ועידת הליכוד נדחתה – בפעם המי יודע כמה. דווקא מתאים לי (כי לא בארץ). אבל בינתיים, פוסט אורח של כתב ערוץ הכנסת ירון אברהם על הנעשה פנימה בליכוד
“בית הדין של הליכוד החליט לדחות את הוועידה עד לסוף מאי על מנת לאפשר, כמתחייב על פי חוקת הליכוד, הליכים הנדרשים לצורך הכנת ספר החברים של מרכז הליכוד”. זוהי ההודעה ששלחה דוברת הליכוד, מיכל גרסטלר, לכתבים פרלמנטריים ביום חמישי האחרון. לכאורה, יש בהודעה הזו את כל ההסברים הנדרשים: מפלגה דמוקרטית שמעצבת ומחדשת את ספר הבוחרים שלה, ובית הדין, הסמכות השיפוטית העליונה של התנועה, נותן לה זמן להתכונן, לשייף, לשפץ. לא מספיק שבוע או שבועיים, קחו חודשיים, תעברו את חג הפסח ואולי תמצאו את האפיקומן. איזה יופי. דמוקרטיה למופת.
אלא ששבוע לפני כן, במפגש עם מייסדי הליכוד, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו: “אני קורא לכם לבוא ולהצביע עבור סדר היום שלי. אנחנו צריכים לשמור על ליכוד מאוחד למען עם ישראל. יש תנועה אחת, יש מנהיגות אחת, ואם בוועידה ייעשה מעשה של לקיחת הסמכויות מיו”ר התנועה – יהיה תוהו ובוהו בליכוד, והתנועה תתרסק מבפנים”.
כן, קשה שלא להבחין בהבדל הבולט בין אופיין של שתי ההודעות. אגב, הן מגיעות שתיהן ביום חמישי, שבוע אחר שבוע, בכלל נוהג מעניין בכל הקשור להתנהלות המפלגתית של ראש הממשלה. את רוב ה”עיסוקים הפנים-מפלגתיים” שלו, אלה שהחל לעסוק בהם רק לאחרונה, הוא מנהל בימי חמישי הפחות לחוצים. ובחזרה להבדל בין ההודעות: ההודעה הראשונה מלכדת, מאחדת. “לאפשר”, “הליכים”, “חוקה”, “חברים”, מילים המעידות על שיתופיות והכלה. ההודעה השנייה כמעט משסעת, מפרקת, מאיימת. “ייעשה מעשה”, “לקיחת סמכויות”, “תוהו ובוהו”, “תתרסק”. ההבדל הטרמינולוגי-מינוחי אולי מספר את כל הסיפור. הליכוד בימים אלה נמצא בעיצומה של מלחמה פנימית שלא זכורה כבר כמה שנים. נכון, זה לא שמרכז המפלגה לא סיפק מספיק כותרות, מבוכות והשפלות במהלך השנים, אבל נדמה שהפעם יש למאבק הפנימי הזה השפעה לא מבוטלת גם על מה שקורה מחוץ לביתן 10 בגני התערוכה.
המאבק הפנימי העכשווי מתנקז לוועידת הליכוד, שהייתה אמורה להתקיים השבוע אבל נדחתה בעקבות תלונה על זיוף ושיבוץ לא תקין של “צירים” חדשים בוועידה. אמרנו כבר דמוקרטיה, לא? עכשיו בודקים שם, שלא יהיו זיופים חלילה. האמת, נוח. ולא רק למפלגה.
השאלה למי עוד נוח? אולי לראש הממשלה, שבליכוד רבים טוענים שהיה מפסיד בהצבעה של הוועידה על המשך האיחוד עם ישראל ביתנו, וכן בהצבעה על הבאת סוגיית “שתי המדינות” להצבעה. או אולי לסגן שר הביטחון ויו”ר הוועידה, דני דנון, שאנשיו של ראש הממשלה טוענים כי נתניהו החליט להילחם בו מלחמת חורמה, ולהראות לי מי הבוס, בין היתר באמצעות ההצבעות בוועידה, שהיו מקבעות את ניצחונו של נתניהו. “ראש הממשלה עשה חריש עמוק בשטח”, אומרים שם. “דני דנון יגלה עוד מעט שלא רק שלא יהיה סגן שר הביטחון, אלא גם בליכוד ראש הממשלה מלמד אותו שיעור בפוליטיקה”, הם מתעקשים.
