“מי שמחליט על מלחמה הם גברים, מי שמאחה את הפצעים הן הנשים” – פוסט על בחירתן של שלוש נשים לכלות פרס נובל לשלום

אני מאוד מתרגשת מן הזכייה בפרס נובל של שלוש נשים שפעילות למען השלום. ב 110 שנים בהן מחולק פרס הנובל לשלום, זכו בו 15 נשים בלבד, מתוך  101 זוכים. שלוש מן ה 15 הן כלות הפרס הטריות: נשיאת ליבריה, אלן ג’ונסון סירליף, פעילת השלום הליברית,  ליימן גבאווי ופעילת השלום אנטי-ממשל מתימן, תוואכול כרמאן .

תשע מתוך 15 הזוכות בחיים והן פעילות בארגון הנקרא ‘יוזמת נשות הנובל‘ המנסה לקדם העצמת נשים ומעורבותן בתהליכי השלום בכל העולם.

לפני שנה ראיינתי במזרח ירושלים את ג’ודי ויליאמס, שזכתה ב 1997 בפרס נובל לשלום עבור פעילותה לחיסול שדות המוקשים ברחבי העולם. אחריה ראיינתי בטלפון את מייריד מגוויר, שזכתה ב 1976 בפרס נובל לשלום עבור מאמציה להביא לפתרון הסכסוך בצפון אירלנד (מגוויר היא אחת מפעילות השלום שניסו לפרוץ את הסגר על עזה באמצעות המשטים. כאשר ניסתה להגיע לישראל בספטמבר 2010, נעצרה בנתב”ג וגורשה).

שאלתי אז את ויליאס למה פרס הנובל לשלום מוענק בעיקר לגברים והתשובה שלה היתה מדהימה (לדעתי, ואני חושבת שבלינק לעיל לא מופיעות כל השאלות והתשובות ואולי גם חלק הושמטו בעריכה. אז כאן מופיע הנוסח המלא): “ועדת הפרס היא סקסיסטית ואני אמרתי להם את זה בכל הזדמנות. מי שמחליט על היציאה למלחמה הם הגברים. מי שפועל אחרי המלחמה לאחות את הפצעים, להשיב את החברה למצב מתפקד, הן הנשים. מי שמחזיק את החברה, אחרי שמשיגים שלום הן הנשים. אבל מי מקבל את ההכרה על עשיית שלום? למי חברי ועדת הפרס הזו נותנת את ההכרה? כמעט רק לגברים.”

 מה צריך לעשות כדי לשנות את זה?

“אני מאמינה שזה כן הולך ומשתנה לאט. אנשים מתחילים להבין את החלק הגדול של הנשים בהבאת שלום. הנשים נמצאות בחזיתות תנועות ירוקות, הן יוזמות ומביאות שינוייים בתקופות של בחירות. וזה מתחיל להיות מובן מאליו שבתנועות חברתיות, תפקידן של הנשים ועובדת היותן בחזית, זה עניין קריטי.”

 ברמת מקבלי ההחלטות, איך משנים זאת? ובמיוחד בישראל שבה כולם אנשי צבא, והנשים אינן חלק מן המערכת הצבאית?

“החלטה 1325 של מועצת הבטחון של האו“ם, שקוראת לשלב נשים בכל דרג של דיונים על פתרון סכסוכים, היא כלי מאוד מועיל להבנה של תהליך השלום, של שילוב נשים בתהליך ובמציאת פתרונות. יהיה צורך בחינוך רב בדורות הבאים.”

 “בכל שיחות שלום, תמיד עולה הטענה שאנשי הצבא הם אלה שצריכים לשבת בשולחן הדיונים, כי הסכם השלום בעצם אמור לעסוק בהיבטיים צבאיים של סיום הלחימה באזור. זה היה כך באל סלדבור, שם הייתי מעורבת. החזרת לוחמים הביתה, החזרת נשקים. בערך שני שליש מתוך הסכם השלום עסק בהיבטים מילטנטיים. אבל שאר הנושאים של הסכם השלום היו נושאים חברתיים. ובנושאים החברתיים, לא היתה הגדרה של מטרות, לא נכללו בנוסח ההסכם אמצעי מדידה או כלים ליישום. החלקים הללו של הסכם השלום היו מעורפלים. והאנשים ידעו שאף אחת מן ההחלטות שנוגעות לקהילות, לחברה, יממושו. אבל אלה הם האנשים מתוך הקהילות שצריכים לבנות את החברה מחדש אחרי קונפליקט זה ולכן צריך לתת לאנשים, לעם, לא רק לאנשי הצבא, קול ממשי בתוך תהליך של משא ומתן. שיהיו חלק משולחן הדיונים ואז התוצאות יהיו שונות. זה לא אומר שניתן לוותר בתוך הסכמי השלום על פרקים שנוגעים לצבא, אבל הנושא הצבאי הוא לא מכריע לבדו.”

 אבל היתה לנו את שרת החוץ (אז) ציפי ליבני, אשר במשך למעלה משנה ערכה מו“מ מול הרשות הפלסטינית. הנה אישה בראש ההרכב ובכל זאת, ללא הישגים?

“כי ציפי ליבני קיבלה על עצמה את הלך הרוח הגברי של המדינה. היא משחקת בכללים הפוליטיים של הגברים. כשאנשים אומרים ‘לנו יש את הילרי קלינטון ודבר לא משתנה‘, אני עונה להם שהיא משחקת לפי כללי המשחק שעוצבו ומובלים ב 99% מן המקרים על ידי הגברים. אי אפשר לקחת אישה אחת – כמו ציפי ליבני – ולהגיד הנה היתה לנו אישה חזקה ושום דבר לא השתנה. עשו בארה“ב מספר מחקרים בתחום העסקי דווקא והמחקרים הראו שלפחות 30% ממקבלי ההחלטות בארגון צריכים להיות נשים, כדי שיראו שינוי כלשהו בהתנהלות. אם יש רק אישה אחת, הקול שלה מוכפף לקולות הגבריים. אבל אם מגיעים לכמות מסוימת של נשים במוקדי קבלת החלטות, אז מתחיל להיות כוח מצטבר שדוחף לכיוון נקודת הסתכלות אחרת על דברים.”

