצועת עזה הקטנטנה). איש לא טען שאש”פ ידע מראש שהגדה המערבית ורצועת עזה ייכבשו ב-67. אדרבה, דני דיין השקרן טען שהפלסטינים הקימו את ב-67 (א ח ר י מלחמת ששת הימים) במקום להסכים להצעת שלום ישראלית שכביכול הוצעה להם (דבר שלא היה ולא נברא, כפי שכתב אורי קציר).
את לא אמורה להבין את ההגיון בשאלתו, כיוון שהוא מצביע על חוסר ההגיון בלהציג את אש”ף כמי שנלחם למען “שחרור גדה והרצועה”, בעוד שבפועל הוא הוקם ע”H הליגה הערבית כדי לפעול נגד ישראל כ(וגם נגד המלך חוסיין, שמצידו תמך במה שהיה אז ארגון מתחרה שקם חמש שנים קודם לכן אך טרם החל לפעול – ארגון פת”ח).
בהנחה שהציטוט שהביא הבחור חובב הגידופים מלמעלה, הוא נכון, אזי דני דיין טעה. אלא מה? הטעות שלו חיזקה את הטיעון שלכם (שאש”ף באמת נועד להלחם ב”כיבוש”) – התיקון שלכם (שוב בהנחה שהוא טעה מלכתחילה) מדגיש את הטענה הבסיסית של דני דיין – שאש”ף הוקם כדי לחסל את ישראל.
אפשר להתחיל להכנס כאן להיסטוריה מדוייקת של הקמת המל”פ, האמנה הפלסטינית, פועלו המבורך של שוקיירי, מלחמתו של עראפת ביחיא חמודה והצלחתו להשליט את הפת”J על אש”ף, שהפך למעין ארגוני גג להרבה ארגוני מחבלים – אבל השורה התחתונה היא נורא פשוטה: ארגוני הטרור הפלסטינים הוקמו לפני שהמתנחל הראשון חלם לגור על גבעה ריקה בשומרון. הם הוקמו כדי לגרש את פעילי השלום הנאורים משיכון בבלי (ג’מוסין), רמת אביב (שיח’ מוניס), הרצליה (אג’ליל, סידנא עלי) ועוד ועוד.
ההזייה כאילו קיים “קמ”ר הקסם” שמסירתו לערבים תגרום להם לשכוח את העובדה שמבחינתם כל ישראל היא גזל אחד גדול – היא הסיבה לכך שהמילה “שמאל” הפכה למשהו שמפלגות המחנה מנסות להסתיר.
לא משנה כמה יהודים תגרשו, לא משנה כמה שטחים תמסרו, כמה כסף תעבירו וכמה נשק תחלקו – הצד השני עדיין יחשוב שאתם גזלנים ומנשלים ושזו מצווה לגרש אתכם. המתונים בהם יחשבו שהבעייה איתכם היא הקולונאליזם הנפשע שלכם, והפחות מתונים יחשבו שאתם צאצאי הקופים והחזירים שהשמדתם מופיעה בחדית’ אהוב במיוחד אודות אבנים ועצים שלמדו לדבר כדי להלשין על יהודים…
אורי קציר, אתה מסתמך על ספר היסטוריה לא טוב. הספר של אבי רז הוא החמצה נוראה של היסטוריון שכתב מתוך הפריזמה של דעותיו הפוליטיות ולא על סמך ניתוח היסטורי מקצועי. כל מי שמכיר את התקופה הזו לפרטיה יודע שהדבר האחרון שאפשר להגיד על ממשלת ישראל זה שהיא פעלה באופן עקבי, מתואם ומתוכנן. הממשלה פעלה מתוך מבוכה כשהיא מוגבלת במידה רבה בגלל המבנה הקואליציוני. ‘הצד השני’ היה הרבה יותר נחרץ. 3 הלאווים של חרטום ניתנו בסוף אוגוסט 1967, פחות מ-3 חודשים אחרי תום המלחמה. כמה השפעה היתה לישראל על המציאות הזו? מה גם שאחמד שוקיירי פרש מהועידה מאחר ואש”ף סבר שהקו שהובילה ועידת חרטום היה מתון מדי. גם הסורים החזיקו בקו הזה. השיח הזה על ‘מדיניות הונאה’ מדומיינת הוא תאוריית קונספירציה שאיננה מחזיקה מים. אני ממליץ לך בחום לקרוא את ספריו של לובה אליאב על אותן שנים כדי להבין עד כמה היתה צמרת ההנהגה של מפא”י במבוכה אחרי המלחמה.
אבי רז הוא מקור טוב – אבל לא מצויין. המקור המצויין, גם הוא ישראלי מאוקספורד, וגם לו קוראים אבי…:)
אני מתכוון כמובן לאבי שליים, מאבות הקונספירציה הזדונית של היהודיפ וההאשמים לנשל את הפלסטינים התמימים, ולעשות בהם נכבה (קונספירציה זמנית, כמובן, עד לרגע שבו המלך חוסיין הסכים לשתף פעולה עם ביוגרפיה פוליטית ששליים כתב עליו – ובן לילה הוא הפך לצדיק נסתר, שידע לעמוד על שלו מול הציונים הערמומיים והנכלוליים…).
