פוליטיקה של דמעות

מצטרפת באיחור לפוליטיקת הדמעות שהוצגה השבוע בערוץ 2.

האם מישהו הופתע מכך שפוליטיקאים זקוקים לעזרים טקטיים כדי לתת הופעות? הם כולם שחקנים. גם נתניהו עוסק בהעמדות, מיצוב, תפאורה, תאורה ואיפור. אם מישהו היה יודע את מספר הפעמים שהוא חוזר ומתכונן (עם קואצ׳רים, בני משפחה) על טקסטים והופעות, לא הייתם מופתעים מקצת בצל.

על כל פנים, כל העולם במה.

בוושינגטון פוליטיקת הדמעות מילאה מקום מרכזי השבוע.

יו״ר המיעוט בסנאט, צ׳אק שומר בכה כאשר דיבר על צווי איסור הכניסה ״הבלתי אמריקנים״ שהוציא הנשיא טראמפ.

טראמפ לא היסס להגיב: ״הדמעות המזויפות שלו. אני מכיר את שומר היטב. מי מדריך המשחק שלו? אני מכיר אותו טוב, הוא לא בכיין.״

בוושינגטון יש רק בכיין אחד מקצוען, שכל הפוליטקאים האחרים צריכים לעמוד אצלו בתור וללמוד איך עושים את זה. ג׳ון ביינר, לשעבר יו״ר בית הנבחרים (הודח לפני כשנה וחצי על ידי חבריו מן הימין). דרעי, קח אצלו שיעורי הדרכה.

ומעניין לשים לב, הדמעות הכבדות והכואבות ביותר, יוצאות גם אצלו כשמדובר במגעיו עם אישי דת בכירים.