הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
1.
איך אנחנו נראים מארה״ב? לא משהו. טור שלם בעיתון ניו יורק טיימס מוקדש הבוקר לנושא העימותים. מדוע אין בישראל עימות פוליטי, עניין שהוא מובן מאליו, שואלים בניו יורק טיימס. זה הרי עניין של שיגרה בדמוקרטיות. זהו כלי מרכזי ולא ניתן לדמיין שם קמפיין פריימריז בלי 7-8 עימותים או קמפיין נשיאותי ללא שלושת העימותים הקבועים וידועים מראש. למעשה, המחשבה שעימות אחד בישראל, בפעם הראשונה מאז 1999 יצליח לתקן במשהו ולמסד מסורת רצינית בעניין – היא כשלעצמה מופרכת.
ועוד: בבאזפיד ובוושינגטון פוסט מסקרים את דו״ח הוצאות בית ראש הממשלה. לחובבי הומור דק מומלץ לקרוא את הוושינגטון פוסט ולהריח ממנו את הנימה המזלזלת בכל הקשור למערכת הבחירות ההזויה של מדינת ישראל. ״אפשר היה לחשוב שהישראלים יתעניינו יותר בעמדות של המועמדים בנוגע לאיומים הקיימים על ישראל מאויבותיה: איראן, חיזבאללה וחמאס. טעות. קמפיין 2015 יזכר יותר בשל קטעי הוידאו המטופשים והמצחיקים מאשר עיסוק בנושאים של ממש. ואם כבר בנושא הזה עוסקים – אין בישראל עימות פוליטי של המועמדים.
2.
עוד עניין הנוגע לעיתונות האמריקאית, לגביו איני בטוחה במאת האחוזים. אפשר היה להבחין בשבועות האחרונים הבדל בטון הסיקור את נאום ראש הממשלה נתניהו – אם מעמידים את הוושינגטון פוסט אל מול הניו יורק טיימס. אין קשר למלחמת העיתונות הישראלית, כי בסופו של דבר, לא מדובר בבחירות בנשיא אמריקאי. אבל לטעמי, הניו יורק טיימס הינו הרבה יותר ביקורתי כלפי נאום נתניהו בקונגרס בעוד שהוושינגטון פוסט, בעל המסורת השמאל-ליברלי של העיר וושינגטון, פרסם מאמר מערכת ומאמרים נוספים שהציגו את המהלך של נתניהו באור אחר. יש עוד כשבועיים להמשיך לעקוב. מקווה שאיני טועה.
3.
מערכת הבחירות נכנסה לשלב הסטגנציה. כולם מנסים למשוך ולדבר אל לב המתלבטים. אבל העיסוק המוגבר בעניינים האישיים גורם דחיה לציבור. בעוד האירועים הפומביים (לפחות אלה שאני הלכתי אליהם) מפוצצים באנשים, נדמה שמחוץ לאותו מעגל מתעניינים שטורח להגיע ולשאול שאלות – הציבור הרחב ממשיך להיות מיואש ממערכת הבחירות השניה תוך שנתיים. הדברים אינם מתבססים על מחקר שוק כלשהו, אלא רק כתוצאה ממה שאני רואה ושומעת מאנשים בשטח.
כל הסרטונים המופקים על ידי הקמפיינים ואשר מועברים במהירות בזק בין קבוצות הווטסאפ השונות, עמודי הפייסבוק ומשם אל המסכים – הם חביבים. יופי של אייטמים לנשנש מול המחשב בשעת הפסקת הצהריים מן העבודה. אבל כמה זה בכלל משפיע על הציבור המתלבט הרחב?
4.
אבל גם סרטוני איכות או סרט תעמולה ארוך ומפורט יותר ככל הנראה לא עושה את העבודה. ביש עתיד החליטו לבצע ניסוי, לפני כמה שבועות והעלו לרשת את הסרטון האנטי-ויראלי שלוש של שיח על ביצועי המפלגה. הם עשו עבודה כה גרועה בלשגר את הסרטון שעד היום אפילו לא שמעתי עליו. בינתיים הם הפיקו גם דף נתונים לגבי האופן שבו הסרטון לא הגיע לאף אחד, כמעט. אלא אם לאדם היחיד במולדובה שצפה בו, יש זכות בחירה בישראל.
האנטי-נתונים של האנטי-סרטון
5.
מכר שאל אותי השבוע מדוע משה כחלון אינו עולה במנדטים ואם הוא מחפש קהלים חדשים – לאן עליו לפנות. איני יועצת קמפיין, אך שמתי לב שרוב אירועי הבחירות בסביבתי המידית (רמת השרון, רעננה, כפר סבא, הוד השרון, הרצליה, נתניה, פתח תקווה) הפכו להיות שטח המחיה של יאיר לפיד ויצחק הרצוג. משה כחלון אינו מורגש באיזור הזה. אכן, מדובר אולי באוכלוסיה יותר שבעה ובחלק מן הערים באיזור הזה (כפר סבא או רמת השרון) יש מסורת שמאל עמוקה, אבל מצד שני ליאיר לפיד היו שיעורי הצבעה מאוד גבוהים שם בבחירות 2013. ואם רואים כיום פחות מנדטים בסקרים (11-12 לעומת 19 בכנסת היוצאת), אז ברור שגם באיזורים הללו אנשים מחפשים קולות אחרים.
http://israelmedia.org
עדות לעוצמה ולדומיננטיות של התקשורת בישראל נמצאת בכל פינה. אג’נדות, אקסיומות, הלכי רוח ורעיונות חולפים יהפכו בין לילה לשיחת היום בפי מגזרים וציבורים שלמים כבמטה קסם, ע”פ גחמותיה של המדיה. תחת כל עץ רענן, בכל סלון, ובכל בית קפה, תמצא אנשים מדברים על המצב הטוב, או המצב הרע, כתלות בתמונה או במסר האחרון שהתקבע. אנשים ואזרחים מסוגלים להכריז על קריסה כלכלית, עוני מחפיר, תהום עמוקה, או סכנה קיומית מבלי שתהיה להם היכולת לקשר את ההכרזות לאמת כלשהי, לתמונת מציאות מוצקה.