עד כאן ויליאמס.

מכאן מעט על סירליף, כלת פרס הנובל החדשה:

“אני יודעת שהוא אהב אותי, למרות הקנאה” היא אמרה על בעלה כאשר היתה אישה צעירה ונסעה אחריו למדיסון, ויסקונסין ארה”ב, ללימודי התואר השני שלו בחקלאות. סירליף, אז בת 23, החליטה לנסות לצאת ללמוד גם כן וכדי לממן את הלימודים מצאה עבודת ערב בחנות לצרכי בית מקומית, דבר שהרגיז את בעלה ג‘יימס סירליף.

ערב אחד, כך סיפרה סירליף בראיון שנתנה לפני כמה שנים לניו יורק טיימס, ג‘יימס הגיע שיכור לחנות, חטף מטאטא מידיה של סירליף וצרח עליה שמקומה הוא בבית. בחודשים שלאחר מכן הוא הפך לאלים יותר ויותר כלפי אשתו. כשחזרו הזוג לליבריה, המצב התדרדר וסירליף, כבר אם לארבעה בנים ופקידה המתקדמת בסולם הדרגות במשרד האוצר, סבלה ממנו מכות קשות.

פעם אחת הגיע ג‘יימס למשרד האוצר וסטר על פניה בשל כך שהיא עובדת עד מאוחר. סירליף, שהאמינה גם לאחר מכן שבעלה אהב אותה, החליטה להתגרש ממנו אחרי שאיים עליה באקדח בנוכחות אחד מבניה. בנה נחלץ להגנתה והתיז לכיוון עיניו של האב ספריי נגד יתושים.

הביוגרפיה האישית של סירליף, כמו של כל מי שזוכה בפרס נובל לשלום, היא מאוד מרשימה. היא בת 73, כלכלנית, רואת חשבון ובעלת תואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרוואד, גרושה, אם לארבעה, סבתא לשמונה. אחד מנכדיה שימש בעבר כיועץ הפוליטי שלה בקמפיין לנשיאות (לא ברור אם גם בקמפיין הנוכחי).

סירליף לא נתנה מעולם לקשיים האישיים להפריע לה בדרכה לצמרת.

שלא כמו הוריה שנולדו לתוך עוני וגדלו כילדים–עבדים, סירליף כבר נולדה לאב עורך דין ואיש משכיל, אדם שחילץ עצמו מן המצוקה. את לימודיה המשיכה סירליף עד לקבלת תואר שני מאוניברסיטת הרווארד בתחום מנהל ציבורי וכשחזרה לליבריה השתלבה במשרד האוצר, עד למינויה כשרת האוצר ב 1979. עם המהפכה הצבאית של 1980, 13 שרים הוצאו להורג וסירליף שרדה, בין השאר, כי הדיקטטור סמואל דו, נזקק לידע הכלכלי שלה. לקח לסירליף כמה שנים והיא החלה למחות בגלוי נגד המשטר המושחת, ואז ברחה לגלות.

כעבור כמה שנים חזרה לליבריה כשהיא מנסה להתמודד נגדו בבחירות. סירליף נעצרה אז ונשלחה למאסר, ושוחררה אך ורק בזכות לחץ כבד שהפעיל הנשיא רונלד רייגן. שוב בגלות ב 1989, סירליף גייסה סכומי כסף עבור צ‘רלס טיילור, דיקטטור ומהפכן, שבו תמכה בתחילת הדרך (טיילור הועמד לדין פלילי בבית הדין הלאומי בהאג בעוון פשעים נגד האנושות).

סירליף הצליחה לחזור לליבריה בשנות ה 90, תוך קבלת הגנה של כוחות האו“ם, ניסתה להתמודד בבחירות דמוקרטיות נגד טיילור והפסידה ורק ב 2005, אחרי שנים ארוכות של מעורבות פוליטית, פעילות עניפה דרך מוסדות האו“ם למען מטרות באפריקה, וקשרים עם מנהיגי עולם, עלתה סירליף לשלטון כשהיא מבטיחה לליבריה לחסל את השחיתות ולנסות להפחית את האבטלה במדינה, אשר באזורים מסוימים עומדת על מעל ל 80%.

היא נערצת על ידי מנהיגים מערביים רבים. היא האישה היחידה אי פעם באפריקה שהגיעה למנהיגות מדינה. קור רוחה ונחישותה, כמו גם החלטתה הנחרצת להיאבק בשחיתות, אפשרו לארגונים בינלאומיים רבים להתחיל להזרים הון משמעותי לתוך המדינה אכולת הקרבות.

את השחיתות היא מתקשה לחסל. “אי אפשר לפטר את כל הפקידים הסוררים בבת אחת” היא אמרה בראיון לרדיו בליבריה בבחירות הקודמות והוסיפה “אני פונה אליכם לעם. אני לא קוסמת. אני לא יכולה להניף בשביט קסמים ולסדר את הכל מיד.”

ההודעה על זכייתה בפרס נובל הגיעה כשהיא בעיצומו של מסע בחירות לנשיאות ליבריה פעם נוספת, אך ועדת הפרס הודיעה כי הפוליטיקה הפנימית במדינה לא היתה לנגד עיניהם בקבלת ההחלטה.