פוסט אורח של ירון אבהרם, כתב ערוץ הכנסת
זהו סיפור מארץ חלם. אבל לפני כן, חשוב שתדעו: רוח התקופה המעודדת דיון ציבורי, מעורבות אזרחית בתהליכי קבלת ההחלטות, שיתוף והכנסה של גורמים חוץ פרלמנטאריים לשיח החקיקתי, כל אלה לא ממש מעניינים את שרי הממשלה. איראן זה אמור להיות “שם”, אבל הנה גם כאן מתנהלים דברים במחשכים.
הסיפור אינו חדש. בעצם, אפשר לנער ממנו שוב את האבק. מדי תקופה עולה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק המבקשת להחיל שקיפות על דיוני הוועדה. במילים אחרות, שאנחנו, האזרחים ששלחנו את נבחרי הציבור שלנו לשבת על כיסאות עור הצבי, נוכל לדעת מה הם הצביעו באותו חדר מצומצם, מה השיקולים שעמדו בגין הצבעה בעד או נגד. נשמע כמעט טריוויאלי, אבל מסתבר שלא.
שרת המשפטים ציפי לבני הודיעה כבר עם כניסתה לתפקיד שתפעל לשקיפות. בינתיים, ייאמר לזכותה, היא מפרסמת באתר משרד המשפטים מדי שבוע את אופן הצבעתה בוועדת השרים. כמוה עשתה רק לאחרונה השרה לימור לבנת (שבניגוד ללבני, הצביעה נגד הצעת חוק השקיפות).
אבל אין די בכך, הנה שיעור במסמוס יוזמה: מזכיר הממשלה אביחי מנדנבליט הבטיח להביא דיון בנושא למליאת הממשלה, כיוון שלטענתו, אם יש לבצע שינויים באופן עבודת ועדת השרים, “יש לעשות זאת דרך תקנון הממשלה ולא באמצעות חקיקה”. חודשים חלפו מאז ההצהרה של מנדנבליט, ולא צריך להתפלא – דיון לא כונס וכנראה גם לא יכונס. את מי זה מעניין שקיפות כשמשטר האייטולות משיג לנגד עינינו פצצה גרעינית?
ובלי ציניות לרגע: לראש הממשלה ולשרים יש אינטרס ברור שלא לחשוף את הצבעותיהם בפני הציבור. התנגדותם לשקיפות לא מפתיעה אף אחד. אבל הטיעון הזה הוא לא פחות ממבזה. “הסודיות נחוצה כדי שנוכל לערוך דיונים אמיתיים, כפי שעושים בעולם העסקים”, אמר השר שמיר בתשובתו מטעם הממשלה במליאת הכנסת. לא ייאמן עד כמה שהטיעון הזה מגוחך, אבל בואו נסביר לשר שמיר ולממשלה כולה כמה אלמנטים בסיסיים בדמוקרטיה:
ראשית, איש עסקים הוא לא נבחר ציבור. הפוליטיקה היא המגרש שבו עושים דברים עבור הציבור. לפחות כך זה אמור להיות. ההקבלה של השר המנמק היא שגויה ומטעה.
שנית, ואולי חשוב יותר, אם שר בממשלה לא מסוגל לנמק את עמדתו או הצבעתו, יש בעיה משמעותית באופן בו הוא תופס עצמו כנציג או שליח ציבור. נדמה שהשרים שכחו מי משלם להם את המשכורת.
ועכשיו שיעור בהבנת הנשמע והנקרא: מהם אותם “דיונים אמיתיים” שנערכים רק בועדת השרים לענייני חקיקה? מה אפשר להבין? שהעולם מחוץ לוועדת השרים הוא “דיון בכאילו”? שבית הקלפים הישראלי הוא משחק פוקר? שמליאות הכנסת, ישיבות ועדות אד-הוק או ועדות קבועות הן רק מקום שנחמד לבוא אליו כדי להצטלם עם ילדים ולהקריא להם סיפורים, פשוט משום שהדיונים ה”אמיתיים” לא מתנהלים שם?
הפחד של השרים משקיפות הופך לגרוטסקי. השרים מתדרכים על הנאמר שם ומוציאים מידע אחד על השני. הם מצטטים מן הריבים הפנימיים, מדווחים ומדליפים (כן ירבו, שלא יהיו אי הבנות). ובכל זאת, אם גם כך אפשר לדעת תוך כדי הדיון ולאחריו, בשיחת טלפון אחת – מי התנגד ומי תמך – למה לא להסדיר את זה בחוק ולהוכיח נאורות אמיתית וקדמה מחשבתית?
ולסיום: אנשי “הפוליטיקה החדשה” הקרויה במחוזותינו מפלגת “יש עתיד”, מוכיחים שהם שקועים עמוק בעבר, סליחה מראש על הקלישאה החבוטה. “אנו סבורים כי הפיכת הצבעות השרים בדיוני הוועדה לפומביות תייצר דיונים פופוליסטיים”, נאמר בהודעת המפלגה. זו האמירה הפופוליסטית של השנה, שהרי מה שנקבע בוועדת השרים – הוא שקובע את עמדת הקואליציה בכנסת. אז או ששר האוצר לפיד לא מבין שהאמירה שלו מטילה צל כבד על ה”באנו לשנות” וה”פוליטיקה החדשה”, או שלמעשה מתחוורת פעם נוספת העובדה שבאנו להשאיר הכל אותו דבר ושהפוליטיקה היא הכי ישנה שיש.
