העורך הראשי של באזפיד, בן סמית’ עונה למיילים ששולחים לו תוך שניות. ממש. בכל פעם שהתכתבתי איתו זכיתי למענה מידי. זו תכונה נדירה בקרב אנשי תקשורת. יותר מכך, אם יש משהו שלפעמים מאפיין אנשי תקשורת, זה חוסר ההבנה שלהם בתקשורת בין-אישית. חלק מן העורכים ישראלים, אל מולם עבדתי שנים רבות ממקום מושבי בוושינגטון לא היו עונים כלל. לעיתים עונים רק אחרי מייל נוסף.
על כן, בן סמית’ יושב מולי בפגישה, במערכת באזפיד, ומדי כמה דקות עיניו שטות לנייד שבידו. הוא מגיב ועונה למישהו/מישהם תוך כדי שיחה איתי. נו, ברור. מה חשבתי שרק לי הוא עונה מהר?
כמו בן סמית’, כך גם האתר שהוא מוביל: כל דבר באזפיד הוא משהו אחר מן האופן בו עשינו וקראנו חדשות. למי שלא מכיר, באזפיד– שכבר הספיק לזכות לחיקוי בסדרת הטלוויזיה הפופולרית, כאתר ששמו סלאגליין – האתר שמדרג וממספר תמונות של חתולים, מפרסם רשימות של פוליטיקאים סקסיים, מכיל גם חדשות רציניות. רק השבוע הודיעו בבאזפיד על הרכש החדש: זוכה פרס הפוליצר האחרון, כריס האמבי בן ה 27. האמבי זכה בפוליצר על תחקיר גדול בנוגע לאופן שבו עורכי דין ואנשי ביטוח הונו ועשקו כורי פחם, ובכך מנעו מהם את הביטוח הרפואי המגיע להם. אגב, באזפיד סגרו עם האמבי חודש לפני שידעו שיש להם ביד עיתונאי עם פוליצר והשבוע, עם ההודעה על הזכיה שנפלה כמעט על אותו היום בו הודיע האמבי על המעבר מיהרו להוציא הודעה מפרגנת למקום העבודה הקודם של האמבי: “איננו מעוניינים לגנוב מאור הזרקורים של הזכיה. אנו מאוד גאים בכריס שזכה בפרס ועוד יותר גאים בכך שעבודתו העיתונאית תשפיע על חייהם של כורי הפחם חולי סרטן הריאות”, אמר סמית’ בהודעה לעיתונות אלגנטית במיוחד (מסוג הפרגון אשר למרבה הצער, לא ניתן לראות פה אצלנו).
זהו אינו זוכה הפוליצר הראשון שמצטרף לשורות באזפיד. מאז דילג סמית’ מפוליטיקו לבאזפיד, גדל מאוד הצוות העיתונאי של האתר. באזפיד הוא חלק מגל של אתרי חדשות חדשים יחסית המלמדים על טרנד המסוקר בזהירות בינתיים על פיו מקצוע העיתונות נמצא במגמת התאוששות (בחו”ל, בחו”ל, לא אצלנו).
עם החתולים ושאר השטויות, באזפיד הגיעו למספרי גלישה מרשימים. בחודש האחרון, לדוגמא: תשעה וחצי מליון יוניקים ביום ו 156 מליון יוניקים בחודש. הם טיפסו למקום 40 ברשימת האתרים הנקראים ביותר בארה”ב. מספר הגולשים בבאזפיד הגלישה באתר שלהם זינקו פי ארבעה בשנה האחרונה בלבד.
