הפרשן המשפטי של עיתון הארץ כותב על אופציית הסדר טיעון, לפיה היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט עשוי לשכנע את נתניהו להתפטר בתמורה להרשעה, ללא מאסר בפועל, כפי שבזמנו פעל היועמ״ש מזוז אל מול קצב (הסדר טיעון ממנו קצב חזר).
אולם ראוי לציין, שאין הדבר מחייב הליכה לבחירות כלליות. הכנסת ה 20 נבחרה לכהן ל 4 שנים ושמונה חודשים -עד לנובמבר 2019. אנשים בכירים בליכוד עוסקים (מזה כמה שבועות) בסעיף 7 לחוק יסוד הממשלה: ״הטלת התפקיד להרכיב ממשלה״, לפיו שר ליכוד בכיר אחר יוכל להגיע אל נשיא המדינה ראובן ריבלין ולאחר שהוא (הנשיא) יתעייץ עם סיעות הכנסת, יטיל עליו את תפקיד הרכבת הממשלה החדשה.
איך יקבעו בתוך הליכוד מי יהיה אותו השר שיקבל את תפקיד הרכבת הממשלה? על פי חוקת הליכוד ניתן לבחור את יו״ר התנועה בבחירות במרכז הליכוד, גוף המונה כ 4500 איש. המועמדים יכולים להיות חברי כנסת מכהנים, כלומר: ישראל כץ, גלעד ארדן, מירי רגב, יולי אדלשטיין. אבל לא גדעון סער, משה יעלון או סילבן שלום. מערכת בחירות פנימית כזו יכולה להתבצע בהתראה זריזה, שבוע-שבועיים.
בחזרה לסעיף 7 לחוק יסוד הממשלה: אם כך יהיה, נשיא המדינה יטיל את הרכבת הממשלה על אותו שר ליכוד והוא עשוי לפתוח הסכמים קואליציוניים ולהכניס מפלגות אחרות לממשלה. הסעיף הרלבנטי הוא סעיף 8 לחוק יסוד הממשלה, והוא מאפשר להליך להתמשך על פני 28 ימים בתוספת 14 ימים, אם וכאשר.
בפני בכירי הליכוד עומדת אופציה נוספת, שהיא מעט יותר תחמנית. שרי הליכוד יכולים להגיע בינם להסכמה כלשהי, ולשכנע את חברי סיעתם שכדי להישאר בשלטון ולפעול נגד ראש הממשלה שאינו רוצה להתפטר, הם יפעלו לפי סעיף 28 (א) לחוק יסוד הממשלה ולהשיג 61 חברי כנסת להצבעת אי-אימון. באופציה הזו, אנשי הליכוד זקוקים ל 61 קולות ולכן הליכוד, עשויים לסגור מראש עם המחנה הציוני ו/או יש עתיד להרכב קואליציוני וממשלה חדשה. ההליכה למפלגות גדולות מחוץ לקואליציה הנוכחית תהיה מיועדת (מן הסתם) כדי להשיג רוב נוח של 61.
האפשרויות החוקיות והאפשרויות הפוליטיות הינן דברים שונים לחלוטין.
כדוגמא מההיסטוירה האחרנוה, לבני לאחר פרישת אולמרט שלא הצליחה להרכיב ממשלה למרות שחוקית הייתה לה את האופציה הזו.
גם אם נניח שאחד מהשרים הבכירים בליכוד אכן מסוגל ללכת על מהלך כזה, אין אחד שיעשה זאת.
התגובה בציבוד ובמרכז הליכוד תוודא שזה יהיה מהלך שווה ערך לתרגיל המסריח, וזה לא נגמר כל כך טוב למעורבים בעניין.
הדחה של נתניהו בכוח על סעיפים טכניים זה משהו שניתן לבצע בעבודה, עם מסורת עריפת ראשים, אבל הליכוד עובד בצורה שונה. בקיצור, זה חוקי לשים את הרשימה המשותפת, לפיד וש”ס באותה קואליציה, אבל אין לזה התכנות פוליטית.
ניחוש שלי, אם המצב יישאר כך בני בגין יהיה הראשון שיגיד לנתניהו “אינך יכול עוד”
הבעיה בעיתונות והעיתונאים של ימינו, ובשנים האחרונות גם את, טל חוטאת בכך, היא שאתם משתתפים במשחק שהופך הכל לשאלה של ימין שמאל ופוליטיזציה של כל המרחב והדיון הציבורי.
יש לנו ראש ממשלה.
חשוד מעבר לסביר בפלילים והשמאל רואה בכך רק אירוע של “סופסוף ניפטר ממנו” ואחר כך הוא יאמר ויטען שהוא הצד המוסרי והערכי.
האירוע פה הוא אחר.
זו הזדמנות שלנו, אזרחים, לקבוע קווים אדומים ואמות מידה לנבחרי הציבור ולאנשי השלטון הציבורי.
זה מאבק בסקאלה אחרת וכל בר דעת, בלי קשר למה שלשל בקלפי צריך להיות שותף לו.
המאבק שהפך לשדה קרב פוליטי, מציג שכאילו נהיה לגיטימי לגנוב כל עוד אני מהצד הנכון, להעסיק אנשים שעושים לביתם בזמן תפקידם הציבור זה נהדרי, שהקופה הציבורית משרתת יחידי סגולה וכו’…
די עם זה.
לעם ולמדינה הנהדרת הזו מגיע אנשי שלטון ברמה גבוהה יותר. למעשה על פי המון האנושי של המדינה הזו, מגיע לה ברמה הכי גבוהה שיש.
יש לכתוב מחדש את ספר החוקים הבלתי כתוב בין האזרחים לשלטון וזו ההזדמנות לטהר אותו ככה שהמוכשרים באמת מבניה של ארץ זו יצטרפו לעולם הפוליטי.