פוסט אורחת שרי רוט: אם יפנו לנו את הילדים מבתי המדרש – נפנה אותם מבתיהם

הדרך המחברת בין הכנסת בירושלים למוקטעה ברמאללה התבררה כקצרה ביותר. הרבה יותר קצרה מכפי שנדמה למי שנובר בנבכי המו“מ המדיני. את המפגש עם  אבו מאזן, אליו הוזמנו צעירים מאוניברסיטאות (לא אריאל, כצפוי), מלווים בפמליה תקשורתית (לא הבאת תקשורת, לא עשית), ארגן הפעם יו“ר השדולה העוסקת בפתרון הסכסוך, ח“כ חיליק בר מ‘העבודה‘.

האוטובוסים עשו את דרכם היישר אל מחסום חיזמה, מפלסים דרך בתוך הדו–קיום. שכונות ערביות לצד שכונות יהודיות, זה לצד זה מחנה הפליטים שועפאט, בית חנינא ונוסייבה, לצד שכונת פסגת זאב בואכה נווה יעקב. לוחיות רישוי צהובות לצד לוחיות בצבעים שונים של הרשות הפלסטינית.  זה לצד זה יהודים וערבים על פיסת אדמה לא רחבה, האמורה, באם ייחתם ביום מן הימים הסכם, להוות את ליבה של המדינה הפלסטינית.

עיקולי דרך צרים, הרבה מאוד עצי זית, שטחי ענק שוממים, ישובים ישראלים מבודדים לצד כפרים ערביים. ורגע לפני שנכנסים פנימה אל רמאללה, אנו ניצבים מול שלט אדום, המתרה והמזהיר: “השטח שלפניך הינו שטח פלסטינאי A, אין כניסה לישראלים“.

 כלי הרכב עמוסים בישראלים, אך חזקה על המארחים שידאגו לשלומם של הנוסעים.

דומה שאי–אפשר להיכנס בשערי העיר הזו מבלי שתמונת חיילי המילואים, סמל ואדים נורזיץ‘ וסמ“ר יוסי אברהמי, תמונה מדממת, כואבת וזועקת, תצוף מול העיניים. שני החיילים שנקלעו ללינץ‘ ונטבחו באכזריות בידי ההמון הזועם. מכל חלון ותריס בבתים הגבוהים הנשקפים אלינו מבעד לחלונות האוטובוסים, נשקפת סכנה.

אבל לא היום. לא כשרכבי החיילים הפלסטינים מקיפים אותנו מכל עבר.

 ***

רמאללה אינה מזכירה במאומה את הכפרים הערבים הקלאסיים. היא דומה יותר לעיר מערבית מאשר לעיר ערבית, וקל למצוא דמיון בינה לבין בירת ישראל, ירושלים. הבנייה בסגנון עכשווי מודרני, עם נגיעות קלות בלבד של הסגנון הערבי הקלאסי. בניינים גבוהים, בתי משרדים מפוארים, בתי מלון ואפילו חנויות מותגים עם שילוט באנגלית.

למרות זאת, קשה להתעלם מהפינות היותר מוזנחות: שטחי בר מלאי עשב הצומח פרא בין בניינים רבי–קומות; רוכלים מסמורטטים המכריזים על מרכולתם, לצד בתי עסק חדשניים; נשים בביגוד אירופאי, לצד עטויות רעלה ולבושות מסורתית; ישן לצד חדש.

תמונת ענק של אבו מאזן, זו המתנוססת על אחד מקירות המוקטעה, משכה את עיני במבט ראשון. כך בדיוק זכורה לי ירדן. בתים ותמונות השליט. בהמשך, כשניכנס פנימה, אל האולם הגדול בו ינאם הראיס, ניתקל שוב בתמונת ענק שלו, לצד תמונת יאסר עראפת.

במהלך האינתיפאדה השניה צר צה“ל על המתחם, ובמבצע חומת מגן גם הרסו אותו כמעט עד היסוד. המקום שופץ מחדש, אך בהחלט לא הושקע בו כדי לשוות לו מראה של פאר והדר. מתחם המוקטעה אינו מזכיר ולו במעט את ארמונות הפאר של שליטי מדינות ערב. המקום דומה יותר למבנה משרדי.

