הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
מי פספס את ראש הממשלה דופק לשר האוצר שלו את הגיבוי הציבורי הכה נחוץ כדי להעביר תכנית שנויה במחלוקת שאמורה להוריד את מחירי הדיור? עמית סגל (ערוץ 2) שאל ונתניהו השיב בחוסר עניין ואפס אכפתיות.
הכנתי פה את תקציר הראיון שקיים עמית סגל עם נתניהו בערב יום כיפור.
מסקנה: נתניהו מפקיר את שוק הנדלן ואת אזרחי ישראל בידיה של תכנית שהוא לא מאמין בה. אם התכנית, חו״ח תצלח את ההצבעות בכנסת, אפשר יהיה להאשים גם את נתניהו. הוא ממילא אחראי, אבל רק לחדד את הנקודה: לראש ממשלת ישראל לא ממש מזיז מצוקת הנדל״ן של אזרחי ישראל.
במקביל, בזמן שצמתם/פידלתם/נחתם/התפללתם – לראש ממשלת הודו ממש אכפת מבעית הטינופת ברחבי הודו.
הנה נרנדרה מודי מנקה את הרחוב כשהוא קורא לאנשים נוספים לקחת חלק בקמפיין לניקיון המדינה.
מביאה כאן שלל לינקים ועניינים מגוונים אחרי קריאה במהלך כיפור:
– ראש ממשלת שבדיה החדש- הודיע ששבדיה תמהר להכיר במדינת פלסטין, טרום לידתה. אבל האם לא מדינות רבות, שבדיה ביניהן הכירו כבר במדינה העתידית? אאל״ט בסיבוב הקמת המדינה הקודם באו״ם (לפני שנתיים) התייצבו מדינות רבות לצידה של פלסטין-העתידית. מה שחדש הוא שיש ראש ממשלה שנבחר לאחרונה, אבל אין פה שינוי במדיניות החוץ של שבדיה.
– הודו שוב: יואב קרני מנתח את מסגרת היחסים החשובים מאוד בין ראש ממשלת ישראל לראש ממשלת הודו (החדש יחסית). מודי ונתניהו מסתדרים זה עם זה. הדבר היחיד שמצוין בכתבה ועליו יש לי הסתייגות הוא שלפי בירורים שאני ערכתי פה בפלוג בירושלים רצו מאוד מאוד, ממש מהרגע הראשון, לחזק את הקשר. זה מודי שהוא קצת יותר הארד טו גט.
– מדי יום כיפור אני משתתפת במוסף החג של גלובס. הפעם נתבקשתי לשוחח עם צעירים יהודים באירופה על האנטישמיות שבערה ברחובות בקיץ האחרון. האם הם מרגישים שם שהמצב נחרץ בלבם באופן בלתי הפיך? לצערי אין עדיין לינק (אבל אם העיתון בידיכם…). המסקנה החלקית שלי, המבוססת על שיחה עם ארבעה צעירים (משפטן, ארכיטקט, בנקאי ומוביל ארגון יהודי): האנטישמיות הגיעה לשיאים קשים, אך לא בלתי נסבלים, והעניינים כעת נרגעים. אף אחד לא על המזוודות שם ולא ממהר לעזור. על אף שיש צמיחה במספרי העולים (ב 2014 ובטח לקראת 2015), עדיין לא מדובר במשהו מסיבי.