המציאות, והתחושות המלוות אותה, הניצחון או ההפסד במלחמה אינם מבוססים על עובדות, על תוצרים של ניתוח, פרשנות ראויה, או חלילה וחס חשיבה ביקורתית. אצל הרבה אנשים, ובהרבה מאד מקרים, הם מבוססים על גניבת דעת תקשורתית, קמפיין יחסי ציבור, או גחמה עיתונאית סוחפת כזו או אחרת.
הבעיה היא לא רק מידת האחריות של אמצעי התקשורת, או הטעם הטוב השורה על האוחזים בשרביטה, ההרסנות הזו מחלחלת במעגל קסמים, ככדור שלג, חזרה לגופים הציבוריים המנהלים את חיינו.
החלטות מצביאינו, שוטרינו, פקידינו, ולפעמים אף שופטינו ורופאינו מתקבלות כתגובה, כתוצר, או כמתכון לכותרת האחרונה, הכותרת הבאה, או להלך הרוח הקלוקל, המעוות, והלא מדויק שנקבע ע”י אמצעי התקשורת. תמרוני מלחמה, סדרי משפט, תכניות הבראה, ואפילו מהפיכות כאלו ואחרות מושפעות לעתים יותר משיח תקשורתי ומקמפיינים עיתונאיים, מאשר העניין עצמו, ההיגיון, האמת או ה”בשר” בו הן עוסקות.
עדות נוספת לכוח הבלתי מוגבל של אמצעי התקשורת, הוא הסחף האדיר של עיתונאים לפוליטיקה בשנים האחרונות. מכל קצוות הקשת הפוליטית אנו עדים להתבצרות של עיתונאים כאלו ואחרים במפלגות השונות: ניצן הורביץ, מיקי רוזנטל, שלי יחימוביץ, ויאיר לפיד הפכו בשנים האחרונות לקול דומיננטי מאד בכל קצוות הזירה הפוליטית. כמובן שחלקם אנשים ראויים יותר או פחות ועדיפים על פרלמנטרים אחרים שהשתחלו מסיבות כאלה או אחרות לפוליטיקה, אבל הקלות היחסית בה הם קיבלו את ההזדמנות לכבוש את מעמדם כמחוקקים, שרים, ופונקציונרים המשפיעים על חיינו באופן ישיר, משמשים כעדות ניצחת לכוח האימתני של אמצעי המדיה בחברה הישראלית: לגבורתה של המילה על המעשה, של הנראות על הממשות, ובמקרים הפחות מוצלחים, לניצחונה של גניבת הדעת על הדעת עצמה.
הגולם קם על יוצרו, והפוליטיקאים בעצמם הפכו לשבויים של המטוטלת התקשורתית העזה והקצבית שמתנפחת ומשפיעה על התודעה, מגובה באמצעים ומדיומים טכנולוגיים חדשים שהשתלטו על חיינו בשנים האחרונות. יאיר לפיד סבור שניתן לפתור הכל במילים. כאיש תקשורת מוכשר ומנוסה, מילותיו היפות והקוסמות הביאו לו מספר דו ספרתי של מנדטים, אסופה של אנשים מוכשרים ומוצלחים חברו אליו להקמת מפלגה בעוד קולם ומעשיהם נבלעים מאחורי שפע רעיונותיו ומילותיו המשתנים כהרף מדי יום, ותחת כל אולפן רענן, כחלק מקמפיין כזה או אחר. העיסוק בתיאור המציאות, במילים, בספינים ובמטפורות גוזל את הזמן מהעיסוק במציאות עצמה – וכולנו מפסידים. נפתלי בנט, הבטחה מנהיגותית משל עצמה, ובעיני עצמה, בבחירות האחרונות, מצטלם לסרטונים מגוחכים ההופכים את דמותו ואישיותו למסטיק רב טעמים בכדי שיוכל לספק את צרכי התדמית השונים, את הגחמות של יועצי התקשורת, ומעצבי דעת הקהל. בעשותו כך, משאיר את הציבור שלו ללא עמוד שדרה, ללא מנהיג עתידי. כיצד יוכל ליצן ואמן רב תחפושות להיות מנהיג? כיצד יאסוף את עצמו לפעול למען מטרה ראויה? למען אידיאולוגיה תקפה וכשרה כלשהי? ההתבטלות מול המדיה וכוחם של אמצעי התקשורת, הגזירה היומיומית של הכותרות ושל הסקנדלים שואבות ויונקות מנבחרינו את הזמן, את היכולת ואת תעצומות הנפש לפעול למען רעיונות, תהליכים ועניינים שאינם וירטואליים, עניינים ממשיים הדורשים התמדה, אמונה, סבלנות ואורך רוח.
דוח הוצאות ראש הממשלה הוא בהחלט לא דבר הזוי כמו שהצגת.
הדוח הזה מעבר לשחיתות חושף גם חוסר מנהיגות ברמה העליונה.
כאשר המדינה נמצאת במשבר מיים חמור , ומוחלט להטיל על כל אזרחי המדינה “מס בצורת” על מנת להתמודד עם המשבר , מה עושה המנהיג של המדינה? מנסה להתחמק מתשלום המס שהמדינה שהוא עומד בראשה מטילה על האזרחים. זה מנהיג? זאת הנהגה? זאת דגמה אישית? ככה אמורים להוביל אנשים למשימות קשות, בגישה של בוא נדפוק את המדינה.
