הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
כדי להיות מנהיג אמיתי בישראל אתה חייב קאמבק. שרון לא יכול היה לכבוש את הפסגה אלמלא הידרדר קודם לכן לשפל
אי אפשר להיות מנהיג אהוד בישראל ללא מספר שנים במדבר פוליטי. זהו לקח פוליטי והיסטורי משובו של אריאל שרון למנהיגות ולהובלה. מהיותו שר הביטחון, שהאפיל על תפקוד ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, הוא הכה את השפל, ירד לתהומות, נגע בתחתית של ההוקעה הציבורית. כל זאת כדי להיות מסוגל לטפס אט אט ולחזור להיות אהוד.
כך היה גם עם ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו, ואותו הדבר בנוגע ליצחק רבין ז”ל ושמעון פרס יבדל לחיים ארוכים. האחרון אמנם לא שב לכס ראשות הממשלה, אך הנתיב ברור. לולא שנות המדבר, קיתונות הביקורת הציבורית וחוסר אהדה – אין אפשרות לשוב אחר כבוד ללב הממלכתיות הישראלית.
הקאמבק של שרון היה, כמו דברים אחרים בחייו, הגדול והמרשים משל כולם. הוא ניצח גם במערכה הזו. לא זכור מנהיג אחר בישראל שהיה כל כך שנוא, שרוף. איזה דברים נוראים אמרו עליו וכתבו עליו. עד היום אנשים צובטים את עצמם כדי להאמין שהוא באמת הצליח להיבחר להיות ראש ממשלה.
מכלל הן לומדים את הלאו. השקט של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, בשנה האחרונה מרמז (אולי) שהוא יודע היטב את ההיסטוריה הפוליטית החדשה בישראל. הוא עוד ישוב? אף אחד לא יתמה. הרחק מן העין הציבורית הוא מנסה לאפשר לציבור לשכוח אותו, לטשטש ולטאטא את היותו. אהוד אולמרט לבטח גם בונה על כך.
בוז ציבורי עמוק, מלחמה, אישומי שחיתות, צילומים מספסל הנאשמים, רק כך אפשר לתכנן שיבה לחיים הפוליטיים לקראת 2017. תכונת הטפלון או דימוי ציבורי נקי משחיתות לא מרשימה את הציבור הישראלי. רק מנהיג שנוא, בזוי ומושחת יכול להכניס את הציבור הישראלי לטלטלה הרגשית ולקבל סיכוי מחדש.
מה יש בציבור הישראלי הזקוק כך למלודרמות? אצל הבריטים או האמריקאים אין הדבר כך. מי שהפסיד במערכת בחירות משמעותית, לא כשיר בעיני הציבור להתחיל מחדש. בארה”ב יש הגבלת כהונה בחוק, אך בבריטניה אפשר להתמודד מחדש. אך הכלל של העדר קאמבק פוליטי הוא חמור שבעתיים. נדירים המקרים (בארה”ב) שמתמודד לנשיאות שספג הפסד צורב, יעיז בכלל להציג עצמו לציבור מחדש. רק בישראל זה האלמנט, זה הכרח.
הסיפור ההיסטורי של הקאמבקים מגיע (כמובן) גם עם עלילה ידועה מראש. הקדנציה השנייה של המנהיג היא בהכרח יותר טובה. אחרי שהודח, הוענש וננזף, מצפה הציבור הישראלי מן המנהיג שלו להצדיק את הסליחה הפומבית. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהישראלים מסתכלים על נתניהו של 2014 בעיניים פתוחות לרווחה עם מינימום של ביקורת ציבורית. עליו לממש את ההבטחה.
ההנחה הפוליטית הזו משמעותה בשורות רעות עבור יושבי ראש האופוזיציה של השנים האחרונות: יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ’ וציפי לבני לא טיפסו לעמדה כלשהי ממנה אפשר לחולל כישלון רבתי, ולכן גם לא יקבלו הזדמנות להוקעה, היעלמות ושיבה. גם יאיר לפיד, שאוהב להיות אהוב, נמצא בבעיה. הם אינם שנויים במחלוקת מספיק ולא מרגיזים בסדר גודל כביר, בשביל להגיע עד להנהגה – ואחר כך להתדרדר ממנה אל הגנאי והגיחוך, כדי להיברא מחדש.
רייגן ובוש האב הפסידו בפריימריז בפעם הראשונה שהם התמודדו.
ניקסון הפסיד לקנדי, הילארי קלינטון מתכננת קאמבק, קרי הפסיד בחירות לנשיאות.
רבין לא נכשל ואני לא חושב שקיים אדם אחד בישראל שמאשים אותו בשחיתות או האשים אותו אז.