– הכתבה הכי עצובה שאפשר לקרוא על המשפחות השכולות : פורום המשפחות, משני הצדדים. ממליצה בחום לקרוא הכל: ״הפורום ייחודי בקרב ארגוני השלום. אנשיו אוחזים במעין קלף ג’וקר, שכאשר הוא נשלף טורף את הקלפים האחרים. זהו השכול. גם בקרב העם הישראלי וגם בקרב הפלסטיני השכול הוא מרכיב מרכזי בזהות הקולקטיבית, הלאומית. הוא בדרך כלל משמש כמצע לאמירות לוחמניות, ביטחוניות וששות אלי קרב. והנה בניגוד לכל זה, רוחשת לה כבר 20 שנה תנועה העושה שימוש באותו השכול הקדוש בשביל להשיג את המטרה ההפוכה. אפשר לומר שבעת הנוכחית פורום המשפחות הוא חתרני ממש. מעצם זה שאנשיו הישראלים והפלסטינים מתעקשים להכיר בשכול של הצד השני, הוא חותר תחת ההגמוניה הנראטיבית השלטת באזור.״
– בעמוד הפייסבוק של אורית גלילי צוקר, אקס יועצת נתניהו מצאתי אבחנה מעניינת:
״יחסי ישראל ארה”ב עוברים ממש abuse אצל נתניהו. אבל במקום שהציבור הישראלי יתקומם ויתרעם על ה”התעללות” הזאת של ראש הממשלה בטובה בידידותינו ובמי שבלעדיה ביטחוננו היה מופקר, הוא שטוף שינאה לאובמה. השינאה התהומית והבוז שרוחשת סביבת נתניהו לנשיא האפרו-אמריקאי (לא אחזור כאן על הכינויים שברק אובמה זוכה להם אצל אנשיו של ביבי שאת השראתם מקבלים מהבוס) מחלחלים ללא פילטרים מראש הממשלה אל ציבור ישראלי מוסת, פאנאטי ובהרבה מקרים פרובינציאלי שאינו ער למשמעויות הגלובליות בהתנהלותה של ישראל.
השינאה הזאת לאובמה, שהוא דמות מרשימה גם אם לא מסכימים עם כל רכיב במדיניותו, אמורה לקומם גם מותחי הביקורת עליו. אבל הציבור הישראלי שותק ותומך במדיניות הבידוד העולמי שמוביל ראש הממשלה רק בגלל חישובי נוחות פוליטיים. לפיד שותק כשרק לא מזמן הכריז שלא יסכים לקרע ביחסים עם אמריקה וגם ציפי שותקת. הם שותקים כי קיומם הפוליטי תלוי בנתניהו. הכי פשוט שיש.
אבל אין מה להאשים אותם. אם לציבור לא איכפת מה-abuse שעוברים היחסים עם אמריקה ויש להניח שביבי אפילו זוכה על כך להערצה מתומכיו שאוהבים את ההתגרויות באובמה ואת הכפשת היריבים מהמחנה השני – אז מה יש לבוא בתלונות אל השותפים הקואליציוניים מהמרכז ומהשמאל?״
-ואחרון חביב: ניתוח מבזק החדשות ברשת ב׳ ביממה שאחרי הנאום, אצל יוסי ורטר. שלדון אדלסון הוא האיש המוזכר ראשון בתגובות מן העולם לדבריו של נתניהו. דברי אדלסון: “הנאום היה מצוין, אך (אדלסון) סבור שנתניהו העניק לנושא השלום מקום גדול מדי. ‘הפלסטינים אינם רוצים שלום, ולדעתי אין סיכוי לשלום’, דברי אדלסון” – מובאים לפני תגובות דוברות מחלקת המדינה, לפני אבו מאזן, לפני יו״ר האופוזיציה שלנו. אחלה של היררכיה חדשותית.
שבדיה מופיע הכאן תחת ״No diplomatic recognition״
בהחלט יש כאן שינוי במדיניות.
http://en.wikipedia.org/wiki/International_recognition_of_the_State_of_Palestine
“השנאה לאובמה שהוא דמות מרשימה…”?
השנאה לאובמה אשר הגיעה מזמן לחוגים הרפובליקנים בארה”ב. נשיא ארה”ב שנהנה מ40% תמיכה, שנכשל כשלון מוחלט במדיניות החוץ שלו וקיימים חילוקי דעות על ההצלחות במדיניו הכלכלית שלו.