אבנר, אתה כותב דברים קשים ונכוחים. עד שכתבת את דבריך המוני אנשים נבערים שקלו להצביע למנהיג הכושל הזה, אבל כעת, אחרי שהסברת כ”כ טוב, פתאום ברור שצריך להצביע למנהיגות ישרה, הגונה, כזו שיודעת לחסוך בדיבורים מיותרים (בעיקר בחדרי חקירות) ומקפידה להפגין עקביות (גם כשהמפלגות מסביבה מתחלפות בקצב של שלוש לשעה…).
ושוב הבלבול הקטנטן בין צפון מזרח ארה”ב לבין ארה”ב, שמצליח לבלבל את השמאלנים שלנו…:)
אני בהחלט נדהם, מופתע, נסער ונפעם, מכך שהנ”י טיימס, באזפיד (שרק שבוע שעבר עשה כתבה מתחנפת במיוחד בהשתתפות הנשיא הכושל ביותר בעשורים האחרונים) והוושינגטון פוסט, הם נגד נתניהו ו”מבקרים את מערכת הבחירות ההזוייה שלנו”. השלב הבא יהיה שתעדכני אותנו שגם ידיעות אחרונות החליט לחרוג ממנהגו והפעם הם נגד ביבי…
אגב, אני יודע שהמילה “הזוי” היא להיט גדול, אבל לא הייתי מגדיר את הטור האווילי בפוסט בתור “הומור דק”. הקטע על העדר עימותים כאן, הוא אכן דרמה גדולה, אבל בהתחשב באיך שנראו העימותים בבחירות האחרונות בארה”ב, לא באמת אפשר לקחת ברצינות הטפות בעניין הזה (אמנם יונית לוי יכולה לעשות היטב את הקטע של “עיתונאית מוטה שבאה להציל מועמד שמאל מגמגם”, אבל הפעם למועמד הימין אין עניין לשחק לידי החברים מהתקשורת – הם יכולים לסלף את עמדותיו גם כשאינו נוכח בדיוק באותה מידה…).
סביבתך המיידית, כפי שתיארת אותה, אכן מאופיינת בציבור שמצביע לשמאל כמו אוטומטים, אבל משום מה לא עלתה אצלך האפשרות המעניינת שהצבעה למר לפיד (במקור למפל), לגברת גלאון או למר הרצוג, באה לחבר’ה בהרצליה/רמה”ש/רעננה, הרבה יותר בקלות מאשר הצבעה למישהו בשם כחלון (נכון שיותר כיף לייחס גזענות לסרוגים, אבל האמת היא שהיא הרבה יותר דומיננטית דווקא בסביבה שמצביעה לשמאל).
כחלון לא מבזבז את זמנו בסביבתך המיידית כי מן הסתם הוא עשה סקרי עומק ויודע שהסיכוי היחיד של מישהו כמוהו לקבל אצלכם קולות, זה אם יוולד מחדש בשם כחלונוביץ’, ויהיה ה-ר-ב-ה יותר שמאלני מכפי שהוא מציג עצמו כרגע. אי לכך, הוא פועל היכן שאפשר מבחינתו לגייס קולות, וזה אומר בסביבה יותר ליברלית (דהיינו, פחות שמאלנית-אשכנזית).
צודק אורי, אין ספק שהליברליות נפוצה ביותר בכל הישובים שמחוץ ליישובים שטל ציינה.
שכחתי את הנהירה האדירה של צעירים ליישובים האלה…
אני יודע שבטמקא חושבים שכל הצעירים הם חילונים, שמאלנים ואשכנזים, אבל במציאות רוב הצעירים הם ממש לא כאלה – והם גם לא מצביעים ככה…
היישוב שטל כתבה עליהם הם תמונת ראי של בני ברק, אלעד, מודיעין עילית וביתר עילית. כולם מצביעים לאותן מפלגות, ולאנשים שנראים כמוהם. כחלון יודע שאין לו מה לחפש שם, ובצדק הוא לא מבזבז זמנו שם.
להשליך ממסורת העימותים האמריקאית למערכת הפוליטית הישראלית זו שטות גדולה. ברור למה הנפוחים האמריקוצנטרים נפלו בה, לא ברור למה נפלת את. ארה”ב היא מדינה ענקית ומערכת פוליטית מבוססת איזורי בחירה ולכן מתמודד לנשיאות, נניח טיפוס בשם אובמה, סנאטור ותיק (אהמ) מאילינוי שהתמודד אך ורק באילינוי, הוא לחלוטין לא מוכר לבוחרים בכל אחת מ49 המדינות האחרות. העימותים, יותר משהם נועדו לחדד הבדלים ולשמש לדיון מעמיק במדיניות בסך הכל אמורים להציג את המועמדים לכלל האוכלוסיה. לכן ההופעה והרושם כל כך חשובים.
בארצנו הקטנטונת כולם מכירים את מרבים הפוליטיקאים הבכירים ועימות של חצי שעה/שעה לא יחדש דבר מלבד חזרה כל הססמאות המוכרות. מה נקבל בעימות? את ביבי שמופיע הרבה יותר טוב מהרצוג, אלא אם הרצוג יעשה איזה טריק מטופש ואוטיסטי נוסח איציק מרדכי (שזה תכלס מה שהוא מנסה לעשות בקמפיין). בקיצור – מיותר לחלוטין ובטח לא בר השוואה לארה”ב.
אורי חביבי (אני לא ציני)
צמד הערות שלא קשורות לכתבה זו.
1-
קראתי איפשהו שרשור מחכים מאוד שלך לגבי המלחמה של בוש בעיראק והמסתעף.