בבאזפיד, כך נדמה כשנכנסים לאתר שלהם, הביאו את העמוד האחרון הדבילי שאנחנו מכירים מן הפרינט, להומפייג’. נתוני גלישה המוניים בשעשועי רשת למיניהם (‘איזה אנטי-גיבור מן הסרטים את/ה?’) מכניסים להם את הכסף הנחוץ כדי לשכור לשורותיהם עיתונאי צמרת. אך לא מדובר רק בעיתונאי-סלב ששמותיהם הם קישוט ו/או סמל לאמינות, אלא עיתונאים שבהכרח מבינים ומככבים ברשתות החברתיות. כך אמר הבעלים של האתר, ג’ונה פארטי בראיון שנתן לאחרונה. פארטי היה מבין מקימי האפינגטון פוסט וכשנרכש הפוסט על ידי AOL עזב כדי להתמקד ב Buzzfeed שלו, אשר עד אותו שלב שימש כשדה לניסיונות הרשת שלו.
פארטי וסמית מסבירים את ההגיון של באזפיד כך: עיתונות טובה בימינו אינה רק לדעת לכתוב ולהביא סיפורים, אלא גם היכולת לדעת איך אנשים ממליצים וחולקים אינפורמציה. “לעיתים האופן שבו עיתונאי חולק אינפורמציה הנה אפילו חשובה כמו היכולת לבצע עיתונות קלאסית”
באזפיד אמנם לא זכו בפוליצר על הסיקור, אבל תחזית ההכנסות שלהם לשנת 2014 עומדת על 120 מליון דולרים. התחזית שלהם לשנת 2013 עמדה על 60 מליון דולרים. לא מצאתי פרסום המעיד אם עמדו בתכניות. אולי רק בסוף הרבעון ידעו.
אבל, וכאן האבל הגדול, באזפיד לא מתכננים את הכנסותיהם מפרסום באנרים בלבד, אלא הם מוכרים תוכן ממומן, שיטה שהיא עדיין שנויה מאוד במחלוקת בקרב עיתונאים ומערכות תקשורת גדולות. כך, לדוגמא אפשר לקרוא בבאזפיד על רשימת 15 האיצטודיונים העשויים מנשנושים, בכתבה שעלתה באתר לקראת אירוע ספורט כלשהו, ומומנה כולה על ידי חברת המאפים, פילסברי. תוכן ממומן מן הסוג הזה והעובדה שהאתר מזנק במספרי הגולשים באמצעות שליטה חזקה ברשתות – מושך אליהם מפרסמי ענק.
בחזרה לפגישה שלי בבאזפיד. סמית’ ועורכת חדשות החוץ, מרים אלדר, אירחו אותי על אחד השולחנות הארוכים שרואים בתמונה כאן:
לעיני כל העוברים והשבים (העובדים) במערכת, ישבו איתי סמית’ ואלדר בחלל הפתוח. מדי פעם עובד כלשהו נפנף לסמית’ לשלום. אני לא יודעת אם יש לו (לסמית’) חדר עם דלתות כלל. לא אהיה מופתעת אם גם הוא ואלדר יושבים להם באיזה קיוביקל פתוח. קומת המערכת של באזפיד ענקית ופתוחה, עם אור טבעי רב הנכנס מן החלונות הרבים. לפי כמות המרחבים הבלתי מנוצלים במקום נראה שהם עוד מתכננים לשכור את שירותיהם של אנשי תוכן ופיתוח רבים מעבר ל 400 שכבר עובדים שם.
בסמוך לחלק מפינות הישיבה ניצב אביזר חובה בחברות מדיה ו/או סטרטאפים אחרים: שולחן פינג-פונג. לרשות העובדים עומדות פינות עבודה מגוונות. כל אחד והשולחן, באר, כרית הנוחה לו, במיקומים מגוונים. בתמונה, לדוגמא: שולחנות גבוהים לאורך החלונות, כך שאפשר לעבוד עם הפנים לנוף. או לשבת בקבוצות בשולחנות המוארכים. ואכן, בכל מקום במערכת ראיתי אנשים בפוזות שונות. עם אזניות, על כרית פוף ענקית או סתם בפינת ישיבה אחרת, הרחק מן השולחן הקבוע.