נו באמת…
אכן. ביבי מפקיר את השלום, מפקיר את הדיור, מפקיר הצדק החברתי, תומך בחוקים אנטי-דמוקרטיים. יש לי הרושם שהפעם תחרגי ממנהגך ולא תצביעי לו…
ראש ממשלת שוודיה עומד בראש ממשלת מיעוט שנשענת על קצת יותר משליש מהפרלמנט. הסיבה היחידה שקמה ממשלת שמאל, היא שמפלגות הימין עדיין משלמות מס שפתיים לחרם מיותר על מפלגת הדמוקרטים של שוודיה של ג’ימי אקסון (ש”הארץ” כמובן הגדיר כפאשיסטים, נאו נאצים, ומה לא, בעוד ששניים מראשיה הם יהודים שאחד מהם זכה ב2006 “בפרס הרצל” על פעילות בנוער הציוני…). המדיניות השוודית נותרה עויינת, אבל המחנה הפרו ישראלי, הכפיל את כוחו – והכיוון חיובי (לא כמו בנורווגיה, דנמרק והולנד, אבל הכיוון ברור).
אין ספק שארבעה יהודים מלמדים על כך שהמצב באירופה אינו נורא בכלל. העובדה שמצרפת עלו השנה יותר יהודים מאשר ברוסיה, לא מלמדת על כלום, כמובן. זו סתם אסלאמופוביה לטעון אחרת…
כתבה מ”הארץ” על פורום המשפחות השכולות היא שבלונה רגילה, שהדבר המעניין היחיד בה, הוא הסגנון – נראה כאילו השתמשו בשמאלנטור כדי לכתוב אותה “ההגמוניה הנראטיבית השלטת באזור”, עלק.
אורית גלילי-תצודק בכלל לא מעוררת רושם של מפוטרת שכועסת על הבוס לשעבר. הגברת עבדה עבור ביבי ושרה במשך יותר משנה, שכולן חפפו לשיאי המשבר עם האמריקנים, ובכ”ז לא התפטרה במחאה על הסכנה הנוראה. להיפך, היא קראה לשרה “מגה סלב”, וטענה שמדובר באישיות…
מסתבר שאחרי שפוטרה היא פתאום גילתה את הסכנה.
היא כותבת עמדות מנומקות להפליא, הכוללות משפטים מופלאים כמו “אובמה הוא איש מרשים” (לכתוב את המשפט הזה אחרי שש שנים שלו בתפקיד, זה מעבר לגבול האבסורד…). הניסיון הנלעג לטעון כאילו ישראל מפגינה עויינות לחאובמה, ללא כל סיבה, היא סוג של טמינת ראש בחול. אובמה הוא נשיא לא-אוהד בלשון המעטה, ואת עמדתו באשר לממשלות ליכוד הביע קרוב לשנה בטרם נבחר לתפקידו, בסוף פברואר 2008.
אובמה חושב שהפתרון לבעיות המזה”ת מצוי בנסיגות שלנו. הבעייה היא שמאז שאובמה נבחר לנשיא המצב במזה”ת רק מתדרדר. הנשיא הפרו מוסלמי ביותר בתולדות ארה”ב, הוא זה שבתקופתו נהרגים יותר מוסלמים מאשר בכל תקופה אחרת – לא מעט, בשל המדיניות הכושלת שלו. להציג את האיש, שבאופן עקבי מסתכסך עם בנות ברית כדי לפייס יריבות, כמי שצריך לפייס אותו, זו אי הבנה מוחלטת של מה שמתרחש בארה”ב ובעולם בשש השנים האחרונות. האיש הזה, שנהנה בארצו מתקשורת שברובה המכריע היא עיתונות מתרפסת בנוסח העולם השלישי (לתשומת לבם של העיתונאים והעיתונאיות שכל הזמן מחפשים/ות לקחת דוגמא מארה”ב…), הוא אהוד בערך כמו נשיא שכל התקשורת סימנה אותו כאוייב האומה בערך מהדקה שנכנס לתפקידו בשנת 2001. מעניין מה האמריקנים יודעים שאורית גלילי-צודק מפספסת…
ברור שביבי היה רוצה להפיל את חוק מע״מ 0, החוק הוא אסון שרק יעלה את מחיר הנדל״ן. כולם יודעים את זה חוץ מלפיד שאינו מבין דבר בכלכלה.
