תרגשי אותי

פוסט אורח של ידיד ועמית, העיתונאי והתחקירן אבנר הופשטיין:

שלי יחימוביץ’ חוטפת חזק מכל כיוון. משמאל על התמיכה בהתנחלויות, מהעיתונאים על הצעת החקיקה שלה בנושא הצלת העיתונאות, מהתנועה של ליבני על העדר תהליך מדיני, מהאלדד יניבים על הדאבל טוק, ומהשטרסלרים על התמיכה בועדים הגדולים. בקיצור, יחימוביץ’ עשתה סיבוב גדול אל הקוצנזוס, ואז 180 מעלות חזרה לעמדת הצ’ילבה.

לכאורה, בפראפראזה על שיר הילדים האלמותי, “הכי כדאי להיות שנואה, להיות שנואה, להיות שנואה”. ימיה הטובים ביותר של יחימוביץ’ היו כאשר הגישה את “הכל דיבורים” ועיצבנה את כולם. הם עמדו בתור להתראיין אצלה ולהיסנט ממנה, והטון המתגרה שלה, שהיסווה יכולת תחקור מעולה של שב”כניקית מהומלנד (אבל בלי התרופות הפסיכוטיות) הפך אותה לעיתונאית המסוכנת ביותר בשטח. באותם ימים רחוקים, הפמיניזם העצבני של יחימוביץ’ היה קולן האמיתי של הנשים המצליחות, הרבה יותר מהגימיקים הבובתיים של מרב מיכאלי.

אלא שמשהו השתבש באסטרטגיה של יחימוביץ’ המנהיגה. היא התחילה גבוה מאד, התרוממה עד ל- 24 מנדטים בחלק מהסקרים, ומאז נדמה שהיא מתבוססת אי שם באיזור ה- 17-19 מנדטים. לא רע, בהתחשב בעובדה שרק לפני זמן לא רב היא לקחה מפלגה מרוסקת, חבוטה וחסרת חיים והנשימה אותה לגוף פוליטי תוסס ורלוונטי, עם הנבחרת המעניינת והרצינית ביותר באופק הפוליטי שלנו.

אבל רע מאד – אם לוקחים בחשבון שיחימוביץ’ הגיעה עם יומרות לשנות את השיח מהקצה אל הקצה, ולהפוך לראשת הממשלה הסוציאל-דמוקרטית הראשונה, רק בשביל למצוא את עצמה שנה אחר כך מכחישה את סיפוריו של עמיר פרץ על החיזורים הלא-אתיים שלה כשהמצלמה נכבית.

אז מה השתבש שם? בתור אדם שמאוד מעריך אותה, אני מזהה שני אלמנטים: מהותי ופרסונלי.

המהותי היה המירכוז הנחרץ. כמו החור באמבטיה ה”מרכז המדיני” הזה שואב אליו את כל האידיאולוגים הגדולים בסיבוב צנטרופגלי אל השומקום. בהתחלה זה נראה מאד דינמי, הסיבוב הזה, כמו דהירה חסרת מעצורים בלונה פארק. עד שמגיעים אל הקצה ואז מאבדים שליטה. יחימוביץ’ רצתה להחניף לימין, ומצאה את עצמה מקוממת את השמאל והמרכז. היא קיוותה להעביר 3-4 (אולי יותר) מנדטים של דן מרידורניקים ומיקי איתנ-ניקים מהליכוד: מתגעגעי מנחם בגין שכאלה. אולי היה צריך לקום מישהו ולומר לה שהם כבר מזמן לא בליכוד. החל מהחודש שעבר גם מרידור ואיתן כבר לא.

כן, הימין של היום הוא קבוצה הומוגנית יותר ממה שרצינו לחשוב. חלקם הלא מבוטל יסכים למסור 80 אחוז מיהודה ושומרון בשביל הסכם, בתנאי שיחתום עליו “מנהיג חזק” כמו ביבי – אבל כרגע הם חושבים שהעיסוק בהסכם הזה הוא בזבוז זמנם היקר, ולפיכך לא מעניין אותם אם יחימוביץ’ היא גדעון לוי או גדעון סער בתחפושת.

