הצעת חוק יסוד משאל עם נועדה להביא לאי ויתור על אדמה עליה חיים ישראלים וכך גם כל ניסיונות החקיקה לסיפוח שטחים ביו”ש
יו”ר הקואליציה, ח”כ יריב לוין מהליכוד, עדכן אתמול (ד’) כי ועדת משאל העם בראשותו אישרה את “הצעת חוק יסוד: משאל עם” לקריאה שניה ושלישית. לוין, דוחף כבר כמה שנים לחקיקת חוק יסוד שכזה, לא הסתיר מעולם את האידיאולוגיה העומדת מאחורי הצעת החקיקה: “שמירה על אחדות העם והתלכדות הציבור מאחורי כל החלטה שתתקבל בעתיד”, כפי שכתב אתמול בהודעה, שאליה הוסיף שהוא “משוכנע שהעם לא יתן ידו למסירת חלקי מולדת”.
מטרתו של לוין ברורה – משאל עם כדי שהתוצאה תהיה כפי שלוין רוצה (לאו דווקא העם) והיא אי ויתור על חלק כלשהו של אדמה עליה חיים ישראלים. מה שלוין אינו מסביר בשלב הזה הוא שאין משמעות רבה לחוק יסוד משאל העם, שכן על פי נוסחו – הוויתור על חלקי מולדת הוא ויתור על חלקים השייכים למולדת. מרבית השטחים שבנידון, אלה שעליהם רוצים לשאול את העם – אינם שייכים לישראל. לא שייכים. השטחים הכבושים, כך על פי חוקי מדינת ישראל, אינם של ישראל. אי אפשר לשאול את העם האם לוותר על משהו שאינו שלו. ככה זה, מושגי יסוד בדיני השייכות.
אפשר לחשוב על הדברים צעד אחד קדימה: כדי לקיים משאל עם על השטחים הכבושים, יש לספחם קודם. לספח רק לרגע קטן, אותו רגע שיאפשר לצאת לקמפיין ולערוך משאל עם על משהו שהוא בשייכות ישראל, ולא משאל עם כפי המוצע כיום שהוא על דבר מה שאינו בשייכות ישראל. הסתבכתם? אכן, כיוון שרק ביום ראשון השבוע דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה את הצעתה של ח”כ מירי רגב, גם היא מהליכוד, לספח בחוק את שטחי ההתנחלויות ואת דרכי הגישה אליהן.
כדי להאמין שח”כ לוין אינו מבזבז את זמנם של אזרחי ישראל לריק יש לומר: חוק היסוד של לוין יחול על רמת הגולן (שאינה מושא למו”מ בימים אלה) וגם על מזרח ירושלים, אשר סופחה בחוק והיא תחת ריבונות ישראלית. מעמדה של מזרח ירושלים מעוגן ומסונדל ממילא בחוק יסוד ירושלים. אמנם אין בחוק הזה דרישת משאל עם למען ויתור על ריבונות במזרח ירושלים, אבל בחוק היסוד מוטלים כבלים כבדים על עיר הבירה.
אז מה נותר תחת החוק הזה? חילופי השטחים, אם וכאשר יהיו. גודל השטחים המיועדים לחילופים עומד על כשני אחוז, אולי ארבעה, שמא ששה – תלוי את מי שואלים ובאיזה תקופה. ולחדד את הנקודה: הישראלים אינם יכולים כיום להצביע בחילופי שטחים על ההתנחלויות (שאינן בריבונות ישראל), אלא רק על ויתור של אותם מרחבי ריבונות ישראלית ריקים מאדם ומחקלאות האמורים להיות חלק מפלסטין העתידית. האם מדובר באמת בסיבה ראויה לעריכת משאל עם?
האמת, צריכה להיאמר. כל דברי החקיקה הפזורים והמרוססים, כולל חוק היסוד הזה, נועדו למטרה אחת בלבד: להכשיל סיכויים לשלום. מגבלה פה על חילופי שטחים, עוד בלם על מזרח ירושלים, האסורה כבר ממילא. סייג ומעצור, צמצום, סיכול ואטימה. כמה שיותר מנעולים כדי שאי אפשר יהיה לעשות שום מהלך.