פרס מעולם לא איבד את שליטתו במפלגת העבודה להוציא את הפריימריז ב 92 שגם אחריהם, רבין לא העז להתמודד מולו במרכז העבודה (ראו לדוגמא מינוי אפריים סנה לתפקיד שר הבריאות).
התאוריה הזו, שמושמעת לעיתים קרובות, אינה רצינית.
מה שנכון, זו העובדה שקיימים בישראל מספר קטן של אנשים אשר הציבור רואה אותם כמתאימים לראשות הממשלה ורשימה זו לא משתנה.
פרספקטיבה ממש מעניינת. תודה על שהארת אותה.
התיאורים על “שפל” ו”שיא” הם מנקודת מבטו של המתבונן. אריק שרון הודח ממשרד הביטחון בידי וועדת חקירה פוליטית שהוקמה אחרי שבגין עשה את הטעות האיומה והקים אותה, אחרי כניעה ללחץ תקשורתי. הוועדה הצליחה במשימתה ולקחה אחריות בשם ישראל על משהו שישראל לא הייתה אחראית לו (והפלא ופלא, גם האחראים עצמם, כשגילו שהיהודים הטמבלים לקחו אחריות, מיהרו לזרוק עליהם את האחריות, ע”ע אלי חובייקה…).
הנזק שנעשה לשרון היה בכל הנוגע למעמדו הפוליטי, בעוד שבקרב הציבור שתמך בו, הוא כלל לא נפגע (הוא נותר סופר-חזק בתוך הליכוד), ואולי אפילו התחזק (כתגובת נגד לקמפיין האישי שהובילו נגדו בשמאל).
ה”שפל” של נתניהו, היה קצרצ עד כדי כך, שלמעשה כל ראשות הממשלה של שרון נבעה מטעות אווילית של ביבי (שבסוף 2000 סירב להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ודרש את פיזור הכנסת). תוך פחות משנה וחצי, שבמהלכן הוא ממש לא נעלם (להיפך, השמאל לאמחדל לבקר אותו על שהתראיין כ”אזרח מודאג”…), כך שגם לגביו לא מדוייק לטעון שהקאמבק שלו נבע רק מכך שהיה לו שפל. למעשה, השפל שלו היה הרבה אחרי שחזר, בשנת 2006, כשזכה ב12 מנדטים בלבד.
רבין ודאי לא היה בשפל בטרם נבחר (הוא ניצח בבחירות הראשונות שבהן התמודד, ולמזלו לא התמודד בבחירות שבהן הובס המערך ב1977).
פרס לא זכה לשום קאמבק ציבורי (הסקרים תמיד אומרים שהוא נורא פופולארי, איכשהו זה תמיד נשאר רק שם…), ומעולם לא ניצח בחירות.
ולארה”ב – רבים רבים מנשיאי של ארה”ב הפסיד מתישהו בהתמודדות פוליטית, ולא פרשו – להלן רשימה מאוד חלקית של האחרוניםן שבהם:
בוש הבן הובס בנסיונו הראשון לרוץ לקונגרס בטקסס, קלינטון עף מתפקיד מושל ארקנסו אחרי קדנציה אחת (וחזר בגדול מייד אח”כ), רייגן הובס בפריימריס נגד פורד לנשיאות ב1976, ניקסיון הפסיד לקנדי ב1960, ולפני כן תומס דיואי רץ פעמיים לנשיאות נגד רוזוולט וטרומן, וכן הלאה וכן הלאה.
הטענה כאילו הציבור מסתכל על ביבי ב2014 כאילו זו הקדנציה השנייה שלו, שבה יוכל לתקן דרכיו, היא פשוט לא נכונה – הוא מכהן ברציפות קרוב לחמש שנים, ולפני כן כבר כיהן קדנציה אחת. בנוסף, הוא חזר לפוליטיקה לפני יותר מעשור, וממש לא פרש מאז…
הסיפור נורא בסיסי: פוליטיקאים אוהבים את הכסא, ועל כן הם מנסים שוב כשהם חושבים שיש להם צ’אנס. תיחאוריית הקאמבק לא מחזיקה מים לא בגלל שבאופוזיציה טרם נכשלו, אלא בגלל שלפני 20 שנה וקצת, חתמו מנהיגי השמאל על הסכם אוסלו, והציבור חש אלרגיה קשה למפלגות שקשורות בהסכם, וממעט לתמוך בהן – קמאבק או לא קאמבק…
נדמה לי אורי שיש לך טעות בסיסית. אתה מצפה מעיתונאי לחקור, לבדוק עובדות, ולהציג לנו את המורכבות של המציאות כפי שהיא.
זה לא עובד ככה. עיתונאים לומדים המיום הראשון שהעבודה שלהם היא לספר סיפורים. עם עדיפות לסיפורים שמוכרים כמובן. לכן הם בונים ״נארטיב״, ואחר כך מתאימים את העובדות למסגרת שהם יצרו. זה לא רק בישראל אבל העיתונאים בישראל הביאו את התפיסה הזאת לשיא. בחו״ל יש עדיין עיתונאים אמיתיים.