עמדת הבידוק מעוררת גיחוך, בהשוואה לבידוק בכנסת שלא לדבר על הבידוק בלשכת ראש הממשלה. אחרי הכול, שיירת הענק בה הגענו (כמה מאות) עומדת לפגוש את יו“ר הרשות, מי שהשמירה עליו אמורה להיות קפדנית, אם לא הדוקה לגמרי. אבל כאן תכולת התיקים כמעט אינה זוכה להצצה.

אבל אלו הם רק הפרטים הטכניים.

בפנים, אל מול הקהל, נשמעות מילותיו של אבו–מאזן כמילות קסם. ממש כמו בחלום. מילים כה יפות שאתה תוהה לרגע איך זה שהשלום לא בא עלינו לטובה.

***

“השלום האמיתי הוא אינטרס ישראלי כמו אינטרס פלסטיני“, מודד הראיס את מילותיו, כאילו כל מבוקשו אינו אלא לדאוג לנו, לילדינו, לעתידנו. “אנחנו מתחילים כל פגישה במילה שלום, זו מילה של אהבה, גם לכם יש אותה תרבות ואותן מילים, ואין פתרון באזור הזה חוץ מהשלום“.

מחיאות כפיים מלוות את סיום דבריו. אין ספק: הקהל פה, סטודנטים צעירים, הוא קהל הבית שלו. כמה חלומי: “כשיבוא השלום, לא יהיו יותר מלחמות, לא תהיה יותר איבה, נפתח דף חדש לחיים חדשים“, אומר מנהיג הפלסטינים. ולוותיקים שבינינו המילים נשמעות כה מוכרות. זה בדיוק מה שהובטח לעם ישראל באוסלו, אבל השלום משום–מה בושש מלהגיע. מנהיג השלום יצחק רבין נרצח מאז, והשלום עליו חלם רק הולך ומתרחק.

את החלום הזה מתאר אבו–מאזן בדמות חזרה לקווי 67, כשמזרח ירושלים מהווה את בירת המדינה הפלסטינית. ומי שירצה להתפלל בכותל המערבי? הוא יוזמן להגיע בכבוד.

מי הפיץ את האגדה שהוא זה שדחה את הצעות ראש הממשלה אהוד אולמרט? לא כך היה. “אפילו אולמרט אומר שלא דחינו“. כמעט אמרו כן, אבל אז ‘במקרה‘ נפלה ממשלת אולמרט. וממשלת נתניהו, במקום שתפתח את המו“מ מהנקודה בה סיים קודמו בתפקיד, החליט להתחיל מנקודת האפס.

הם כל–כך מבינים את הצורך שלנו בביטחון, הם אפילו מוכנים שכוחות נאט“ו יערבו לביטחוננו. ולא, הוא ממש אינו מתכוון להציף  את ישראל ב-5 מיליון פליטים פלסטינים. הוא רק מבקש להניח את הסוגיה על השולחן ולהגיע לכדי פתרון. “יש פה בעיה שאנחנו צריכים לפתור“, הוא מסביר.

הם מוותרים עוד ועוד, “אבל אז מבקשים מאיתנו עוד ויתורים“. הוא רק מקווה “שלא תדחקו אותנו לנקודת ייאוש. את הדור הצעיר. כי אם הוא יתייאש, אף אחד לא יודע מה הוא מסוגל לעשות“. כמה מאיימת נשמעת האמירה הזו. 

את ג‘ון קרי הם ממש “מעריצים על מאמציו“. גם את מאמצי ברק אובמה. “עלינו לעזור להם“, מסביר אבו–מאזן. בדיוק לשם כך עצר את החלטת האו“ם בעניינם. המילים כל–כך יפות, שבא להתרגש. “תרבות השלום אצלנו מבוססת על אהבה, אנחנו לא רוצים לחזור אחורה למלחמות ולאלימות“, הוא מבטיח.

 ***

אפרופו אותה אהבה, אני מתקשה שלא להיזכר בביקור בבית ספר התיכון ‘כ“ב ילדי מעלות‘ בצפת, שנה לאחר מלחמת לבנון השניה. הגעתי למקום מלווה בפצוע הראשון של אותה מלחמה, מיכאל פוקס, ובמצילו ומי שהעניק לו את הטיפול הראשוני להצלת חייו, איציק. שם, בחדר הספריה, התברר כי איציק עצמו הוא אחד מניצולי הטבח במעלות בשנת 1974. אחות אמו, ואחיינית אביו, נרצחו. הוא עצמו החליט שלא להצטרף אל הטיול של תלמידי בתי הספר מצפת – וניצל.