יחימוביץ’ חשבה שאם תזרוק לעבר הליכודניקים החברתיים עצם של סטייק מדמם (“תמיכה מוגבלת בהתנחלויות”, “תמיכה בעמוד ענן”) הם יזנחו את בעליהם וירוצו לעברה ככלבים מורעבים. זו גישה מוטעית. הימין, ברובו, לא רואה בנתניהו דווקא ברירת מחדל, אלא מנהיג הנאמן לעקרונותיו. מול המרכז המתעתע והמג’עג’ע בין אין ספור מנהיגים-לכל-עת (יחימוביץ’, ברק, ליבני, מצנע, אולמרט, פרץ ובוודאי עוד כמה ששכחתי), ובין אין ספור מפלגות (“עבודה”, “קדימה”, “עצמאות”, “יש עתיד”, “התנועה” ובוודאי עוד כמה ששכחתי), הימין בישראל מעריך את תחושת הקבע וה”אני הבעלבית” שנתניהו מעניק.

יחימוביץ’ חשבה שהענין המדיני-בטחוני הוא אבן נגף קטנטנה, ושסילוקה בכמה אימרות כנף תסלול את הדרך לליבו של הימין. היא התייחסה למרכיב המרכזי (לטוב ובעיקר לרע) של השיח הישראלי בעשרות השנים האחרונות, בתור מכשול אחרון בחוזה השכירות שיאפשר לה להתגורר בדמי מפתח בסלון הימני. ההימור הזה, על אידיאולוגיה “מרכזו-סוציאלית”, לא השתלם.

אם על ההימור המהותי אפשר לפחות לשבח את יחימוביץ’ על אומץ ליבה, על נכונותה לדבוק בעקרונות חברתיים מבלי לזלוג כמו כולם למנטרות מדיניות שחוקות, הרי שברמה הפרסונאלית יתכן שפעלה כטירונית. במבחני הכניסה לליבו של הציבור היא עברה בהצטיינות את רף ההערכה. גם יריביה מעריכים אותה, יודעים שיש לה ביצים, שהיא שקדנית, חרוצה, לא-פראיירית, מצוינת בהעברת מסרים. ובכל זאת, לא רבים באמת מחבבים אותה.

לכאורה, למה צריך בכלל לחבב מנהיג? מה, יוצאים איתו לבלות? אז זהו, שהאמריקאים מאמינים שכן, ואנחנו הרי הולכים בעקבותם. היכולת ליצור קשר אישי עם הבוחר, דווקא במדינה עם מאות מיליוני מצביעים, נחשב לסף הכרחי של מקובלות פוליטית. יש בחור אחד בשם ג’ון קרי שמונה בימים אלה למזכיר המדינה. לקרי היה הכל כשהתמודד מול ג’ורג’ בוש ב- 2004. יותר שכל, קור רוח, ניסיון, אידיאולוגיה, וצידוק מוסרי. אבל הוא היה עצי ובוקי. וכשבוש אמר לבוחריו שהוא ולורה שואבים עידוד מזה שמתפללים לשלומם – הוא קנה את ליבם. זאת, אגב, הסיבה שאובמה דומע כל הזמן לאחרונה. הוא פורט על הרגש, לפני שהוא פונה אל השכל.

יחימוביץ’ לא פונה אל הרגש. היא מדברת תמיד באותו הטון – נזפני, מטיף, קצת זועם. היא לא “מגניבה”. תשאלו את עצמכם: עם מי, (כמו שהאמריקאים אוהבים לשאול בכל מערכת בחירות), הייתם מעדיפים לשתות בירה בערב? עם יאיר לפיד? בטח. עם נפתלי בנט? ברור. עם בנימין נתניהו? כן, ולו רק כי פעם מישהו אמר שהוא נחמד באחד על אחד. עם אריה דרעי? יס.

עם יחימוביץ’? היא חכמה מהם, צודקת מהם. אבל, אומר לעצמו הבוחר, היא תטיף לי מוסר כבר מהדרינק השני, ותספר לי על “טרנדים” עד סוף הלילה. נקסט.

האמת שמי שמכיר את יחימוביץ’ יודע שזה לא נכון. יש בה צד כיפי ומרענן, וסחבקי. היא רק לא חושפת אותו כמעט אף פעם לציבור. אולי כי הוא יותר מדי “טרנדי”.