יונתן, עיתונאים ברובם הם עם עצלן. מספיק לקרוא את אתר “הארץ” כדי לראות שחצי עיתון שם זה קופי פייסט להדלפות מגמתיות מרשויות שונות, או לדפי מסרים שקיבלו מעמותות כאלה ואחרות.
דווקא טל היא לא עצלנית. ההתרשמות שלי מהבלוג הזה וממקומות נוספים שבהם היא כותבת, היא שמדובר בעיתונאית חרוצה ביותר ונלהבת מאוד לתחום עיסוקה. הבעייה היחידה היא שהיא נותנת לעמדות שלה להשפיע על הדיווח ועל כן העובדות לעתים מקבלות פרשנות מוטה.
תודה אורי (אני מניחה)
בגדול, יונתן צודק – אין כמעט בישראל עיתונאים … יש הרבה בעלי טור, זה בטוח.
אבל דווקא פה בפלוג לרשום זאת ועוד על אחת *העיתונאיות* היחידות בישראל?!
טל, בדרך כלל אני מסכים עם הדברים שאת כותבת, אבל הפעם ממש לא. זה נראה כאילו מצאת רעיון שיש לו איזה שהוא קסם, החלטת שהוא נכון לפוליטיקה הישראלית ואז אנסת את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה.
המציאות בישראל היא לא של מנהיגים שאוהבים אותם, אחר כך שונאים אותם ואחר כך שוב אוהבים אותם. המציאות היא של מאבק מתמשך בין ימין ושמאל. מנהיגי הימין שנואים על השמאל, מנהיגי השמאל שנואים על הימין, וזה לא קשור לזה שזו קדנציה ראשונה או שנייה או להבטחות ומימושם. רבין, ברק ופרס היו שנואים על הימין, נתניהו שנוא על השמאל. אולמרט ושרון היו בימין, נשנאו על ידי השמאל ואז עשו פליק-פלק לשמאל, ‘נכנסו’ במתנחלים, ששנואים עוד יותר על השמאל, והפכו להיות אתרוגים, גיבורי השמאל. בעיני השמאל הם אהובים במיוחד, בזכות זה שהם היו בימין, ‘ראו את האור’, ו’עשו תשובה’ ואז התקבלו באהבה לחיק השמאל.
שמואל, זה בסדר לא להסכים. למען האמת, אני חושבת כך (כפי שכתבתי) כבר זמן רב. עוד יצא לי לכתוב על כך טור באנגלית בזמנו בעיתונות האמריקאית… יש כאן משהו שחוזר על עצמו. לדעתי, אי אפשר להתעלם מן האופן בו זה קורה שוב ושוב.
כפי שכתבתי במקום אחר, אני לא פוסל את הניתוח – אבל לדעתי מאז 77′ ראשי ממשלה נבחרים פה על בסיס “שלילת האחר” ולא על בסיס היכולת שלהם.
כך זה היה עם פרס (הלוזר והפיגועים), עם ביבי “הורס את המדינה”, עם ברק (שרצה לתת לעראפת הכול) וכו’ … אנחנו הישראלים אוהבים לשנוא וכך אנחנו מצביעים.
גם שרון נבחר כי ביבי הלך ופשוט היה שם לקטוף את הבכורה מברק השנוא ובסיבוב השני שלו פשוט בחר לשתוק מול מסע הכפשה למצנע הצנון.
מזה שנות דור לא נבחר פה ראש-ממשלה (או מפלגה, לצורך העניין) בזכות עצמו ובזכות הערכים והיכולות שהוא מבין לשולחן.
מצער.
כבר העלית פעם את התיאוריה הזו לגבי היחודיות של הקמבק בישראל, ואני חושב שכבר הראיתי לך כמה שזה לא נכון. נתנו לך כמה דוגמאות מארה”ב, אבל גם בבריטניה לא חסר – צ’רצ’יל הובס על ידי אטלי וחזר, וילסון הובס ע”י הית’ וחזר. במדינות אחרות, עם שיטת בחירות רב-מפלגתית, זה עוד יותר נפוץ (ונתתי לך בזמנו דוגמאות של אנשים שחזרו גם 20 שנה אחרי שהובסו). למעשה, היחודיות היחידה (אולי) של ישראל היא בכך שישראלים אימצו את הדרך האמריקאית (המפסיד פורש) וחושבים שכך ראוי לעשות, בעוד שבמדינות אחרות ראש המפלגה הגדולה שהפסידה בהחלט עשוי להמשך לעמוד בראשות המפלגה ולהביא אותה לנצחון במערכת הבחירות הבאה.