זה היה שרשור מרתק. אני חושב שצריכים להניח את אהצבע על הנקודה: אובמה פשוט אומר: אני ל-א השוטר של העולם, ותהרגו אחד את השני בשקט. דווקא מצליח לו לא רע, למען האמת..
2-
חבל שאתה מסווה את הידע הרחב שלך בציניות עמוקה ובוז נוטף כלפי כל מי שסוברים אחרת ממך.
נתי,
1. אובמה עד עכשיו לא החליט מה הוא רוצה לעשות עם עצמו במדיניות חוץ שלו. פשוט אין לו ולצוות שלו גרם של הבנה.
אי אפשר לטעון שהוא לא מתערב כאשר מצד שני הוא מפציץ את דעא״ש ומשתמש המון במזל״טים לתקיפות באפגניסטן, פקיסטן ותימן.
הוא מנסה להיות בחצי הריון – בפנים אבל מבחוץ.
התגובה שלו כלפי פוטין היא חלשה ביותר!!!
ההתנהלות שלו מול איראן היא זוועתית בקנה מידה היסטורי!!!
גם בעיראק הוא עשה טעויות. שלא נדבר על מצרים…
והחולשה האמיתית שלו בעיניי מתבטאת בעיקר בהתנהלות מול ביבי. בעל ברית שלו ״משתין עליו בקשת״ והוא סופג את המקלחת הצהובה הזו ולא עושה כלום. פשוט מנהיג חלש ביותר.
במדיניות פנים שלו יש לו הצלחות וגם כשלונות כמו כל נשיא אז פה אני לא שופט אותו לחומרה. כמו נשיאים אחרים.
2. אורי בסך הכל מבקש לדייק בדברים שנכתבים.
ובוא לא ניתמם, גם שמאלנים מתייחסים בציניות ובזלזול לימניים. הוא אולי עושה את זה בווליום קצת חזק אבל זה בסדר. תזרום 🙂
נתי, חן חן על המחמאות (בלי ציניות).
1. אובמה הוא דמות מורכבת למדי, ככל הנראה, שמשלבת נחישות אידיאולוגית ובורות תהומית לגבי כל מה שלא עניין אותו בטרם הגיע לתפקידו. אני מעריך שאובמה באמת מאמין שארה”ב שיחקה תפקיד שלילי בעולם במאה האחרונה, גרמה לנזקים עצומים לעולם השלישי (אליו הוא חש קירבה אישית בגלל מוצאו ובגלל שחי שם תקופה בילדותו – באינדונזיה). הוא באמת רוצה לקחת את ארה”ב אחורה, ובמקביל להושיט יד לאלה שלדעתו ארה”ב פגעה בהם באמצעות מדיניותה הרעה. אין לי ספק שגם התמיכה העקבית בישראל לאורך השנים, היא בעיניו חלק מאותה התנהלות אמריקנית שגוייה, שהוא רוצה לתקן. הבעייה שלו היא שמעבר לאותן סיסמאות שהוא מאמין בהן, הוא הקיף עצמו ביועצים אידיאולוגיים מסוגו, שאין להם בדל של עניין להין את ההשלכות של המדיניות שלו, ולכן האיש הוביל את ארצו לסדרת בזיונות בכל זירה שבה פעלו.
המקום היחיד שבו ניסה להפגין עמוד שדרה (וזה טועה ddd) הוא בהקשר הישראלי, עם סדרה של ניסיונות מכוונים להשפלה (כמו התצלום עם הרגליים על השולחן, שמישהו כנראה הסביר לו שגורם למזה”תים המטומטמים להיעלב נורא – רק שלא הוסבר לו שאותם מזה”תים הם דווקא הערבים…), לצד הפעלת לחץ מתמשכת. הבעייה שלו, שוב, היא חוסר הבנה של המציאות – והפנמה שיש מגבלות ללחץ שנשיא אמריקני יכול להפעיל עלינו, כשאין לו תמיכה דו מפלגתית בעניין (ולאובמה אין גם תמיכה חד מפלגתית, אלא רק של הפלג השמאלי הגדול של מפלגתו).
אובמה לא מתנגד לכך שארה”ב תהיה השוטר של העולם. הוא מתנגד לכך שהיא השוטר של המערב בעולם…
מדובר בנשיא מאוד מאוד מאוד גרוע. למרבה מזלו הוא בן למיעוט שסבל מקיפוח נוראי לאורך מאות שנים, ועל כן נזהרים בכבודו , מחשש להיות מוגדרים כגזענים (וזה עדיין לא עוזר, כל איש תקשורת ימני שמבקר אותו, מייד מוצג כאוייב האומה החובש בסתר מצנפת של הKKK…).
אורי, לכל נשיא אמריקאי יש המון דרכים להראות את חוסר שביעות רצונו מראש מדינה אחרת, גם בעלת ברית.
הנשיא האמריקאי הוא לא בובה על מריונטה חסרת יכולת לנשום בלי אישור.
זה משטר נשיאותי ופגיעה בכבוד הנשיא הינה כמו פגיעה בעם האמריקאי.
מילא אחד כמו פוטין מזלזל בו, רוסיה היא מדינה ענקית, אימפריה בעבר ואימפריה גרעינית.
אבל מי זה ראש ממשלה ישראלי שיזלזל בו??? ועוד מבלי צעדי תגובה קשים.
הוא אדם קר ואנליטי, ענייני כבוד לא חשובים לו אישית, לחיוב ולשלילה.
תהיה בטוח שאם ביבי היה מתנהג אותו דבר לג׳ורג׳ בוש אז הוא היה חוטף וחזק.
