למה הסכם קמפ דייויד הוא לא סיבה לגאווה

בעקבות הפוסט של טל על ההצגה החדשה בוושינגטון על הסכם קמפ דייויד (קרטר-סדאת-בגין ב-78′, לא הבדיחה העצובה של ברק-ערפאת ב-2000′) – את עיני צדה השורה מדבריו של המחזאי לפיה ההסכם מנע “עוד 35 שנה של שפיכות דמים”. מכיוון שההערכה האבסורדית הזאת די נפוצה גם בישראל, אני נאלץ לפרסם כאן את ההערכה שלי שהיא הפוכה לחלוטין:

צילום: Tal Shabtai

ובכן, לולא נחתם ההסכם היינו מקבלים פחות או יותר את אותו מצב בינינו למצרים שנע בין שלום קר למלחמה קרה, אבל המצרים היו נשארים עם צבא רוסי מפגר במקום צבא אמריקאי משוכלל שקיבלו במתנה מהדוד סם בתמורה להסכמים ול”עריקתם” מהעולם הקומוניסטי. 11 שנים אחר כך, כשברה”מ התפרקה, היינו יכולים לחתום על הסכם הרבה יותר טוב שהיה משאיר אותנו בסיני על אוצרות הטבע והתיירות העצומים שלו ולא כולל כל התייחסות לפלשתינים (שלך תדע מה היה קורה איתם כל הזמן הזה בלי זריקת העידוד שקיבלו מההסכם).

“שפיכות הדמים” נגמרה כשהמצרים הבינו שהם לא יכולים לנצח את ישראל בשדה הקרב ושעדיף להם להמר על ארה”ב במקום על ברה”מ כמעצמה תומכת. מבחינה זו ניתן לומר שסאדאת היטיב לראות את העתיד הרבה יותר מבגין, שמצידו ביזה את חיילי צה”ל כשזרק לפח את הישגיהם המדהימים בשדה הקרב, ביצע וידוא הריגה לערך ההתיישבות והאחיזה בארץ כשעקר חבל ארץ שלם והניח את היסודות להסכם אוסלו עם ההכרה המגומגמת בפלשתינים.

https://www.youtube.com/watch?list=PLYj_GrkJgmYK4XnHMyV0dAQ7Q0WVzTbuN&v=KVLJNAe42lY#t=161

כמובן שאם כבר משחקים ב”מה היה קורה אילו” אז לא רק הסכם אוסלו אלא גם צרות רבות אחרות לא היו באות לעולם – סיני לא היה הופך לאזור מוכה טרור, לא היו מוקמים בו מחנות קציר איברים לאפריקאים, ישראל לא היתה מוצפת באפריקאים עד כדי צורך לבנות חומה, הרבה פחות אמל”ח היה מוברח לרצועה אם בכלל ודור שלם של ילדים בדרום הארץ היה גדל בלי לדעת מה זה “צבע אדום” ולשמוע אזעקות, כמובן שלא היה היום שום “משבר מחירי דיור” וכו’ וכו’.

כמו כל הסתבכות של מדיניות החוץ האמריקאית שהביאה רק להרס ואומללות במדינות שאת שמן האמריקאים בקושי מסוגלים להגות, אך הגיוני הוא שגם מהסכם קמפ דייויד יעשו מרצ’נדייזינג בדמות מחזות וסרטים. את זה, אין ספק, הם עושים הכי טוב בעולם.

נסיים בדברי הרמטכ”ל באותה עת, רפאל איתן, שדעתו לא היתה נוחה מההסכם כבר בעת חתימתו כפי שהיו יכולים להבחין כבר אז הקוראים בין השורות (מתוך “איגרת יום” של הרמטכ”ל):

“לאחר 30 שנה של מאבקים ומלחמות, בד בבד עם בנייה והתבססות, דומה שחזרנו בתנועה מעגלית לנקודת מוצא. חוזה השלום עם מצרים יתן תנופה מחודשת לחברה, למשק, לעליה וקליטתה, לחינוך ולהתיישבות. שוב ניצבות בפנינו משימות אלה. משימות שתמיד יהיו להן נקודות התחלה וקווי זינוק ולעולם לא נגיע לסיומן.  זו העפלה מתמדת במעלה תלול וללא פסגות. זוהי תנועה עיקשת במעגל המעלה הממלכתי עליו פזורות נקודות ציון היסטוריות אבל אין לו סוף ולא צריך להיות לו סוף ואסור לחפש לו סוף”.