טקסט ארוך ומרשים, שמשום מה נכתב רק עכשיו, כאשר קיימת וועדה ציבורית נטולת שקיפות מזה עשורים רבים – הוועדה לבחירת שופטים, שאנשיה בוחרים בחדר אפלולי את אותם אנשים שיכריעו איזה חוק יבוטל ואיזה לא. תשעה אנשים, שחמישה מהם לא נבחרו ע”י אף אחד לשום דבר, מחזיקים ביכולת לקבוע מי יהיו השופטים שיוכלו להדיח שרים, לבטל חוקים, ובעקרון לשמש כערכאת ערעור על רצון הבוחר. שופטים אלה נבחרים בדיון סודי, עם אפס שקיפות, כאשר מועמדים שנדחים, לא מקבלים זכות לדעת מדוע נדחו וכיצד.
עם כל הכבוד לוועדת השרים לחקיקה, חשיבותה בהשוואה לוועדה למינוי שופטים, שממנה את אלה שיוכלו לבטל את החוקים, היא קריטית בהרבה (בין השאר בגלל שהשרים הם נבחרים – וחברי הוועדה לבחירת השופטים, הם ברובם ממונים, שלא נבחרו מעולם).
אני בעד שקיפות – אבל רצוי להתחיל מהמקום שבו היא מעולם לא הייתה קיימת…
מילים כדורבנות!
הוועדה ההיא בוחרת את השלטון האמיתי במדינה, ואנחנו סתם מבזבזים יום חופש בהצבעה בקלפי.
–
במצרים, אותם שופטים ששלחו את מובארק לכלא, שלחו אח”כ את מורסי.
כלומר: כן חוק לא חוק, הכל עניין של פרשנות.
משום מה כבוד שופטים נותנים פרשנות יצירתית מאוד בנושאים ספציפיים בעקביות מפליאה…
אני בכלל דוגל ששופטים לא יוכלו להצביע בבחירות. אם הם כטענתם נטולי השקפה פוליטית, שיתכבדו ולא יצביעו בבחירות!..
לשם שינוי, או שלא, מסכים עם דברי אורי – שורש הרע השלטוני בישראל אינו בנבחרי הציבורי, אלא דווקא בחונטה הסגורה של הפקידות הבכירה ובכלל זה ומעל הכול, שופטים ויועצים משפטיים.
אני מכנה זאת ׳עריצות הפקידות׳ (חפשו בגוגל) המאלצת ׳העדר משילות׳ מצד נבחרי הציבור … ולא כמו שנהוג לקבוע: ׳העדר משילות׳ הפוגמת ביכולת הפקידות ליישם.
יש הבדל בין וועדת השרים לחקיקה וועדה לבחירת שופטים. בעוד הראשונה עוסקת בגופו של עניין, השנייה עוסקת בגופו של אדם.
השופטים, הפוליטיקאים ועורכי הדין חושפים את עמדתם המנומקת (ולעיתים מאוד לא נעימה) על המועמד. חשיפת אימרות אלו יכולות להלבין את פני המועמד ברבים, ולבסוף להביא ליצירת שיח לא מעמיק בוועדה.
אותו הכלל תקף אגב גם לוועדת טירקל למינויים בכירים, שלאור סאגת מינוי הנגיד היו שהציעו לחשוף פרוטוקולי הוועדה.
אם רוצים להפוך את ההליך לפוליטי לחלוטין ולהחיל שימוע ציבורי למועמד “כמו באמריקה”, זה דיון אחר.
אדם רוצה להיוןת כשיר לחרוץ גורלות של אנשים, החל מפושעים קטנים וכלה בחוקים של הכנסת. זכותו של הציבור להיות חשוף לתהיות שעולות בנוגע אליו.
ההגדרה של שימוע בארה”ב כ”פוליטי לחלוטין” בניגוד לוועדה לבחירת שופטים, שלכאורה אינה פוליטית, לא עומדת במבחן המציאות. בפועל, הוועדה כאן פוליטית בדיוק כמו שם, וניתן לדעת בדיוק מוחלט כיצד יצביע כל חבר. ההבדל הוא ששם הדיונים פתוחים ושקופים, וכאן הדיונים סגורים ואפלים. וכן, גם וועדת טירקל צריכה לפרסם פרוטוקולים.
ההבחנה שעשית, “חבר לשעבר בוועדה”, היא מדויקת בעיניי. ויש הבדל נוסף שאני מתעקש עליו: חברי וועדת שרים לחקיקה הם נבחרי ציבור. אין שום סיבה שאני כאזרח לא אדע מה השיקולים שהובילו את אותו אדם שאני שמתי שם להצביע נגד דיור בר השגה, לדוגמה. מה הניע אותו? אילו חלופות יש לממשלה שהובילו אותו להצביע נגד? והדוגמאות רבות.
מעבר לזה שארבעה מחברי הוועדה לבחירת שופטים הם נבחרי ציבור, הרי שעקרון צפומביות הדיון הוא מאבני היסוד של מערכת המשפט. די מוזר שדווקא בסוגייה המשמעותית ביותר במערכת – איוש המכהנים בה, פתאום נעלם העקרון הבסיסי של שקיפות..