לגבי אירופה, יש לי מספיק משפחה, חברים וקשרי עבודה שמה כדי להגיד לך שה- 4 שראיינת מייצגים בגדול רק את עצמם. כולם מדברים רק על לעוף משם. זה לא קורה ביום אחד, לחלק מהם זה ייקח זמן, וחלק גם יעזבו לארה״ב או מקום אחר, אבל את לגמרי פספסת מה שקורה שמה.
כמי שיש לה משפחה וחברים רבים באירופה וגם בילתה שם כמה חודשים עד לאחרונה, אני שמעתי זמירות אחרות. אף אחד לא חושב לעזוב, כולם שמחים להיות רחוקים מהארץ הזו וכלכלתה האיומה שבה אין להם עתיד. ולו יכולתי הייתי נוסעת גם.
אז תיסעי.
האם החשש מעבודת כפיים גדול עד כדי כך?
עדי – אני יכול להגיד בביטחון מלא שאו שאת משקרת, או שאת משקרתץ יכול להיות גם שאת משקרת.
עדי – תודה על התגובה. שמחה שהגבת פה. בעיקר כי רוב הזמן המגיבים כאן הם אוהבי צה״ל, מעריצי כל דבר שמשמעותו עוד כיבוש. ואין להם טיפה חוש ביקורת על מי שעומד בראש המדינה הזו כבר שש שנים (כמעט). נעים לשמוע פה גם קולות אחרים.
אכן, אקיבוש בראש מעיינינו. מבחינתנו אם עבר יום שבו לא עיכבנו במחסום קשיש פלסטיני בן שנתיים בהריון עם גידול סרטני בראש – הרי שזה יום מבוזבז…
טל, חשוב מאוד לצאת ממעגל הקלישאות, בעיקר כאשר רוצים לסקר משהו באופן מדוייק. אם את חושבת שמגיבייך מימין, הם מעריצים עיוורים של ביבי, אז הדבר מעלה מחשבות נוגות לגבי אופן הסיקור שלך בנושאים אחרים. מספיק לקרוא פה תגובות של יונתן, של יובל ושלי (כשאנחנו כותבים בשמות שונים, כמובן…). כדי להבין שאותנו מעניינת מהות ולא אישיות כזו או אחרת.
אגב, “אוהב צה”ל” זו אחת ההקנטות היותר-משעשעות שקיבלתי אי-פעם. תחשבי כמה קיצוני צריך אדם להיות כדי לראות לגנאי את אהבת הצבא שמגן על חיי משפחתו…
אני חושב שצה״ל מסכן את כלכלת ישראל, שביבי הוא ראש ממשלה בינוני אבל אל תיתני לעובדות לבלבל אותך, זה לא יהיה קשה זה מה שאת עושה כל הזמן.
ברור שהציבור הישראלי שותק על דרדור היחסים עם ארה”ב. הוא גם שותק על העלייה במחירי הדיור, על העלייה בכל מחירי המחייה פה, על זה שבסופרמרקט משלמים בישראל יותר מבאירופה, על המשכורות הנמוכות, על השחיתות, על 6000 ₪ לנרות ריחניים לגברת נתניהו. הציבור הישראלי באופן כללי שותק לא מעט ומעדיף לצפות באח הגדול על פני להתעמת עם חייו שלו.
בישראל משלמים יותר מבארה״ב, אבל כמי שנוסע כל הזמן לאירופה המערבית כולה לצרכי עבודה – ממש לא יותר מאירופה. קודם כל, אירופה זה לא מדינה, יש הבדלים עצומים בין המדינות. יש מקומות יותר זולים ומקומות הרבה יותר יקרים. אבל בממוצע המחירים די דומים לישראל. המשכורות גם לא כל כך יותר גבוהות – בשווייץ כן – במיוחד לא בגרמניה או בצרפת.
ההבדל העיקרי בין ישראל לצרפת היא שלנו יש עתיד ולהם אין והם גם מודעים לכך. אירופה גמורה וקורסת.
שלום יונתן,
על מה ולמה אירופה גמורה וקורסת?