איפה כתבתי שהנשיא הוא מריונטה? כתבתי שהוא לא כל-יכול בהגשמת רצונותיו. מכאן ועד לטענה שכתבתי שהוא מריונטה, המרחק עצום…
פגיעה בנשיא היא ממש לא פגיעה ב”עם האמריקני” (עד כמה שניתן להגדיר את האמריקנים, על שלל גווניהם וסוגיהם, כ”עם”). פגיעה בנשיא האמריקני, במידה והוא חש כזאת, היא לכל היותר פגיעה בציבור תומכיו. מתנגדיו בדר”כ צוהלים על כל השפלה שהוא סופג (ויהיה זה נשיא מימין או משמאל…).
אני יודע שיש נטייה לבלבל בין ההתנהלות של אובמה כלפינו להתנהלות שלנו כלפיו, אבל מי שלא מפסיק לנסות לפגוע, לבזות ולהשפיל, הוא נשיא ארה”ב. ביבי מתעקש על הקפדה בכבודו של אובמה כמעט בכל מצב (למעט מקרי קיצון, כמו הנאום המכוער על גבולות 67′, פחות מיממה לפני פגישה עם ביבי, שאילץ את ביבי להבהיר בפומבי, בעת הפןוטו-אופ עם אובמה, שזה לא יהיה). גם במקרה של הנאום, נאלץ הנ”י טיימס לפרסם תיקון בהלטה לטענה שישראל הסתירה את דבר הנאום מהבית הלבן.
נכון, ביבי לא חרד לכבודו של אובמה במידה שהיה חרד לכבודו של נשיא שאינו עויין, אבל זה באמת חסר משמעות, שכן עויינות כמו זו שמגלה אובמה כלפינו, ממש לא תלוייה בהתנהלות שלנו כלפיו.
אני משער שלו בוש התנהג כלפי ישראל בסגנון שאובמה מתנהל כלפיה, התגובה הייתה זהה. אלא מה? בוש ידע להבדיל בין ידיד לאוייב (וגם ידע שאם מתבצע טבח בסופר כשר או טבח של נוצרים קופטים – זה כנראה קשור לדת של הקרבנות, ולא סתם עניין אקראי…).
גם ג׳ורג׳ בוש האב ידע להבדיל בין ידיד לאויב….?
מזמן שכחנו מה זה נשיא עויין לישראל.
אובמה לא מתקרב לעוינות כלפינו של ג׳ורג׳ בוש האב וחברו בייקר.
זה אני. לא יודע למה יצא ״משתמש אנונימי״ פתאום…
בוש האב (וגם בייקר, בעל הנטיות האנטישמיות קמעה…) לא מדגדגים את העויינות האידיאולוגית של אובמה לישראל.
בוש ובייקר הם שמרני-נפט מהסוג הישן והרע. הקרירות שלהם לישראל היא תוצאה של רצון למצוא חן בעיני מיטיביהם הסעודים. העויינות של אובמה היא אידיאולוגיית שמאל-חדש קלאסית מהסוג שהביטויים הקיצוניים שלו באים לידי ביטוי בקבוצות הBDS לסוגיהן.
העובדה שאובמה אינו מסוגל להגשים שאיפותיו כלפינו, בגלל סיבות פוליטיות פנימיות, לא הופכת אותו לעויין פחות.
נכון לרגע זה, הוא הנשיא האמריקני הראשון מ40 שנה, שעצר משלוחי נשק לישראל בעיצומה של לחימה (להבדיל מרייגן, למשל, שעיכב משלוח מטוסים א-ח-ר-י סיום פעולה צבאית בידי ישראל).
לא יעזור, אובמה נורא עויין – וזהות ראה”מ פה, אין קשר לעניין. הוא הגיע לתפקיד עם אג’נדה, והעובדה שראה”מ פה לא עוזר לו להגשים אותה, בהחלט לא מגביר אהדתו – אבל גם אם ראה”מ שיכהן פה, יעשה הכל כדי לרצות את אובמה – זה אף פעם לא יספיק. זה נשיא שלא מסוגל להגיד “טרור אסלאמי”, אלא “טרוריסטים שמשבשים את הוראות האסלאם” (שקר גס, כמובן, שידוע לכל מי שקרא יותר משתי פיסקאות בקראן מתורגם לילדים…).
התמונה עם הנעליים עדיין מזעזעת אותי כשאני נזכר בה.
היא מביעה כל כך הרבה בוטות ולגלוג, שזה מדהים.
אם נתניהו היה מזרח תיכוני אמיתי הוא היה מצנן את הקשר עם ארה”ב למינימום בעקבותיה.
להבנה כיצד מגיב מנהיג מכובד במזרח התיכון נביט על ארדואן, הסולטן החדש, שנפגע עד עמקי נשמתו מהשפלה קטנה בהרבה- כסא נמוך לשגרירו.
–
לגבי אובמה, נקודה מעניינת.
לו רומני היה בתפקיד או מישהו מהבושים, הוא היה מפציץ מייד את סוריה בעקבות ההפצצה הנוראה בנשק כימי.
משטר אסד היה מתרסק (זה לא ארגון גרילה שבנוי להתמודדות ארוכה גם מול הפצצות מאסיביות מהאוויר) וכאות סיום לשלטונו היה מפגיז חלילה את ישראל בכל האמל”ח שעדיין נשאר לו.
דווקא אובמה הרופס הביא תוצאה טובה בהרבה. הנשק הכימי פונה באופן מסודר ולישראל לא נגרם נזק.
(אלא אם כן חיזבאללה קיבל ממנו קצת. כמו שאני חושש, אינטואיציה.)
–
כולם ציניים. בסדר? גם מהימין וגם מהמשמאל.
אבל אורי קודם מפגיז ציניות ובוז לאחר, ככה שהטענות שלו אח”כ, מתקבלות בפחות רצינות.