ואם לחזור ולהתחבר לפוסט הראשון על הביקור שלי בארה”ב: עולם המדיה השטוח. המהירות שבה בן סמית’ הגיב, הקלות של להתחבר ולשוחח עם עורך ראשי באחד מכלי התקשורת המובילים בארה”ב על כל דבר שנוגע לישראל, וושינגטון, אי-שיחות השלום. הם שמעו והציצו בקטנה לסיפור על שעון העצר של נתניהו, העירו לי שאני מצייצת יותר מדי בעברית ופחות מדי באנגלית וכולי. ללא ספק, כולנו נגישים. לא רק ברשתות החברתיות, אלא נגישים ממש.
לשני הפוסטים הראשונים בסדרת סוף השבוע של הפלוג:
כשפגשתי את קרטר במערכת הוושינגטון פוסט
כשראיתי את קרטר על הבמה בוושינגטון
הכל יפה, עד תוכן ממומן. בשביל ץוכן ממומן יש אתרי חדשות ישראליים, דוגמת וואינט “האובייקטיבי”..
כן. יש גם ויכוח גדול בעיתונות האמריקאית בנוגע לכך. הרבה מן האתרים הולכים לכיוון הזה. אין להם דרך אחרת להתקיים, כך הם טוענים. צריך גם לסמן את זה באופן ברור. לא יודעת אם כולם עושים זאת.
הויכוח הגדול הזה הוכרע מזמן לטובת התוכן הממומן – והדבר הזה עומד בסתירה מוחלטת לקביעה שמקצוע העיתונות נמצא באיזושהי התאוששות (לא שאני בטוח שאי פעם העיתונות ייצגה מה שעיתונאים מספרים לעצמם שהיא מייצגת…).
אתמול, היום ומחר – העיתונות היא בסה”כ עוד מוצר למכירה, שמאחוריו עומד בעל בית שרוצה להתפרנס. לעתים לבעל הבית יש גם אידיאולוגיה שהוא תומך בה, ואז העיתון הוא גם כלי לקידום אותה אידיאולוגיה. אין בזה שום דבר מעבר, ונכון שמגיעים למקצוע המוני צעירים שראו סרט על ווטרגייט, ומשוכנעים שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אבל בסופו של דבר, מה שקורה לרובם המכריע זה או שהם נפלטים מהמקצוע, או שהם לומדים להתפשר למען הפרנסה, או שהם מוצאים עצמם נאבקים בקושי רק כדי להחזיק את הראש מעל למים.
יש מצב שאורי סוף סוף מודה שהעיתונות בישראל וכן בישראל היום מוכתבת לפי “לעתים לבעל הבית יש גם אידיאולוגיה שהוא תומך בה” וכך גם ערוצי הטלוויזיה בישראל ובעצם ברובה היא אידאולוגיה ימנית ? או שזו מסקנה מרחיקת לכת ? וזה בעצם קורה רק בארה”ב. יא-אלללה איתכם עיתונאים סמולנים, תרדו כבר מביבי.
ערוצי הטלוויזיה בישראל ימניים ? בן ברור. והארץ הוא עיתון מרכז ימין לא ? כמובן זה תלוי איל אתה מגדיר ״ימין״ – אם זה ״כל מה שנמצא ימינה ממני, ואתה שמאלני קיצוני אז הכל ימין.
אבל אם אתה מודד על פי הנורמות של החברה הישראלית, אז התקשורת שמאלנית – מאוד.
כנ״ל בארה״ב אגב.
העיתונות בישראל היא ימנית, בערך כמו שהקיץ הוא עונת הנדידה של חדי הקרן, ובערך כמו שעדאלה הם וף ציוני במובהק…
חזי, אני כתבתי בצורה מאוד ברורה מה אני חושב. אם אתה זקוק לתרגום מעברית לעברית, הרגש חופשי לשאול.
העיתונות בישראל היא שמאל עד שמאל-קיצוני ברובה הגדול. יש איים קטנים של ימין, ואי בינוני בגודלו של פרו-ביבי. בארה”ב המצב אכן דומה. גם שם התקשורת הממוסדת היא שמאל ואולטרה-שמאל ברובה הגדול.