הגיע הזמן לנשיאה ולא לעוד פוליטיקאי. בתו של הרב עובדיה יוסף עדינה בר-שלום היא המועמדת שלי. לפיד, קח לך אישה ובנה לנו את הבית
(חזרתי לכתוב מעט במעריב, זהו טור הדעה השני שלי שם כבר, הטור עולה גם כאן בהסכמתם)
ראיתי השבוע בכנסת את שני המועמדים לנשיאות המדינה. בח”כ ראובן ריבלין צפיתי מרחוק, בעת שביצע את עבודתו הפרלמנטרית ונאם בנושא חוק המסתננים-פליטים החדש של מפלגתו, הליכוד. לח”כ בנימין בן אליעזר מהעבודה לחצתי את היד במזנון הכנסת.
בעוד אני מלאת הערכה לשניהם, אני חשה שאף אחד מהם אינו מועמד מעורר השראה לנשיאות המדינה. האחרון נתמך על ידי מפלגת העבודה, והיו”ר החדש שלה, יצחק הרצוג, כבר הודיע כי סיעת העבודה תתייצב מאחוריו בקמפיין לנשיאות. הראשון משוטט בכנסת כפליט של תנועת בית”ר, ח”כ ללא מפלגה תומכת. ספק אם חבריו ירצו בו בתור נשיא.
נשיאות מדינת ישראל היא מוסד סמלי. מהותו והצדקת קיומו של נשיא ישראל היא במסר של אחדות ותקווה. נשיא אמור להיות איש חזון, ולא בחירה שהיא תוצאה של פשרה. הנשיא פרס הוא גם רעיון ומקור לגאווה, ומנגד – הנשיא לשעבר שנחשב לפשרה, משה קצב, היה ביזיון. כעת חשוב שלבית הנשיא תגיע אישה או איש שהם סמל, ובגופם נושאים אידיאל.
על כן הרשו לי להציע מועמדת עם התכונות הנ”ל: עדינה בר-שלום, ילידת מצרים, אישה נאורה שבאישיותה מגלמת – יותר מכל אדם שנתקלתי בו בציבוריות הישראלית – את הגישור בין עדות, בין מגדרים, בין זרמים פוליטיים ובין חילוניים לדתיים. אשת חינוך, אשת עקרונות ואשת שלום.
היא לא רק בתו של הרב הראשי לשעבר, עובדיה יוסף, אלא אף אשת עשייה שפעלה כל חייה לשילוב חרדים בהשכלה ובחברה. היא לא רק גדלה בבית של ש”ס, היא גם נסעה לרמאללה לדבר על שלום וללחוץ יד לאבו-מאזן.
וכן, אני כותבת פה על בר-שלום גם כי היא אישה. כדי שתגיע למקום בו לא דרכה כף רגל נשית מעולם. העדפה מתקנת מרתיעה אנשים כי קשה לקבל מינוי של אדם רק בזכות מגדרו. אך אפשר לראות זאת אחרת: המגדר הוא חשוב והוא ערך מוסף. בר-שלום, כנשיאה, מעוררת השראה גם בזכות מגדרה. אפשר להבין מה תסמל בחירה שכזו של אישה בפעם הראשונה עבור חצי מן האוכלוסייה, ולבטח גם רבים מן החצי השני. לא ישבה שם מעולם אישה כסמל – והגיע היום לכך.
בן-אליעזר וריבלין עסוקים מזה זמן בפוליטיקה המפלגתית כדי לקדם את מועמדותם, אך בר-שלום נישאת בפיהם של ה(א)נשים. היא עדיין לא מקודמת על ידי מפלגה. הנה, הזדמנות לראש “יש עתיד”, יאיר לפיד. לפיד כבר הוכיח שפמיניזם והעדפה מתקנת מצויים אצלו גבוה בסדר העדיפויות. הוא הראשון שמינה מנכ”לית לאוצר, הוא הציב רף מחייב לרשימה מרכזית ומובילה בכנסת-40 אחוז נשים. לפיד, הנה רעיון לפתחך, קח לך אישה ובנה לנו את הבית.
* * * * * * *
במקביל, נפתח עמוד פייסבוק ביוזמתו של ידידי יעקב לבי. הוא ביקש שאצטרף כאדמין ואני שם. מוזמנים גם לשם.
העיקר שהדעה הכלכלית שלה לא גובלת בסוציאליזם ^^
ראשית, ברכות על ההתגייסות לסיוע למפעל ההתיישבות, באמצעות כתיבה עבור המתנחל מ”ההתנחלות המבודדת” אפרת (היא אפילו יותר רחוקה מנווה דניאל…). בשם תומכי הכיבוש המשחית לדורותיהם, אני מודה לך…
שנית, הרעיון של לבחור באישה שכל ייחודה הוא זהותו של אבא שלה (כן, כן, היא אשת שלום, חינוך, אחווה, פעילות ושאר ירוקת – לולא אביה היה הרב עובדיה, לא היית שומעת עליה מעולם, ואני חושד שגם את יודעת זאת…), הוא רעיון גדול. למה לעזאזל לחפש מישהו/י שעשת/ה משהו בחייו/ה, כשאפשר לחפש מועמד/ת שכל מה שידוע לנו עליו, זה שהסכים להצטרף לצאת לטיול לרמאללה (“אשת שלום”), והסכים לתת את שמו/ה למוסד שלא היה נפתח לעולם לולא היה אבא חשוב?…
תפקיד נשיא מדינת ישראל היה מיותר מיום שהומצא (במטרה לדחוק החוצה את חיים ויצמן) אבל בעשרים השנים האחרות (מאז נכנס עזר ויצמן לתפקיד), זה כבר מעבר למיותר. זה הפך להיות בזבוז כספים ומקור מבוכה מתמשך. שמעון פרס הוא מקור גאווה לאותו חלק של הציבור שתמיד הצביע למחנה פרס בבחירות (והפלא ופלא, פרס מעולם לא זכה בבחירות כאן…), כך שההגדרה של האיש הזה כ”מקור גאווה”, היא שנוייה במחלוקת למדי. ויצמן פרש על רקע חקירת שחיתות לא נעימה, וקצב הוא אנס מורשע.
אופס, בטעות השם לא הופיע…
שנוי במחלוקת זה רק דברים שהשמאל לא מסכים איתם. דברים שהימין לא מסכים איתם זה קונסנסזוס גם אם הימין הוא הרוב, למי אכפת ?