אני מניח שבדקת עם כל הקוראים שלי, כדי לוודא שהציניות שלי מפחיתה את מידת הרצינות שבה מתקבלות הטענות שלי, הא?:)
תיאוריית הנשק הכימי שלך היא לחלוטין חסרת בסיס. אתה מניח משום-מה, שישראל היא האוייב הראשי של המשטרה העלאווי, ושרגעי גסיגתו היו מושקעים דווקא בתקיפת ישראל. אין שום סיבה לחשוד שזה נכון. ראשית, ממשל אסד הוא ממשל חילוני במהותו, את גסיגתו היה משקיע בראש ובראשונה בניסיונות לשרוד, ולא במהלכים שרק יקטינו עוד יותר סיכויי שרידותו הפיזית. כמו כן, אין כנראה שחר להנחה שכל הנשק הכימי הוצא מסוריה. אובמה אמנם עשה הרבה רעש מהנקודה הזו, אבל כנראה שנשארה יכולת שיורית לא מבוטלת בידי המשטר.
אגב, ממש לא ברור שבוש או רומני היו תוקפים את סוריה בעקבות התקיפה בנשק כימי (אין גם סיבה לראות בתקיפה בנשק כימי שהרגה 1500 איש, כמשהו חמור יותר מ”סתם” תקיפה קונבציונלית שהרגה 2000 איש בחלב…). לרוב העולם יש עניין מובהק להשאר מחוץ למלחמה הזו בין מפלצת א’ לפלצת ב’.
אובמה, כמובן, הצליח גם להפגין חולשה וגם לא להשיג מטרותיו (ולכן כיום בסוריה אין אפילו גורם פרו אמקיני אחד, והם נאלצים לגייס כאלה מבחוץ…).
בהחלט.
התייעצתי איתם.
ואחרי שסיימתי עזבתי את הראי….
ורגע, אתה טוען שעדיין השאר נשק כימי בסוריה? למה?
וואלה, והראי ענה לך?! נתי, זה מדאיג. שווה לבדוק את הראי הזה…
אני לא טוען שנשאר נשק כימי בסוריה. פשוט עשיתי “שאלת רב”, ובעמוד שפתחתי בו, היה כתוב במפורש שאסד יהיה אידיוט אם יוותר על כל הנשק הכימי שלו, אם יש לו אפשרות להסתיר חלק ממנו…
פתחתי ספר נוסף, והיה כתוב בו שאסד לא אדיוט. המסקנה שלי מהראשון והשני, היא שאסד לא מסר את כל הנשק.
בנוסף, אגב, ישנם גם כל הפרסומים הזרים שטוענים שארה”ב חושבת שאסד לא מסר לידיה את כל הנשק הכימי. אבל זה כמובן רק מקור משני בהשוואה לשאלות הרב שעשיתי.
כן אני מחזק את מי שהגיב לפניי – את מתבלבלת קלות בין ארה״ב לכמה עיתונים שמאלנים. זה כמו להגיד ״מה חושבים בישראל – ולהגיד לנו מה״הארץ״ חושבים״ – אגב זה באמת מה שעושים בחו״ל. לכן אני מבין למה את כל כך מנותקת מהמציאות אם את חושבת שהדעה של האליטות העשירות של מזרח ארה״ב מייצגות את כולם כמו שהאליטות העשירות השמאלניות האשכנזיות של מרכז הארץ מייצגות רק את עצמן.
הניו יורק טיימס הוא עיתון שאפשר כמעט לאפיין אותו כאנטי ישראלי מובהק ותומך נלהב של אובמה. מה בדיוק ההפתעה שהוא מתנגד לעמדת ביבי ומקדם את זו של אובמה ? בפעם הבאה תגידי לנו שהמים רטובים ובחורף קר ?
ולגבי הדיון אכן שטות גמורה – אלה בחירות בין מפלגות לא בין מועמדים, ובחירות יחסיות לא שמישהו ייבחר עם רוב קולות. כלומר שמבנה הדיבייט לא מתאים בכלל לבחירות שלנו. יש מלא פנאלים כל יום בכל הארץ. אפשר לעשות גם בטלוויזיה, כל מפלגה תיוצג על ידי מי שהיא רוצה, אין שום סיבה שראש הממשלה ישתתף.
יונתן, לא מכובד בכלל לכתוב: ״את כל כך מנותקת מהמציאות…״.
זה לא מכבד אותך ולא את בעלת הבלוג.
גם אתה לא היית שיכתבו על דעותיך אותו דבר.
טל היא אשת מקצוע מכובדת עם הרבה שנות ניסיון. בואו נשמור על נימוסים וכבוד מינימלי אחד לשני.
בהחלט.
אם כי דווקא “את מנותקת מהמציאות” ניתן לפירוש כביקורת עניינית ביחס למחמאות שהיא זכתה כאן מהטוקבקיסטים הקבועים…
נרמז כאן הרבה פעמים דברים בוטים בהרבה על טל, בלי טיפת בושה.
תודה נתי, תודה ddd. למען האמת מאחר וחלק מן התגובות פה (של אורי, לדוגמא) הן על אוטומט, אז אני קוראת אותן שלא לעומק. זה פשוט קצת חוזר על עצמו. אבל זכותו להגיב כראות עיניו, אני ממש לא נפגעת או משהו כזה.