את הטבח הנורא תכנן מחמוד עבאס, הוא אבו–מאזן, ששיגר את חוליית המחבלים לבצע את הפיגוע הרצחני. 

בעוד אני מהרהרת, ח“כ חיליק בר מזכיר לאבו–מאזן, בידידות מופלאה, כי שניהם נולדו בעיר צפת. כמה הירואי שבר, יליד העיר שצרבה בבשרה את כאב אותו אסון, עומד בראש החץ לקידום מאמצי השלום. מן הסתם מתוך אמונה כי השלום הזה ימנע פיגועים מהסוג הזה. ובכל זאת, לראות אותו יושב לצידו של יוזם אותו פיגוע מצמרר, לא עושה טוב. האם הוא באמת מאמין כי אבו–מאזן נטש לחלוטין כל מחשבה על אלימות או רצח? וכי ברגע שישראל תשיב את פניו ריקם לא ישוב אל דרך החרב? – מן הסתם מאמין בכך בר, כמו גם רבים ממפלגות השמאל הישראליות.

ח“כ בר נולד בשנת 1975, שנה לאחר הטבח. אבל כמו כל ילד צפתי ספג את זיכרונות אותו פיגוע נורא. מה שלא הצליח למנוע ממנו להאמין שיום יבוא והשלום המיוחל יגיע.

אבל לרבים מעם ישראל קצת יותר קשה להשתכנע.

***

למען האמת, יש מצב שיום יבוא ומי שיתבקשו להכריע בין שמאל לימין הן המפלגות החרדיות. הן שהכריעו באוסלו, יש אומרים גם את ההתנתקות, ויש מצב שהן תכרענה גם באשר ליוזמת השלום הבאה.

ובאשר להן, הסיכויים לתמיכה בהסכם שלום, כזה או אחר, רק הולכים וגוברים מיום ליום. הכעס האצור בקרב הפוליטיקאים החרדיים על הימין, שבגד בהם בחוק הגיוס, מחפש מוצא. יתכן שזה יקרה בתמיכתן בפינוי התנחלויות, יהיה הצעד כואב כאשר יהיה. “אם יפנו לנו את הילדים מבתי המדרש, אנחנו נפנה אותם מבתיהם“, לוחשים לא מעט פוליטיקאים חרדים, ומצפים ליום בו יתהפך הגלגל.

אסור לשכוח שבמפלגות החרדיות יש יותר מיסוד שמאלי. מפלגת ‘דגל התורה‘, פלג ביהדות התורה, הייתה מזוהה מאז הקמתה כמפלגה עם נטייה שמאלית. כך גם ש“ס בראשות אריה דרעי. אם ביום מן הימים תתפצל ש“ס לשניים, יש מצב שהפלג שבראשות ח“כ אלי ישי ייטה ימינה, ועדיין לא ברור מה יהיה גודלו, אם בכלל. הגר“ע יוסף זצ“ל תמך מאז ומתמיד בשלום, אלא שבשנים האחרונות נראה היה שאין פרטנר בצד השני.

שאלת הפרטנר היא, בעצם, שאלת יסוד. אם אין פרטנר, אם לא יהיה ביטחון, לא יתירו רבנים לתמוך בנוסחת שלום כזו או אחרת. אם התהליך המדיני יגובה על–ידי אישי צבא ואנשי ביטחון, יש סיכוי גבוה שהח“כים החרדיים, לפחות בחלקם הגדול, יצביעו בעד ההסכם. זה אמור להדאיג את הבית היהודי, אלא ששם עסוקים בחיבוק ה‘אח‘ לבית ‘יש עתיד‘ ולא מספיק חושבים על יום המחר.

“אומרים שהפלסטינים לא מפספסים שום הזדמנות לפספס הזדמנות“, תינה אבו–מאזן בפנינו. “אז הנה, ההזדמנות שלכם“, סיכם.

האם יום יבוא וההזדמנות הזו תהפוך למציאות בשטח?