כשראיתי את קרטר על הבמה בוושינגטון

בסיום ההצגה ‘קמפ דיוויד’, עלו המחזאי לורנס רייט והמפיק, ג’רלד רפסון, מי שהיה יועץ התקשורת של הנשיא ג’ימי קרטר כדי לדבר עם הקהל. רייט, עיתונאי זוכה פוליצר וכותב בעל שם, מחובר יותר לצד העיתונאי שבו מאשר לצד המחזאי, יכול היה לבנות (תמיד) על אירועים פוליטיים מדיניים במשולש שבין וושינגטון-ירושלים-רמאללה, שיתרחשו בדיוק בשבועות בהם עולה המחזה החדש שלו על הסכמי קמפ דיוויד ההיסטוריים, על הבמות.

הגעתי לוושינגטון לפגישות וחיפשתי הצגה טובה לראות. חברתי, מיכל אהרוני המליצה על ‘קמפ דיוויד’. חברתי, ענת סרגוסטי (בדירתה בדי.סי. התארחתי) הצטרפה וכמובן, ברקע במזרח התיכון אפשר לסמוך על אירועי אמת שיתאימו לאווירת המחזה. בישראל הסתמן שהמו”מ עם הפלסטינים עומד לקרוס. הפלסטינים אמרו באותו היום למזכיר המדינה ג’ון קרי כי יסכימו להאריך את תקופת המו”מ רק בתמורה למחווה גדולה. האמריקאים החלו לטפטף מידע על כוונותיהם בנוגע לפולארד. “לא נשחרר אותו” התפרסם, דקה לפני שהסתבר שהם כן בעניין של לשחרר אותו תמורת הארכת השיחות (אפילו לא תמורת הסדר שלום, אלא רק כדי להמשיך את המו”מ בין הצדדים).

לא לקח זמן רב, רק עוד כמה ימים של הרצת המחזה, וג’ון קרי חטף אש בסנאט מעמיתו וחברו ג’ון מקיין, על האופן בו ארה”ב מתנהלת במזרח התיכון: “השיחות מתות, תכירו במציאות” אמר מקיין לקרי.

עיתונאים רואים את העולם בצבעים שחורים. המציאות דרך פרספקטיבה של ביקורת. אין לזה סיכוי, זה לא יקרה, התהליך מת. כך על הבמה בוושינגטון, כך גם מעל דפי העיתונים. גם בוושינגטון פוסט, גם בישראל. לורנס רייט הוא עיתונאי כבר אמרנו. איך מעלים מחזה על תהליך שכמעט כשל, נוהל תוך שרשרת משברים ורק בסוף, ברגע אינטימי אחד, בו שלף קרטר את תמונות נכדיו של בגין, והגיש לו, נוגע לו בעצביו החשופים ואמר לו כי לפני שהשיחות קרסו הוא (קרטר) תכנן לכתוב לכל אחד מנכדיו של בגין הקדשה אישית בנוסח ‘פה חתמתי עם סבא שלכם על תהליך השלום’. לורנס רייט המחזאי, מציג ב’קמפ דיוויד’ את הסוף החיובי (כולם יודעים שההסכם נחתם), אך מיד אחר כך בשיחה איתנו, הקהל, הוא שב לעורו העיתונאי:

“הם לא הצליחו לסיים את התהליך” הוא אמר לקהל בסוף המחזה בשאלות ותשובות בהן השתתפנו גם אנחנו, ענת ואני. “להסכמי קמפ דיוויד אמור היה להיות המשך והוא פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, אבל מאז ועד היום במשך 35 שנים, הצדדים לא מצליחים להשלים את קמפ דיוויד. ולחשוב שהישראלים והמצרים כמעט ולא הצליחו להגיע גם להסכם קמפ-דיוויד. אתם יכולים לתאר לכם עוד 35 שנים של שפיכות דמים בין מצרים לישראל? זה מה שרציתי להדגיש במחזה. את הקרבן האישי הגדול שהצדדים נדרשו לו מצד אחד, אבל גם לחשוב על מצב המלחמה שיכלו להיות בו מן הצד השני.”

העיתונאי-מחזאי לורנס רייט על הבמה (מרכז התמונה) והמפיק ג’רלד רפסון, מי שהיה יועץ התקשורת של קרטר, עם המיקרופון ביד (צד שמאל). תיאטרון ארנה, וושינגטון די.סי. 26 במארס, 2014

איך לוקחים ספרים ויומנים, ותיעוד דיפלומטי והופכים אותו למחזה עם עלילה?