זה לא נגמר בשאלת התלונה על זיופים, שהיו או לא. במקביל לתלונה שהוגשה, גם מבקר התנועה עו”ד שי גלילי בודק את רשימת חברי הוועידה. על פי הבדיקה שלו, למעלה מ-80 חברים הצטרפו לוועידה, על אף שלא התקיים או התנהל שום פורום או הליך בחירה לשינוי ההרכב הזה. במילים אחרות, טען עו”ד גלילי, יש כאן מעשה שיכול להיחשד כרישום כוזב במסמכי תאגיד ובניסיון לקבלת דבר במרמה. בניסוח פוליטי, יש גורמים שמנסים לעשות קומבינה בתוך הליכוד. אוי לדמוקרטיה.
אנשי נתניהו ודנון, שניהם, מכחישים שניסו להשפיע על הרכב הוועידה. אבל ברור שמישהו ניסה להשפיע, מישהו שיש לו אינטרס לעשות זאת, רגע לפני שהוועידה מתכנסת להצבעות דרמטיות. מה שבטוח, שעד חודש מאי כל אחד מהצדדים ימשיך לנסות לגבש לעצמו רוב. עד אז, גם זה ברור, ידעו לא רק בליכוד אלא בכל המדינה מה קורה עם התהליך המדיני. ייתכן שההחלטה להביא את סוגיית “שתי המדינות” לוועידה לא תהיה רלוונטית. זהו תסריט אופטימי מבחינתו של ראש הממשלה (לפחות ברמה המפלגתית, אם לא המדינתית).
איך שלא יהיה, עוד הרבה מים יזרמו בנהר הזה. וייתכן שבדיוק בשל כך, המאבק בתוך הליכוד מעיד על דבר עמוק הרבה יותר, שקשור לראש הממשלה: נתניהו הבין שהאפשרות לבצע “מפץ פוליטי” באקלים הכלל-מפלגתי של היום הוא בלתי אפשרי. גם אם היה אפשרי, לא בטוח שיש לו את האומץ לכך. לכן, הבינו אנשיו, צריך לחזור אל הבית, ובאמצעות קורס מהיר בעיצוב פנים, לנסות לשנות אותו ולהתאימו למידותיו. בחודש מאי (אם הדמוקרטיה לא תבקש שוב להגן על עצמה) נדע האם ראש הממשלה הצליח, אם לא להביא לפריצת דרך במשא ומתן עם הפלסטינים, להביא לפריצת דרך בתפיסת מנהיגותו בתוך ביתו הפוליטי.
תמיהה והערה:
תמיהה: בפיסקה השנייה ציינת ששבוע לפני הודעת הדוברת על דחיית כינוס הוועידה, הוא פגש את מייסדי הליכוד ודיבר בזעם נגד פיצול התנועה וכד’. אלא שהפיסקה השלישית אתה טועןם בדיוק ההיפך (שההודעה של הדוברת באה לפני הדברים הזועמים למייסדים “ההודעה הראשונה מלכדת, מאחדת. “לאפשר”, “הליכים”, “חוקה”, “חברים”, מילים המעידות על שיתופיות והכלה. ההודעה השנייה כמעט משסעת, מפרקת, מאיימת. “ייעשה מעשה”, “לקיחת סמכויות”, “תוהו ובוהו”, “תתרסק”.”. וכמובן שהתמיהה היא לגבי הסתירה בין פיסקאות 2 ו-3, או בקיצור, מה קדם למה?
ההערה היא לגבי התואר המרשים “אמיץ” למי שגונב מנדט שקיבל מבוחריו ומשתמש בו כדי לממש מדיניות שרובם מתנגדים לה (כפי שהוכיחו פעם אחר פעם). אין בעייה שדפובליציסט יגיד: “אני רוצה שביבי יממש את מדיניות השמאל וימעל במנדט שנתנו לו בוחריו”, אבל שלפחות לא יציג את זה כ”אומץ”, ויטען שמדובר במהלך דמוקרטי באיזושהי צורה.