לגבי ״את כל כך מנותקת מן המציאות״ – גם פה. בוחן המציאות שלי נבנה על נסיון החיים שלי. אבל כל אחד והמציאות שלו. זה בסדר. אתם זוכרים את היציאה למלחמה נגד עיראק ב 2003. השכנוע המסיבי, שעיראק מחזיקה נשק גרעיני. אני לא אשכח את הנסיגה המביכה שביצע ממשל בוש מן הראיות לנשק גרעיני. ואחרי זה באו שנים ארוכות (2006 במיוחד) של מוות נוראי של חיילים אמריקאיים והמוני אזרחים עיראקיים. ממשלת שולל, מישהו? זו אחת הצלקות הגדולות הקיימות כיום בקרב האומה האמריקאית והרבה מן התגובה שלהם כיום בנוגע לנושא האיראני מגיעה מן הפוזיציה ההיא. אז אולי המציאות שלי, היא מציאות כפי שאני רואה. אולי לא.
טל, מסתבר שדווקא היה נשק להשמדה המונית בעיראק. הייתה הדלפה על זה בניו-יורק טיימס
http://www.nytimes.com/2015/02/16/world/cia-is-said-to-have-bought-and-destroyed-iraqi-chemical-weapons.html?_r=0
האמת זה נראה לי מאוד מוזר כל הסיפור, אבל פרסום שכזה בניו-יורק טיימס נראה אמין לאור האינטרס שלהם לצייר את ההפך…
לקחתי ללב את ההערה שאני חוזר על עצמי, אלא שמכיוון שאני בסה”כ מגיב לטקסטים כאן, כנראה שיש כמה מוטיבים קבועים, שהם הגורמים לתחושת החזרה: אי דיוקים כרוניים במקומות גיאוגרפיים, בתיאור המציאות בארה”ב (אגב, הקטע על ה”צלקת בלב האומה האמריקנית” הוא שירה של ממש…), וכמובן, הכתרים המשעשעים שנקשרים כאן מדי יום לפעילים פלסטינים (הן בעלי אזרחות ישראלית, והן חסרי מזל שאין להם אותה…) ולארגוני שמאל קיצוני.
אגב, את ממש לא אמורה להיפגע, ובוודאי שאין כוונה לפגוע (אני לא הייתי חולם להקדיש לך טקסטים מהסוג המופיע כאן, למשל…:)
בכל מקרה, אני תמיד שמח להודות בטעויות. אם תתפסי אותי בשגיאה עובדתית, אל תתביישי לתקן אותי. אני תמיד שמח ללמוד דברים חדשים (ובלבד שיהיו מדוייקים…).
סקרנת אותי נתי. מהן המחמאות שאליהן התכוונת?
אני משער שהתכוונת אליי בביטוי “הטובקיסטים הקבועים”, בטקסט החנפני-ללא-בושה הזה. גם טל פענחה את זה כך, ואני משער שהפעם היא צדקה…
ברור. אבל לא התכוונתי דווקא אליך.
השארתי את זה פתוח לפרשנות סובייקטיבית…
משהו בסגנון של “בראש הגנב בוער הכובע”
אגב לא הכרתי את שיר ההלל לאורי.
–
וסיפור לכבוד שבת.
מעשיה נאה מספרת על יהודי שהגיע לבעל ה”קצות החושן” והביא לו תכריך של הערות פרשנויות וקושיות על הספר. חייך המחבר ואמר:
“אני מבטיח להשיב לך כגמולך”
-תודה, קרן האורח, איך תגמול לי?
השיב לו בעל המחבר: “כשתכתוב ספר כמו הקצות החושן, אני יתן לך גם כן צרור השגות…”
אני מאוד מקווה שהכובע בוער על ראש גנב ולא בראש הנגב. זה שורף, אתה יודע…
אכן נפלתי לפח המאוד-מתוחכם שלך (לכתוב עליי שאני מגיב בצורה איקס, ואז לדבר על “הטוקביסטים הקבועים בלי לנקוב בשמי…).
הסיפור לכבוד שבת הוא אחד המרשימים שראיתי, ממש משל מדוייק למציאות עצמה, בה יש אישיות שכותבת דברי חוכמה מזהירים, ובאים אנשים בורים שמרהיבים עוז בנפשם לתקן אותה את אישיות רק בגלל שכתבה דברים לא נכונים. אז נכון שהנמשל אצלך לא לא רלוונטי כלל למציאות (בעצם לא, זה בסתם עוד גנב בוער, ופח ערמומי שאתה לי, נכון?:)), אבל העניין הוא שגם על חנופה מוגזמת אמרו חכמינו דברים יפים (ולא במסגרת סיפורי חסידים מפולניה, אלא מהגמרא עצמה. ככתוב במסכת סוטא: “כל אדם שיש בו חנופה – נופל בגיהנם; כל המחניף לחברו – סוף נופל בידו”…
בקיצור, נתי, אתה קצת מגזים בווישים (מושג צבאי, בדוק מה זה…;)).
שבוע מצויין.
מה לא מכובד ? זה רק תיאור של עובדה.
יונתן, ארה”ב זה לא ישראל. האליטות העשירות בארה”ב מצביעות לימין. העיתונאים הם יותר שמאלנים משאר ארה”ב בנושאי דת כגון זכויות הומואים ואמונה באבולוציה, אבל בנושאים כלכליים, חברתיים, ומדיניים, הם לא. כמו כן, בנושא הדת הכי חשוב בפוליטיקה האמריקאית, הפלות, הפרשנים הבכירים נוטים פשוט לא להגיד כלום; זכור לי לשמצה מאמר של אי. ג’יי. דיון, שהוא דווקא שמאלן, שמכריז שזה נושא לא חשוב. בנושא אחד ספציפי – איזון התקציב – האליטה התקשורתית דווקא תמכה במה שבממשל אובמה הראשון היה קו ימני במובהק, כלומר גזירות כלכליות; היום זה משהו אחר, והגרעון התקציבי בארה”ב חזר להיות נושא בו כל מפלגה מאשימה את השניה באי-איזון התקציב. הקו של הוושינגטון פוסט הוא גם ממש לא שמאלי בנושאי מדיניות חוץ; הכתבים הבכירים שלו, כגון ג’ורג’ וויל וצ’ארלס קראוטהמר, הם בד”כ נאו-שמרנים ותומכים בישראל, הגם שהם מבינים בישראל כמו שאני מבין בתרבות שבט המי’כמק בקנדה. השמאל מתעב את העיתון; תקרא מה שבראד דה-לונג, שהוא דווקא שמאל מתון נאו-ליברלי, אומר עליו.