זו היתה השאלה שהטרידה אותי (הפסימית) וזה מה ששאלתי את רייט. הטקסטים, על הבמה, בין ג’ימי קרטר, מנחם בגין ואנואר סאדאת נראו לי כמו ממבו-ג’מבו דיפלומטי. כמו בחיים, כך גם במחזה, מו”מ הוא לא בדיוק דבר מעניין. הלוך ושוב, שיחות מתישות, ויכוחים בין אישים. אין שום אקשיין. עלילה דיפלומטית שנראית כבלתי אפשרית כאשר מנסים להעביר את הדברים מן הניירת, המגעים והתיעוד ההיסטורי למחזה מעניין עם עלילה מתפתחת.

רייט: “האסטרטגיה שלי היתה להראות את קרטר, בגין וסאדאת באופן יותר אנושי. שניים מן הגיבורים אינם כבר בחיים ועם קרטר ישבתי וגם ביקשתי ממנו ומרוזלין (אשת הנשיא) את היומן האישי שלה בו תיעדה את אותם 13 הימים בקמפ דיוויד. הדבר שעמד ברקע הוא שהאישים הללו שילמו מחירים אישיים גדולים על המהלך. סאדאת נרצח. כעבור פחות משנתיים בגין נכנס ללבנון, הסתבך במלחמה ואחרי בידוד אישי שנמשך תשע שנים, מת לבד. קרטר נותר לא אהוד, הפסיד את הנשיאות. אחת המסקנות שלי היתה שאחרי קמפ דיוויד, ובאופן חלקי בגלל קמפ דיוויד, השלושה שילמו מחיר אישי והם ידעו, תוך כדי התהליך שהם מקריבים את עצמם. הם רק לא ידעו כמה הקרבן יהיה מריר.”

“אני גם חושב שהם הגיעו לקמפ דיוויד כשהם לא מוכנים ומודעים באופן מלא למחיר שהם עומדים לשלם. סאדאת אולי לא חשב שיביא שלום למצרים, אבל רצה להשיג את קרבת האמריקאים. אולי קיווה שארה”ב תרחיק מעצמה קצת את ישראל. אבל תוך כדי קמפ דיוויד הוא הביא את עצמו למצב של סכנת אובדן היחסים שלו עם האמריקאיים. בגין הגיע לקמפ דיוויד ללא תכנית, ללא הצעה משלו. אף אחד במשלחת שלו לא חשב שהוא יצא מסיני. אני חושב שתוך כדי קמפ דיוויד שני האישים חשו שצעדו לתוך מלכודת. ואז גם היה המשבר הגדול בשיחות, כשקרטר הורה לצוות הבית הלבן לקפל את שולחן החתימה ולבטל את כל הטקס. ובסוף הסצנה עם התמונות של הנכדים של בגין, שהיא בעצם רגע הקליימקס של המחזה.”

מה אפשר ללמוד כיום 35 שנים אחרי? כשאתה רואה את המנהיגים כיום?

רייט: “אחד הדברים שאני למדתי הוא שהשלום תמיד קיים שם. צריך לשים עליו את היד. אני חושב שמאז קמפ דיוויד אין אולי את המנהיגים המוכנים להקריב קורבן אישי כה גדול. ובנוגע למו”מ הנוכחי עם הפלסטינים, אני חושש שהצדדים נמצאים בדרך למשבר גדול, אם זה לא יפתר”.

יצאתי מן המחזה בתחושה כבדה. לא נהנתי (עיתונאית פסימית  או לא?)

חלק מן הטקסטים על הבמה נשמעו לי כקלישאות. איך לא ישמע כך עבור מי שעוקב שנים אחרי דיפלומטים, משאים ומתנים ולופ אינסופי של שיחות, ציפיות ואלימות מזרח תיכונית.

רוזלין, אשת הנשיא שולבה במחזה באופן מלאכותי, כך הרגשתי. ההשפעה שלה על הנשיא, לדברי רייט, היתה עצומה. אבל לטעמי השורות שלה הוכנסו למחזה כדי לספק הפוגות סמי-קומיות וקלילות, כדי שהקהל האמריקאי יבוא וגם ימחא כפיים בסוף.

אולי את התובנות שלי סיכמה היטב בעלת הטור בוושינגטון פוסט, רות מרכוס בטור שכתבה על המחזה: “בכך מתמצה ההבדל בין עיתונאים לפוליטיקאים. העיתונאים נוטים לראות את הכוס החצי-ריקה ולדווח על כך. הפוליטיקאים לא יכולים לתפקד מבלי לדמיין לפחות את חצי הכוס המלאה. האופטימיות בנויה לתוך הדי.אנ.איי של הפוליטיקאים. הם לא נבחרים לתפקיד שלא רצו בו.”

לפוסט הראשון בסדרת סוף השבוע של הפלוג, על הביקור במערכת הוושינגטון פוסט

בתמונה הראשית של הפוסט: סאדאת (חאלד נבאווי), קרטר (ריצ’רד תומס) ובגין (רון ריפקין) במחזה ‘קמפ דיוויד’ של העיתונאי ומחזאי לורנס רייט, וושינגטון.