הילארי קלינטון: באתי, ראיתי, הלכתי לישון

התבוננות מקרוב בהילארי קלינטון, במהלך השליחות שלה השבוע בישראל, גילתה דמות מרתקת שפועלת בצורה ממוקדת וחדה. אבל אין לטעות: זה היוצא מן הכלל שלא מעיד על כלל הקדנציה שלה, שהיתה חסרת מעוף ויצירתיות

פוסט שפרסמתי היום בסלונה

הילרי קלינטון שברה שיאים בתפקיד מזכירת המדינה. אף מזכיר/ת מדינה לפניה לא חרש/ה את פני הגלובוס כל כך הרבה. היא הגיעה לכל פינה (כמעט) בעולם, ובוושינגטון מאמינים לה כשהיא אומרת שבתום ארבע שנים בתפקיד כל מה שהיא רוצה לעשות זה פשוט לנוח.

דווקא ישראל, שהיתה יעד תכוף של קודמתה בתפקיד, מזכירת המדינה קונדליסה רייס, לא היתה כמעט על המפה של קלינטון. שרי החוץ הקודמים של ישראל, ציפי לבני וסילבן שלום, הרבו אף הם להגיע לוושינגטון (בטח בהשוואה לשר החוץ הנוכחי, שלא התקבל בוושינגטון בחדווה), ובהתאמה, מערכות היחסים, בין הדיפלומט/ית הראש/ית של ארה”ב לעמיתים הישראליים היתה הרבה יותר צמודה.

הגעתה, המהירה יחסית, של קלינטון לאזור השבוע, הדגישה את החשש בוושינגטון מהידרדרות באזור ואת ההבנה של הבית הלבן, כמה היחסים בין ישראל לעזה נפיצים. בנוסף לטבח בסוריה ולממשל חדש ובלתי מנוסה במצרים, ארה”ב אמורה להיות מאוד מוטרדת מכל ירי וטיל היוצא מעזה. קלינטון, כך פרסמו פרשנים בארה”ב, העבירה גם מסר ברור מוושינגטון לירושלים – לשים את הרגל על הברקס עם הכניסה הקרקעית.

והישגיה של קלינטון ב 24 שעות של דיפלומטיית דילוגים אכן מרשימים. המזכירה המעופפת אולי מותשת מארבע שנים של התרוצצויות, אבל עם נשיא שרק נבחר מאחוריה, ונשיא מצרי שממילא רצה לבנות את מעמדו באזור, היא יכולה לסכם את דיפלומטיית הפנים אל פנים שלה כיעילה.

מרתק לראות את קלינטון בפעולה. נוחתת בשעה מאחורת, מתרוצצת בין האישים באזור, לא מדלגת על הכבוד לאבו מאזן (נוסעת עד עליו), מפגינה איפוק כשבתל אביב קורה הנורא מכל ממנו חששו כולם, מגנה, אך לא מוותרת על היעד שהציבה לעצמה – לסגור את הדיל תוך זמן קצר. ללא יהירות, ללא מרדף אחר קרדיטים ובלי חלילה להוציא קיטור, קלינטון עשתה כאן סיבוב דיפלומטי מרשים.

אבל, גם במקרה של נשיא שרק מתחיל את הארבע השנים הבאות, וכדי לסכם קמעה את ארבע שנותיה של קלינטון – צריך לשאול כמה שאלות. מאחר שהפסקת האש שבירה, ואין מדובר בפתרון ארוך טווח – Sustainable, כפי שקלינטון שאפה להגדירו – אזי דיפלומטיית קוויקי שכזו היא כמו פלסטר למחלה ממארת.

במשך השנתיים האחרונות, האמריקאים לא ממש ניסו להביא את ישראל והפלסטינים לשולחן המו”מ. היוזמה של וושינגטון, להקפיא הבנייה בהתנחלויות כדי לאפשר לאבו מאזן הישג כלשהו לקראת תחילתן של שיחות, כשלה. ממילא שליש מן הפלסטינים, תושבי עזה, עם ההנהגה הנבחרת שלהם, ארגון הטרור חמאס, היו כל הזמן מחוץ לתמונה, כי ארה”ב לא מנהלת מו”מ ישיר עם ארגוני טרור. כלומר, גם אם  קלינטון או אובמה היו  מעורבים עוד יותר באזור, ידיהם  היו קצרות מלרפא את החולים.

 השיטה הזו, שציפי לבני, כשרת החוץ דחפה אותה, לחזק את המתונים ולהחרים את הקיצוניים, מתגלה כחסרת תוחלת במבחן הזמן. המתונים יובשו והקיצוניים התחזקו. מתינותו של אבו מאזן לא הועילה לו דבר וארה”ב אפילו לא פועלת על מנת לעזור לו להדגיש את הישגיו. מנגד, החמאס חזק יותר מבעבר, ובמצרים עלו לשלטון האחים המוסלמים.

על עיקרון האין מדברים עם טרוריסטים (חמאס), יש להוסיף את הנדבך המורכב עוד יותר – לא מדברים עם איראן. בסבב הלחימה הנוכחי מדווחים שירותי המודיעין הישראליים, שרקטות הפאג’ר שנמצאות בעזה הן ייבוא אישי של אחמדיניג’אד.

קלינטון אולי הצליחה במשימת קצרת המועד שלה כאן וגם אם הגיעה מהר, ממוקדת-משימה, צריך לראות את היעדר החזון והיוזמה שלה (ושל אובמה) במבט רחב. כאשר לא מדברים עם האויבים, במשך זמן רב, וכאשר לא מוצאים צינורות דיפלומטיים מתוחכמים כדי להשפיע עליהם לאורך זמן, אז אולי באמת הגיע זמנה של קלינטון לפרוש ולתת ליוזמות אחרות את הבמה.

מאז היבחרו מחדש של אובמה מדברים בוושינגטון על החלפת קלינטון בסוזאן רייס, שגרירת ארה”ב באו”ם. אך ההתנגדות למינוי הזה צוברת תאוצה (בשל מחדלי רצח שגריר ארה”ב בלוב). ג’ון קרי, היו”ר הוותיק של ועדת יחסי החוץ של הסנאט, ומועמד לנשיאות (2004), הוא האישיות האחרת בה מדובר. כך או כך, אובמה צריך לרענן את הצוות, ולחשוב מחוץ לקופסה.