ישנו בלבול גדול אצל עיתונאים בין פובליצסטיקה לבין דיווח נטו. זה לא קיים רק בארץ, אבל בארץ מעלים את זה לרמות חדשות. תארים כמו “אומץ” לגניבת מנדט, הם לא דיווח. פובליציסטיקה היא לגיטימית לגמרי, כמובן, אבל היושרה מחייבת שהיא לא תתחזה לדיווח עיתונאי
ההערה שלך היא פרי הדמיון שלך בכל הקשור לדיווח שהביא הכותב, אתה מכניס כאן ציטוט שלא היה ולא נברא, כדי להפוך את הדיווח למשהו לא אמין, אלא שאנו קוראים את מה שדווח. “ההערה היא לגבי התואר המרשים “אמיץ” למי שגונב מנדט שקיבל מבוחריו ומשתמש בו כדי לממש מדיניות שרובם מתנגדים לה (כפי שהוכיחו פעם אחר פעם). אין בעייה שדפובליציסט יגיד: “אני רוצה שביבי יממש את מדיניות השמאל וימעל במנדט שנתנו לו בוחריו”, אבל שלפחות לא יציג את זה כ”אומץ”, ויטען שמדובר במהלך דמוקרטי באיזושהי צורה.”, אבל מה יש לצפות מאנשי הימין, כך טענת גם לגבי השעו עצר לראיונות עם ראש הממשלה, איזה פחד אחז בך ואוו.
צר לי, אבל שם התואר א”מיץ” אכן הופיע בטור, והעובדה שהצליח לחמוק ממך, זה באמת עניין שלך…
המשפט שנכתב היה: “נתניהו הבין שהאפשרות לבצע ‘מפץ פוליטי’ באקלים הכלל-מפלגתי של היום הוא בלתי אפשרי. גם אם היה אפשרי, לא בטוח שיש לו את האומץ לכך”.
באשר לשעון העצר – הטקסט שלך כ”כ מוצלח, שאני חייב לצטט אותו: “כך טענת גם לגבי השעו עצר לראיונות עם ראש הממשלה, איזה פחד אחז בך ואוו”.
המשפט הזה, על כל חלקיו, הוא פשוט שירה. תודה לך:)
לא התואר אמיץ/אומץ לא חמק ממני. להזכירך נאום בר אילן היה לפני הבחירות האחרונות, משמע שביבי קיבל מנדט מהציבור שבחר בו על סמך דברים אלו. זה שיש בתוך הליכוד מתנגדים לעניין זו בטח לא אשמתו של הכותב והוא לא המציא אותם. אתה לא חושב שזו גנבת מנדט ? הליך רמייה ? אתה מתייג את הכותב כבעל דעה שמאלנית והוא רק מדווח. מדהים עד כמה אתה שבוי בתוך משבצת שבנית לעצמך עד שאינך מבחין בין דיווח לדעה.
“גנבת מנדט, הליך רמייה” זו דעתי האישית.
טוב, זה תמוה אפילו יותר מכפי ששיערתי – אתה טענת קודם שייחוס “אומץ” הוא פרי דמיטוני, ועכשיו אתה מספר שהמילה דווקא לא חמקה ממך. מוזר ומעניין…
באשר לקביעה שנאום בר-אילן הוא הוא קארט בלאנש לעזיבת מפלגה שנבחר כמועמד מטעמה לראשות הממשלה, הרי שזו כבר פרשנות אוונגארדית במיוחד. זוהי לוגיקה פורצת דרך, ומגיעות לך ברכות על כך. בלוגיקה המקובלת בעולמם של בני התמותה הרגילים, למרבה הצער, נאום בר אילן בוודאי שאינו מצע רעיוני לעזיבת הליכוד, שבמסגרתו הוא בחר לרוץ, שלוש שנים א-ח-ר-י נאום בר אילן…
אנשים מצביעים למפלגה משלל סיבות – בגלל הרגל, הזדהות אידאולוגית עמוקה, כי מי שעומד בראשה נראה טוב וכו… לך ולי ולאף אחד אין מושג למה הציבור הצביע ליכוד. יש מי שהצביע ליכוד בגלל נאום בר אילן – יכול להיות מעולם לא פגשתי איש כזה – ויש מי שהצביע ליכוד למרות נאום בר אילן – אני דווקא מכיר המון. בכל מקרה אנשים אלו הצביעו לליכוד – לא לביבי אישית ולכל גחמותיוף גם לא לדנון אישית – אלא למפלגת הליכוד על מנת שהיא תיישם את המדיניות שלה. מי שמתפצל מהליכוד כדי להקים מפלגה אחרת הוא אכן גונב מנדטים.