הצביעות הישראלית מרקיעה שחקים. הדברים מזכירים את מה שדיפלומטים ישראלים נוהגים לומר על עמיתים ערביים. ‘כדאי לכם לשמוע את הפערים בין מה שהם (הערבים) אומרים באנגלית לאופן שבו הם נואמים בערבית’. כן כן. ועוד אמירה מקובלת של מנהיגנו: מה שהערבים מוכנים להגיד בחדר סגור, הם לא מוכנים בשום פנים ואופן לומר למצלמות.
אז הנה, שר הבטחון מלכלכך חופשי בחדר סגור, אבל לא מוכן לומר את האמת שלו למצלמות.
השלישיה המובילה של ישראל – ראש הממשלה, שר החוץ ושר הבטחון – מדרדרת בהקפדה יתרה את היחסים בין ישראל לארה”ב לשפל של כל הזמנים:
ראש הממשלה נתניהו נמצא בשפל של יחסים אי פעם עם הבית הלבן. אפילו בוושינטגון מודים בכך.
שר החוץ ליברמן שמשחק אותה יונה תמימה בימים האחרונים, מנהל קמפיין ארוך שנים נגד אבו מאזן ולא מאמין שיש סיכוי כלשהו לתהליך השלום.
שר הבטחון יעלון, אמר כבר לפני כמה חודשים וחזר על כך השבוע, שישראל לכל היותר יכולה לנהל את הסכסוך, לא לפתור אותו. והנה הגילויים האחרונים לצביעות והפערים בין מה שהוא אומר למספר רב של עיתונאים ומה שהוא אומר בזירות הדיפלומטיות.
אולי שיפגשו שלושתם ויגידו את האמת לציבור: אין סיכוי מבחינתם לכלום והם מבזבזים לאמריקאים ולנו את הזמן במריחות.
בליכוד, אגב, יש מבסוטים רבים. יש אתר תמיכה ביעלון וחיבוק אמיץ מח”כ מירי רגב (לא להסכם הקנייה), ושבחים מן הסגן, דני דנון. איפה קולות אחרים? מהשרים סער, ארדן, שלום? אין. דממה מוחלטת. שתיקה כהסכמה (אולי שתיקה כהסקמה?)
מאחר וח”כ רגב הסירה בינתיים את סטטוס ‘הסכם הקנייה’, אז צילמתי אותו למענכם:
– אגב סג”ש דנון – הבנתי שהיועץ הפוליטי הצמוד והמסור, איציק פול מי שבין השאר אחראי על ניהול מאחורי הקלעים של הועידות הפוליטיות שהביכו את ראש הממשלה הפסיק לאחרונה לעבוד עם דנון. פול לא השיב לטלפונים. מדנון נמסר לי שהעזיבה תוכננה מראש ושבקרוב יהיה יועץ פוליטי אחר.
– צפיתם בשידורי הלוויה של אריאל שרון? אני צפיתי. ציוץ של רותם שטרקמן (דה-מרקר) הפנה את תשומת לבי לכך שעמוד הכנסת מעלה בעיקר תמונות של יו”ר הכנסת. לזכותו (או חובתו) של אדלשטיין יצויין שזו מסורת שהתחיל בה כבר ריבלין. גם אתר הכנסת בימי ריבלין היה מעלה בעיקר תמונות של היו”ר המכהן. תכל’ס, מי עוד חשוב שם חוץ מן היו”ר, לא?
– ואם כבר באתר הכנסת עסקינן, מה עם נגישות של האתר לאנשים עם מוגבלויות?