הניו יורק טיימס הוא שונה – הכתבות הן בד”כ מאוזנות במובן שכל צד חושב שהוא מוטה לכיוון הצד השני; למשל, כל מי שיש לו דעה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני חושב שג’ודי רודורן נוטה לצד השני. מאמרי המערכת נוטים לשמאל; והפרשנים הכי בכירים הם קרוגמן השמאלן ותומס פרידמן שהוא בעיקרו איש מרכז (יש גם פרשנים ימנים, רוס דות’אט ודיוויד ברוקס, אבל הם הרבה פחות נקראים מפרידמן וקרוגמן).
(אגב, תומס פרידמן, כמה שהוא אידיוט, דווקא מבין לא רע בישראל. את ההבנה הזאת הוא מנתב לסיסמאות שפג תוקפן בערך בתקופת רבין, אבל ברמה של עובדות בסיסיות הוא בד”כ נמנע משטויות מוחלטות. בארץ בה כולם עיוורים, האדם בעל העין האחת הוא המלך, וכו’.)
אגב, לגבי הפופוליזם הזול של “צפון מזרח ארה”ב מול אמריקה האמיתית”: באמריקה האמיתית (ובקנדה) אף אחד לא יודע מה זה ישראל. זה מגיע למצבים שהשמאל הישן הפופוליסטי, מסוג מגזינים כמו גיליוטינה, משכנע את כולם שכספי הסיוע של ארה”ב מממנים מדינת רווחה מצוינת ורמת חיים גבוהה בישראל בזמן שאמריקאים טובים רעבים ללחם. להגיד להם משהו כמו “המשכורות בישראל הן בממוצע חצי מבארה”ב” זה נחשב להטרלה, כמו בערך שערבי יבוא לדיון של יהודים מזרחים על עוני בשדרות ויתחיל לדבר על רהט.
הפופוליזם הזול שקובע שצפון מזרח ארה”ב זה לא ארה”ב, זו סתם מציאות. לא יותר מזה. הידע על ישראל של האוונגאליסט הממוצע, הוא רב ומדוייק בהרבה מזה של הבוסטוני הממוצע, שמשוכנע שאם רק נוותר מספיק לפלסטינים, אז הערבים יפסיקו לשנוא את אמריקה…
הסיבה לידע הרב יותר היא כמובן העניין הרב שיש להם בנו. יש כאלה שמתעניינים בנו כי לשיטתם אנחנו שודדים את כספי המסים שלהם (שמאל אמריקני, וימין נוסח רון פול), או כי לשיטתם ישראל היא התפוח שבעינו של אלוהים, ובלעדי גאולת ישראלת, לא תיתכן גאולת העולם. אני יודע שבשמאל נוהגים לזלזל בקבוצה הזו, שמונה כשבעים מליון איש בארה”ב, אבל הם די משמעותיים, והעניין שלהם בנו הוא די אותנטי (כמו גם הידע שלהם על המתרחש פה). תחנות הכבלים הנוצריות עוסקות במתרחש בישראל דרך שגרה (כנס לאתר של CBN, הגדולה ברשתות אלה, ותראה שיש תחום חדשותי שלם שעוסק אך ורק באקטואליה של ישראל – ולא רק מהזווית של כמה פלסטינים שחטנו הבוקר במסגרת הטיהור האתני הנפשע שאנחנו עורכים כדי לבנות עוד התנחלויות בלתי חוקיות בעליל).
ולגבי ויכוחים: בבריטניה וקנדה, שגם להן יש שיטות בחירה פרלמנטריות, יש ויכוחים בין המועמדים לראשות הממשלה; בקנדה יש ויכוח אחד או לפעמים שניים בכל שפה רשמית (אחוז דוברי הצרפתית בקנדה הוא קצת יותר גבוה מאחוז דוברי הערבית בישראל), ומצפים ממנהיגי המפלגות לדעת את שתי השפות*. בגרמניה, לה יש שיטה פרלמנטרית פרופורציונלית, היה ויכוח אחד בין מרקל וראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבחירות האחרונות.
* אגב, חשוב שבישראל ילמדו על השיטה הקנדית, גם כי המהפכה החוקתית בקנדה של 1982 מאוד השפיעה על המהפכה החוקתית של שנות התשעים עם חוקי היסוד והחקיקה השיפוטית של אהרון ברק, וגם כי פוליטיקת השפות בקנדה היא אחד מהמודלים שישראל יכולה לאמץ כלפי המיעוט הערבי. עדיף בלי הגזענות והאנטישמיות של הלאומנים הקוויבקים, כמובן…
שתי הערות על הדגש המוגזם ב-“קטעי הוידאו המטופשים והמצחיקים”:
1. שניים מחמשת הקטעים בטור שלך מתייחסים אך ורק לסרטונים שכאלה, אז אולי לא פלא שבזה מושקעים המאמצים? הנה, זה עובד.
2. הפוך על הפוך על הפוך. אחד הסרטונים היותר מצליחים בז’אנר היה בדיוק זה שדיבר על הסטת תשומת הלב הציבורית לזוטות – והנה הסרטון עצמו מוצג כהסטת תשומת לב? סרט המשך לאינספשן ממש.