שליים, בגירסתו האחרונה, מספר שוועידת חארטום הייתה הצלחה כבירה למחנה המתון (חוסיין ויקירו משכבר הימים, אליבא דשליים, עבד אל-נאצר), אשר מנעו קבלת החלטה קיצונית באמת נגד ישראל. אכן, אפשר לתמוה מה בדיוק מתון בהחלטה ההיא, אבל עצם התמיהה היא אקט ציוני קולוניאליסטי נפשע, ומוטב לנו להימנע ממנו, ופשוט להניח שהכיבוש המשחית היה כולו מזימה נפשעת אחת גדולה, שהציונים החלו להיערך לה עוד באירופה של שלהי המאה ה19.
ברור שהמגיב האנונימי לפני האחרון לא קראת את הספר המעולה של אבי רז, שרק הערות השוליים בו תופסות כמעט 100 עמוד! וברור שההמגיב האחרון לא קרא את ספרו של אבי שליים, או שהוא מסלף במזיד את הטענה העיקרית שלו בדבר הקנוניה בין המלך עבדאללה וההנהגה הציונית (לקנוניה, לפי שליים, לא היה שם קשר ל”נכבה”). ענין ח’רטום נדון בפירוט רב אצל רז (ספרו הרבה יותר פרטני ודקדקני מספרי שליים). רז מראה שרוה”מ אשכול, יועצו הבכיר הרצוג ורבים אחרים הבינו בזמן אמת כי החלטות ח’רטום מהוות תפנית של 180 מעלות לכיוון של מתינות בעמדת המנהיגים הערבים (למעט סוריה) כי חוץ מ-3 הלאווים (הכלולים למעשה גם בהחלטה 242 שאין בה מלה על שלום עם ישראל, הכרה בה ועשיית שלום איתה) הן קוראות לנקיטת צעדים מדיניים ודיפלומטיים להחזרת השטחים הכבושים, ולא ללצעדים צבאיים. זו היתה הפעם הראשונה שמנהיגי ערב לא דיברו על מלחמה ולא על השמדת מדינת ישראל. לטעמי, הפרק הכי חשוב (והכי “מרשיע”) בספר של רז הוא זה שמדבר על הרס כפרים בגדה, גירוש תושבים (באמצעות “עידוד” כפוי), ומניעת חזרתם של פליטי 67 לבתים בגדה בין השאר באמצעות מארבים לאורך הירדן וירי על מנת להרוג. יותר מכל דבר אחר זה הראה שאשכול הכאילו-מתון והממשלה שלו כולה רצו לספח את הגדה ולרוקן אותה מתושביה הפלסטינים.
הידד, אשרינו שזכינו בעוד גולש שבא ליישם את חוק גודווין – והפעם אפילו לא חיכה לתוכן, אלא ציין זאת בכינוי שבחר לעצמו (“בטח הימנים האלה לא יידעו שאני משווה אותם להיטלר בשנינות ערמומית, מוהאהאהא”…).
אני משער שהגולש שהגיב לפני, קרא היטב את ספרו של אבי רז, ולמד גם הוא, מה שיודע כל תלמיד תיכון שעושה בגרות שתי יח”ל בהיסטוריה – העובדה שהבאת הרבה מקורות, לא הופך אותם למדוייקים – בעיקר לא כאשר המסקנה שלך נכתבה עוד לפני שהתחלת לקרוא את המקור הראשון…
ה”חשיפה” המדהימה על התפנית המסעירה והמתונה של וועידת ח’ארטום, נסתרה מעיניהם של האנושות כולה (בוודאי מעיניהם של אלה שהעבירו אותה…), ומזל גדול שכמה היסטוריונים חדשים שנטשו את מדינת האפרטהייד המושחתת, עלו עליה…
אפשר לשפוך מלל רב על הניסיון של ההיסטוריונים החדשים להלבין בכל כוחם את הרודנים הרצחניים ממדינות ערב, תוך הכפשה אובססיבית של ממשלות ישראל השונות, אבל בדרך כלל כשמישהו אומר לך שהוא רוצה להרוג אותך, אין בכך רמזים נסתרים להפגנות ידידות כלפיך…
הניסיון למצוא בהחלטת חארטום הכרה בהחלטה 242 (שלא רק שמכירה בישראל, אלא גם תובעת עבורה גבולות בטוחים – ממש כמו בוועידת חארטום, הא?…), הוא סוג של ניצחון – שמלמד שאין גבול לכוחו של הדמיון…
שיקל גם פספס אחד מהלאווים (את “לא לשלום” הוא ציין פעמיים) – לא למו”מ עם ישראל, הלאו שב-מ-ק-ר-ה כן מנוגד להחלטה 242.
עוד טעות (מכוונת?). ב-242 אין שום דיבור על מו”מ.