– ראש הממשלה נתניהו נפגש עם בכירי המשק כהכנה לנסיעה לדאבוס. יש לי תחושה שהם לא ממש הטרידו את זמנו בנושא מצוקת הדיור או יוקר המחיה. אה, ברור שלא. קריאה לתוך המשך הכתבה: “שני המסרים הבולטים שחזרו כחוט השני מצד בכירי המשק המקומי נגעו בשתי סוגיות – בעיית השקל החזק עבור היצואנים ובעיית הרגולציה החזקה בכל התחומים. הבכירים אף הלינו על העליהום התקשורתי והציבורי כנגדם.” מסכנים. רחמים. מעניין ששר האוצר ושר הכלכלה לא רלבנטיים כלל למפגש הזה. איתן אבריאל מצנן את ההתלהבות של נתניהו מן הכנס הזה אותו הוא מכנה ‘חגיגה גדולה של הון, שלטון ועיתון’.
את חסילון, The Onion הישראלי – אתם כבר מכירים?
עוד מענייני השבוע:
– מדוע מנהיגים ישראלים יכולים לטפס מעלה רק אחרי כשלון צורב ואנוש?
– פוסט אורחת של הפרשנית הפוליטית שרי רוט ומי הורה לה לכתוב רק נגד יו”ר ש”ס אריה דרעי.
מה זאת אומרת לאיזה הפגנה ללכת ? ברור שצריך ללכת לזו של אם תרצו. אני מזהירה אותך אחרת נעשה לך תג מחיר. חייבת לראות את ההזויים הללו מפגינים עם החלשים את הצביעות – “לוקחים מהעניים נותנים למתנחלים”, חייבים לראות את הרוע המשיחי שלהם.
זה שוב אני, “אתה בחרת לצעוק את מה שאחרים אומרים בחדרי חדרים” זה חתיכת קומדיה. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח הסכם קנייה חחחחחחחחחחחחחח
נו, את אמיתית ? את משווה דיבור לא נחמד בחדר סגור שמביא להתנצלות כשמודלף – למערכת שלמה של שקר, הונאה ותעמולה ? את לא רואה את ההבדל ? איזו צביעות אגב ? כי זה לא קורה בחו״ל שמישהו נתפס כשדברים שאמר ב״אוף״ מפורסמים בחוץ ? למה זה אמור להיות משהו ישראלי טיפוסי ?
היחסים עם הממשל הבזוי הזה גרועים. כולם יודעים את זה. בארה״ב לפחות יודעים שזו אשמתו של הממשל. אובמה וקרי אינם ידידי ישראל. זה לא בוש ולא קלינטון. הם לא החברים שלנו. זה יותר מזכיר את בוש האב אבל עם התוספת של המשיחיות האובססיבית של השמאל האמריקאי – כן יעלון צדק בכל דבר. אבל צריך רק לחכות עוד כמה חודשים, הדמוקרטים יובסו בבחירות לקונגרס ולסנאט והממשל כבר לא יהיה כל כך רלוונטי. מי שיבוא אחר כך, רפובליקני – הלוואי ולא לטובת ישראל אלא לטובת ארה״ב – או הילרי – זה כבר יהיה יותר טוב.
ולבסוף – ״שני המסרים הבולטים שחזרו כחוט השני מצד בכירי המשק המקומי נגעו בשתי סוגיות – בעיית השקל החזק עבור היצואנים ובעיית הרגולציה החזקה בכל התחומים.״
תשמעי הם צודקים לפחות בנקודה אחת – הרגולציה המטורפת שיש בישראל במיוחד בתחומים הכלכליים. זו אחת הסיבות המרכזיות ליוקר המחיה כאן. חסמי יבוא, מועצות דבש וחלב למיניהם, מונופולים בחסות החוק וכו.. קשה לעשות עסקים כאן ולפתח משק תחרותי. כמובן יש התקדמות אבל זה לא מספיק.
אבל לגבי מדיניות השקל החזק – היא דווקא אחת הסיבות ליוקר המחיה ולמחירי הדיור. הריבית הנמוכה שקיימת בעיקר כדי להגן על הייצואנים פוגע בכולנו. השקל החזק לא יהרוג את הייצוא. הוא רק דורש מהם מאמצים, התייעלות, להיות טובים ותחרותיים יותר ולא לבנות הכל על המחיר. עובדה שייצוא ההיי טק פורח ללא הרבה קשר לשער הדולר. בנק ישראל נכנע ללובי של הייצואנים ושילמנו את המחיר. לצערי זה לא עומד להשתנות.