כלכלית – האירו הוא טעות נוראית, מדינת הרווחה מונעת כל אפשרות של צמיחה וכו -, דמוגרפית – אין ילדים, שזה כמובן גם משפיע על הכלכלה, על הפנסיות במיוחד, אבל המהגרים כן עושים ילדים וממשיכים להגיע בהמוניהם -ֿ צבאית – אין -, תרבותית וכו…
אירופה יודעת שהיא גמורה. לכן הימין הקיצוני עולה.
אכן דברים קשים.
טל, ממך לא ציפיתי לטעון זהות מוחלטת בין “יחס לאובמה” לבין “יחס לארה”ב”. מי כמוך יודע שבארה”ב יש מוקדי כוח רבים, ושעם כל כולם מלבד הרשות המבצעת נתניהו דווקא מעמיק ומעמיק את הקשרים ואת הידידות.
יובל, השיטה האמריקאית שונה מן הישראלית. יש מוקדי כוח רבים, אבל לבית הלבן משמעות כבירה, הרבה יותר מן המשקל של משרד ראש הממשלה. אם קלינטון תחליף את אובמה (תרחיש אפשרי בהחלט) – שמונה השנים של אובמה בבית הלבן יותירו רושם של מערכת יחסים לא טובה שמחלחלת גם למטה, ולמשפחת קלינטון היו יחסים איומים עם נתניהו עוד בסיבוב הראשון. לא טוב. לא טוב.
השיטה האמריקנית אכן שונה מהישראלית, וממש לא ברור שהנשיא האמריקני חזק בארצו, מכפי מראה”מ הישראלי חזק בארצו. נשיא אמריקני אפשר לסנדל ע”י בית מחוקקים לעומתי. לראש ממשלה, בהגדרה, אין בית מחוקקים לעומתי, שהרי הוא לא יכול לכהן ללא אמון בבית המחוקקים (אצלנו כמובן הומצא הרעיון של בית משפט כגורם פוליטי, אבל זה לא משהו שמובנה בשיטה, אלא רק פרשנות מסולפת שלה שהתקבעה).
היחסים עם ארה”ב לא מתדרדרים. היחסים עם הפלג הפרוגרסיבי הצעקני בארה”ב אכן מתדרדרים – בדיוק כפי שקורה לנו עם כל פלג פרוגרסיבי אחר במערב, ללא קשר למה שנעשה או לא נעשה. השמאל הקיצוני במערב אוהב אותנו נסוגים וחלשים. בשנייה שבה הנסיגות נעצרות, אנחנו שבים למעמדנו המוכר כאוייבי השלום, מדינת אפרטהייד, וסמל הקולוניאליזם הנפשע…
הדרך היחידה לגרום להם להפסיק לראות אותנו ככאלה היא לסגת לגבולות החלוקה, והסכים לזכות השיבה, ולחכות בסבלנות למה שיבוא אח”כ…
כשאתה מדבר על הפלג הצעקני השמאלני הפרוגרסיבי, אתה מתכוון לז’אק שיראק (מנהיג מפלגת הימין) שהיה עוין לשרון ותומך בערפאת? אתה מתכוון למרגרט תאצ’ר שהתנגדה לבנייה בהתנחלויות? אולי מריאנו רחוי ראש ממשלת ספרד שהקפיא זמנית מכירת נשק לישראל בעקבות המבצע בעזה? או קמרון ראש ממשלת בריטניה שהודיע על בחינה מחדש של כל רשיונות הייצוא הביטחוני לישראל? אלה השמאל הקיצוני במערב שהתכוונת?
סחתין, יואב – לימדת אותי שיש ימין אירופי שלא אוהב אותנו. ואני חשבתי שצריך ללכת עד “יד ושם” כדי לגלות את זה…
אלא מה? בעוד שהשמאל האירופי כולו מתעב אותנו, הרי שבימין האירופי יש בלוק גדל והולך שדווקא מסתדר איתנו היטב, ומבין שלא אנחנו הבעייה העולמית, בניגוד למה שמספרים במועצת זכויות האדם, למשל…
אז קמרון נגדנו (בדיוק כמו מנהיגי השמאל מיליבנד וקלג), אבל נייג’ל פרג’ דווקא מסמפט אותנו.