עד כמה שזכור לי חוק משאל העם מראש עוסק רק בשטחים ישראליים (ירושלים, רמת הגולן). אף אחד לא כיוון אחרת. אז לא הבנתי מה זה קשור ל”שטחים הכבושים”…
נכון, המטרה הבלתי מוצהרת היא להביא לכך שהפלת חלוקת ירושלים באמצעות משאל עם תגרום גם לביטול ההסכם המדיני כולו, אך זה עדיין לא אומר שמשאל העם הוא על שטחי יו”ש.
וואו, זה נשמע ממש חמור. גם בחירות נועדו להכשיל את השלום, שכן עלול להבחר בהן מישהו שלא תומך בעקירות-תמורת-נייר (סליחה, בשלום…).
למעשה, כל מהלך פוליטי שלא כולל את הפיכתה של הנהגת השמאל לסוגיו, לממשלה לכל החיים, היא בחזקת מהלך שמטרתו בלימת השלום.
הכותב לא כתב אף עבודת מחקר על משאלי עם, אבל מצד שני, מאמין שבדמוקרטיה העם הוא הריבון, ולא מחנה מסויים בתוכו. כמו כן, הכותב יכול לקרוא עיתון בערבית, ויודע מהו “שלום” על פי תפישת הפרטנר…
קשה לי להבין את ההיגיון של המאמר. אין יש רוב במשאל עם נגד חלוקת ירושלים למשל, סימן שהעם אינו רוצה בהסכם השלום. לא עושים שלום בניגוד לרצון העם, כי אז לא יהיה שלום – בהגדרה. זה עוד סימן של התפיסה הדמוקרטית בשמאל – הם בעד כל עוד הם מנצחים בבחירות. המטרה היא להכפות את המדיניות שלהם בכל אמצעי אפשרי, שתרצו או לא תרצו.
ההגיון של המאמר ברור לגמרי – ועקבי לגמרי: דמוקרטיה, מסתבר, היא לא מושג בעל הגדרה אחת, כפי שטעו לחשוב ג’ון לוק, מונטסקיה ושאר החפרנים הפאשיסטים וההזויים. דמוקרטיה היא מושג דינאמי שתכליתו היא לבצע את המדיניות שהשמאל תומך בה, גם אם לא זכה לרוב. המאמר הזה הוא המשך ישיר להזדעקות כנגד העובדה שביבי לא רץ להתראיין בכל פעם שאחד מפקידי מוזס/שוקן רוצה לשאול אותו על עלות נרות הריח בשירותים שלו. אין מה להיות מופתעים מההגיון שעומד בבסיסו של המאמר, שכן אין בו שום חידוש: הבלוג מייצג באופן עקבי לחלוטין את העמדה ששלטון הימין הוא לא לגיטימי מטבע היותו שלטון שאינו שלטון שמאל…
יונתן,
שלוש נקודות:
א. הורדת סיכויים- דמיין שיש לך שתי אפשרויות- אחת להחליט לבצע X, או להחליט לבצע X ואז שמישהו אחר יאשר. ברור שלאפשרות השנייה יש פחות סיכוי להתממש. כל פעם שאנחנו שולחים משהו לעוד ועדה, עוד תהליך, עוד סבח בירוקרטי, אנחנו מורידים מסיכוייו להתגשם. יוזמי החוק, כפי שהם מודים בעצמם, שואפים להקשות על הסיכויים מסירת חלקים מיו”ש בהסכם.
ב. חוסר אחידות- לכאורה, שהעם יחליט זה עיקרון יפה, אבל אם הוא מחליט על זה אז למה לא משאל עם על הקמת כל התנחלות? על מאחז? גיוס בחורי ישיבות? פתיחת/סגירת חנויות בשבת? בשוויץ למשל, יש תרבות של דמוקרטיה ישירה (יחסית), שם העם מצביע מספר פעמים בשנה על כל מיני החלטות כמו אלו שהזכרתי. גם בקליפורניה, לדוגמא- אוספים חתמות ומצביעים. אצלנו אין את התרבות הזאת. לו הייתה- הייתי בעד. אבל שוב, ברור שכוונת המחוקק היא להקשות רק במקרה הספיצפי הזה.
ג. עיוות- כמו שטל כתבה בעצמה- יש כאן עיוות. מצד אחד לא מספחים, מצד שני אי אפשר להצביע אם לא מספחים,אז יוצרים עיוות שמספחים רק לצרכי ההצבעה. זו דמוקרטיה?