מדינת תל-אביב ותכניות הקנטונים

במסעו של ח״כ מיקי זהר לנתק את התל-אביבים מן השבת ואת החילונים הישראליים משאר המדינה, הוא אמר מה שרבים בתל-אביב ופרבריה מרגישים: ״תל אביב מתנהלת כמו מדינה בפני עצמה, אנשים לא מבינים את זה, היא לא חלק ממדינת ישראל – היא משהו נפרד לגמרי. זאת עיר שנוגדת את כל מה שקשור לרעיון היהודי במדינה״.

אכן ההצהרות של זהר איש הפריפריה (קרית-גת) לא נפלו כרעם ביום בהיר על התל-איביבים. מבחינתם, נגע בנקודה נכונה. אמנם מי שמשמיע לרוב את טיעוני הנתק, הם המנותקים המבקשים להתנתק עוד קצת, בעוד בימין נהוג לדבר בלהט על אחדות, אך הפעם, זהר הצטרף לטרנד התל-אביבי. זה קרה לו בגלל השבת, אבל יש רקע עמוק יותר, לא רק נושאי דת ומדינה, המוביל לתחושות ניכור בין קבוצות אוכלוסיה מגוונות בישראל.

הנושא הזה, של ניתוק ובידול חלקי העם דווקא העסיק בעלי טורים, ואפילו הגיע עד לבלוג כאן, ולכן ליקטתי מקבץ מאמרים:

הראשון במאמרים, טור דעה שלי מלפני כמה חודשים (מעריב). הטור היה דמיוני, ומיד אחרי ציטוטי אחד העם כתבתי: ״לרגעים ממושכים, אשר התארכו עד כדי שנתפסו כהזיה, אפשר היה פה שתי מדינות (אולי יותר) לעם אחד. קבוצות קבוצות נבדלות, אשר השונה בהן רב על המשותף. במשותף: 67 שנים ביחד. במבדיל: כל השאר. מחולקים לקנטונים אולי לחמולות, כל קבוצה עם תפיסת מציאות אחרת, סותרת, מפגיעה.״

עוד באוגוסט (אותו תאריך, באופן מקרי), פרסם אמנון אברמוביץ את הדברים הבאים: ״ישנו ציבור גדול שאצלו ארץ ישראל קודמת לעם ישראל. מבחינתו, הארץ חשובה מן המדינה. שמגיעים לדיבור על חלוקה, פשרה, פינוי, אפילו על הורדת שני קרוואנים… הם לא רואים ממטר את המדינה, חוקיה ומוסדותיה. הם רואים רק אדמה בעיניים״

קרלו שטרנגר, במאמר שזכה לשיתופים רבים לפני כשבוע, פרש אף הוא את חזון האוטונומיה החילונית: ״הליברלים הישראלים הם הציבור המקופח ביותר במדינה. אנחנו נושאים בנטל על כל סוגיו ולא מקבלים שום הטבות. על כן עלינו לתבוע להנהיג בריכוזי האוכלוסייה של הליברלים החילונים — למשל בתל אביב, ברמת השרון, בהרצליה ובחיפה — אותה אוטונומיה שממנה נהנים הציבור הדתי, הציבור החרדי וערביי ישראל. יש לאפשר לערים ולאזורים אלה להכריע בעצמם בסוגיות כמו אם להתיר תחבורה ציבורית בשבת או לאפשר מכירת אוכל לא כשר, בדיוק כפי שהחרדים מחליטים בעצמם בסוגיות אלה. יש לאפשר לנו להתחתן עם מי שנחפוץ ובכל דרך שנחפוץ, ללא כפייה של רבנות שאיננו מכירים בסמכותה.״

הקולות האחרים המתעוררים לאחרונה נוגעים רק לנושאי חינוך. אך כאמור, עושה רושם שאתגרי החינוך המבודל הם רק חלק אחד מנושאים שמטרידים אזרחים ישראל באיזורים שונים.

עוד בהארץ, פורסם לפני כשנה מאמר ארוך ובו תכנית מחשבתית לפיצול ישראל לקנטונים. הפיצול יאפשר לכל איזור (כרמל, אביב, יהודה, ניצן, שמעון ועוד), להתמודד באמצעות נציגיו ברשות המחוקקת בבעיות ספצפיות לאותו האיזור. מי שירצה תחבורה ציבורית בשבת או אלה שיפעלו לחיבור כפרים בלתי מוכרים לתשתיות. המאמר המלא מעניין מאוד. מומלץ לקרוא.

זו לא הפעם הראשונה שאזרחים מעלים את האפשרות של תכנית קנטונים. לפני יותר מעשור הציעו (אז) ח״כ גלעד ארדן וראשי מועצת יש״ע תכנית לחלוקת האיזור לקנטונים. עזה ויו״ש, כל אחת בקנטון משלה לצד קנטונים בצד הישראלי, ולכולם – זכות הצבעה. התכנית הועלתה כתגובה להודעה הראשונית (אז) של אריאל שרון על כוונתו לקדם את ההתנתקות מעזה.

מן הכיוון האחר, מעניין לקרוא את המאמר ׳הייתי נער גבעות׳ שפורסם בשבת האחרונה במקור ראשון. גם שם, אוירת הבדלנות ו/או העדר השייכות למדינה, מחזק את התחושה שרב השונה על הדומה.

״המודל החרדי של התנתקות חסרת פשרות ויצירת אוטונומיה אטומה בתוך ההפקרות הישראלית, התאים לנו ככפפה ליד. בלי מחשב, טלוויזיה או רדיו; בלי חברת נערות, למעט נישואין בגיל מוקדם. נכון, בניגוד לחרדים לא היו לנו רבנים שלאורם הלכנו, אבל תשובות לשאלות הלכתיות פשוטות סיפקו לנו פוסקי הלכה חרדים או מקומיים. הציבור החרדי בוודאי לא ישמח לשמוע את זה, אבל האבטיפוס שיצר היה המודל שלנו. למעשה, היינו חרדים קרביים. מכאן גם נגזר היחס למדינת ישראל. אם המגזר רקוב ורבניו לא רלוונטיים, על אחת כמה וכמה מדינת ישראל. כבחור צעיר נעתי בין אמונה כלשהי במדינה כפשרה בדיעבד, לבין משטמה מוחלטת בשלבים מאוחרים יותר.״

גם פה, עיסוק ומחשבה על פרידה ואי השתייכות לציבוריות היהודית.

העיסוק בטרנד הנ״ל עשוי להיתפס כשולי, אך למען האמת, השוליים מתרחבים.

אחרי הכל, ההיסטוריה לפעמים חוזרת על עצמה.