אני לא תולה תקוות גדולות מדי ביבשת האומללה והמפוררת-עצמה-לדעת, הזו, ולא מצליח להיות מופתע מהם לרעה, אבל מדי פעם יש הבלחות חיוביות משם – וכולן באות מהצד הימני של המפה שם.
אורי – זו תגובה לך בשרשור שכבר אין בו מקום. אני משאירה את העיניים שלי ביקורתיות על המוסדות הממלכתייים ולא מוחאת כפיים וצוהלת לכל דבר ועניין. בטח שלא אוהבת את צה״ל, אלא חושבת שצה״ל נועד להגן על אזרחי ישראל ולא שאנחנו נשרת אותו (ונזין אותו כספית ללא גבול). זה ההבדל, כך אני חשה לגבי חלק מן המגיבים פה שמוכנים לשכוח מכל דבר ועניין ורק כדי למחוא כפיים ולהריע מן היציע.
זה מחזיר אותנו לבעייה הראשית של השמאל: המרחק העצום בין איך שהוא תופש את עצמו (ביקורתי, מעמיק, ענייני, ליברלי ודמוקרט), לבין איך שהוא במציאות (דוגמתי, רדוד, קלישאתי, ומתנגד לכל דיעה שאינה שלו).
אני לא צריך “למחוא כפיים” כדי להיות מודע לכך שצה”ל הוא הגוף שמפריד בין קיומה של ישראל לבין חורבנה. אני יודע שלאנשים שמספרים לעצמם שאנחנו חיים בהולנד-פינת לוקסמבורג, העניין נראה מוזר – אבל הוא עד כדי כך פשוט. בלי צה”ל – תהיה פה שואה. אז כן, אפשר לאהוב את הגוף הזה, עם כל פגמיו (שכל מי ששירת בו מודע להם, והם לא מעטים), שעדיין מהווה את אחד המקומות היותר שיוויוניים, היותר-פתוחים, ומביא לידי ביטוי את הצדדים היותר-חיוביים של החברה פה.
אי ההבנה של חשיבות צה”ל במדינת ישראל (חשיבות שחורגת מחשיבותו של צבא בכל מדינה אחרת על פני כדור הארץ, מהטעם הפשוט שאנחנו המדינה היחידה ש80 אחוז מאזרחיה יישחטו ביום שתפסיד מלחמה), היא אחת הסיבות לכך שהשמאל הקיצוני הוא כ”כ שולי בציבוריות הישראלית – בעוד שהוא כ”כ מרכזי בברנז’ה.
אגב, די מגוחך לדבר על ביקורתיות, ובה בעת למחוא כפיים לכל הפלצה של עמותת-הקרן התורנית, תוך פרסום נרגש של כל “איוונט” שלהם, עם שניים ורבע משתתפים…
נקודה מעניינת העלה פה בסוף אורי: את הפגנת פעם חוש ביקורת כלפי בצלם? הקרן החדשה? הרש”פ? בית המשפט העליון?
אתה מתכוון כלפי גופים שלא משתמשים בכספי המסים שלי? גופים שלא מגייסים את הילדים שלי לצה״ל? גופים שאין להם שום סמכות ושום אחריות על האופן בו מתנהלים חיי? מה אתם פה חבורה של כיתה א׳ בבית ספר יסודי? אתם לא מבינים כלפי מי עיתונאים צריכים להפנות ביקורת? לא שמעתם על אחריות ממשלתית? נבחרי ציבור? אנשים שיושבים על הברז של התקציבים הממשלתיים? על החלטות שמשפיעות על החיים? אתם משווים את בצלם ואת הקרן לצה״ל? באמת קשה לי להבין מאיפה באתם ולאן אתם חותרים (חוץ מאשר כל הזמן לחפש אותי ולרדת עלי, שזה תחביב חמוד אבל די מוגבל)
סחתין על גלגול העיניים. באסה שזה לא ענף אולימפי…
עמותות הקרן מעורבות כאן בהחלטות אופרטיביות עד על לראשן. ביה”מ העליון אשכרה נאלץ לעשות אאוטסורסינג לבתי”ד מינהליים אזוריים כדי שיהיה לו זמן לטפל בהם באופן אישי, ולהיענות לכל מאווייהן…
כאשר יש עמותות כאלה, שכל תכליתן היא להשפיע על מדיניות – למרות שאיש כאן לא הצביע עבורן, ולמרות שממשלות זרות הן הגורם שמממן אותן – היה ניתן לצפות שעיתונאי עם בדל של חוש ביקורת ימצא את הזמן לבחון בעניין את התופעה הזו.
ואגב, שיהיה ברור – לא יעלה על דעתי להשוות את צה”ל לקרן ול”בצלם” (שהיום הודתהכ שהתחקירן שלה דווקא כן הכחיש את השואה, בניגוד למה שטענה בהתחלה – וסיפרה שהוא שיקר להם – מעניין מה זה מלמד על אמינות הדו”חות שהם פרסמו עם נתונים וציטוטים שהוא מסר להם…). אני מזועזע שיכולת לחשוב שמישהו יעשה כזו השוואה נוראה. בין צבא המדינה היהודית, לכמה עמותות במימון זר שתכליתן להכפיש את המדינה היהודית בתמורה לג’ובות מהגבירים בבריסל…
טוב, אז כיוון שאת דיברת רק על אחד (צה”ל) אני אתמקד באחד (שבהחלט פועל מכספיך ובהחלט יש לו השפעה על חייך): בית המשפט העליון?
אורי למה אתה מניח שטל לא מעריכה את עצם קיומו ונחיצותו של צה”ל? יש הבדל בין זה ובין אמונה של מה ששר הביטחון ו/או דמות פיקודית בכירה מצהירים זה נכון…זה אתה אמרת. איפה בדיוק טל סתרה את הצורך בקיום צבא חזק בישראל?
אני לא מניח כלום – אני מגיב למה שאני קורא, ומה שקראתי, זה הסתכלות על הצבא כעל חבורת נוכלים שרק מחפשים לשתות תקציבים בלי גבול, הרבה מעבר למה שנדרש.
עכשיו, לכולנו ברור שצה”ל, כמערכת ממשלתית ענקית, כוללת בתוכה בורות ענק של שומן שצריך לנקז – אלא מה? זה לא מפחית כהוא-זה מהמהות החיובית-באופן-אבסולוטי של צבא ההגנה לישראל. לרוב צבאות העולם אין תכלית חיובית מהסוג שיש לצבא שלנו. לרובן יש צבא מסיבות היסטוריות כאלה ואחרות, ומתוך רצון להוכיח שהן מדינות ריבוניות. הולנד לא באמת צריכה צבא, וגם קנדה כנראה תשרוד בלעדיו. אצלנו הצבא הוא לא סתם ביטוי לריבונות, אלא הוא הערובה היחידה לקיומה של הריבונות. אנחנו חיים באמצע בית משוגעים (שרק הולך ונעשה פסיכי יותר ויותר), והסיבה היחידה לכך שאתה ואני יכולים לשבת בבתינו בביטחון גדול מזה שמאפיין תושב דטרויט שיושב כעת בביתו (ועלול לחטוף כדור תועה ממלחמת כנופיות מתחת לבית), היא צבא ההגנה לישראל, שמסתבר שלאהוב אותו, זה משהו שלילי.
באופן אישי נהינתי בסדיר ואני נהנה במילואים. גם מהשירות – ולא פחות מכך שהתחושה שאני שותף למשהו שאין נכון, מוסרי וצודק ממנו. אני ממש לא נקי מציניות – אבל צה”ל הוא באמת אחד המקומות האחרונים במדינה שאפשר לשקול בו את החיוב אל מול השלילה, ומשקלו של החיוב תמיד יעלה על זה של השלילה באופן מובהק וחד משמעי.
טל – אני חושב שהתגובות של אורי ויונתן (ביחד ולחוד) חשובות ומעניינות לא פחות מהטקסטים שלך. נכנה אותם בלמים ואיזונים.