בכירי המשק מקטרים ללא בדל של סיבה. אני מבין את הרצון שלהם בשקל חלש יותר, ולעזאזל עם הציבור ועם השוק החופשי (די מגוחך מצידם לדרוש הפחתת רגולציה ובמקביל לתבוע התערבות בשוק המט”ח – במיוחד אחרי האסון שגרמו כשדחפו את פישר לרכוש מיליארדים על מיליארדים, ומלאכותית החליש את המטבע). אגב, שקל חזק טוב לייבוא – אם יחלישו אותו, המוצרים המיובאים יתייקרו.
לעניין הרגולציה – אני מאוד תומך בהסרת חסמים, אבל הרגולציה היא לא האוייב של השוק החופשי, אלא הדבר היחיד שיכול לאפשר אותו. ללא רגולציה, השוק הסלולרי היה ממשיך להיות טריאופול רקוב שהמחירים בו בשמיים, וכך גם שוק השיחות לחו”ל, שוק האינטרנט וכד’.
לא צריך פחות רגולציה, אלא יותר רגולציה, תוך חיסול הקרטלים, הדואופולים, המונופלים, ופירמידות השליטה למיניהן. את כל אלה ניתן להשיג רק באמצעות פיקוח הדוק. לטייקונים זה פחות טוב, כי שוק חופשי פחות טוב להם – אבל למשק זה מצויין, וגם לציבור.
לא מסכים איתך. אם לא הייתה רגולציה היינו מקבלים שוק תחרותי בסלולר מזמן. מי איפה יש לנו מונופולים וקרטלים ? מהרגולציה. היא יוצרת אותם. ללא רגולציה כל אחד עושה מה שבא לו, מקים חברה, נכנס לשוק, מתחרה עם אחרים. הרגולציה מגינה על החזקים על חשבון הקטנים. צריך רגולציה מינימלית ופשוטה, לא יותר.
אני סבור שהמציאות הפוכה בדיוק: כאשר השוק פרוץ לגמרי, השחקן הגדול והחזק מגיע וטורף את כל הקטנים – ואז הוא מפקיע מחירים ככל שיחפוץ. אם מדובר בשניים-שלושה שחקנים גדולים, אז הם פשוט מתאמים מחירים – בדיוק כפי שהיה בסלולר.
ללא רגולציה, הסלולר לעולם לא היה הופך לשוק תחרותי.
אין מה לעשות, כאשר רוצים לתת צ’אנס לשחקנים נוספים להכנס לשוק, חייבים לאזן את שדה המשחק, ורק רגולציה יכולה לאפשר תנאים שכאלה.
זו טעות נפוצה. כשהשוק חושפי לגמרי כל אחד יכול להיכנס ולהתחרות. עם יש שחקן גדול שמפקיע מחירים אז מישהו אחר יגיע ולא בהכרח קטן – אולי מישהו גדול משוק אחר.
הרגולציה שמונעת משחקנים להיכנס – בדיוק מה שקרה בסלולר – היא שורש הבעיה. אם כל אחד היה יכול להיכנס אז מזמן היינו מקבלים איזה גולן טלקום או משהו אחר והמחירים היו יורדים.
כנ״ל בשווקים אחרים כמו המזון – אין תחרות בגלל הרגולציה. אי אפשר לייבא, יש מועצת חלב שקובעת מחירים וכו… צריך לשבור את זה.
זו לא טעות נפוצה, זו המציאות. השחקנים הגדולים מעדיפים לא לאכול זה את זה, כי בתחרות חופשית הם תמיד ירוויחו פחות. הרבה יותר משתלם לפנות שוק איקס לטייקון א’ ושוק וואי לטייקון ב’ (אין מה לדאוג בקשר לשחקנים קטנים כי הם פשוט לא ישרדו לטווח הארוך).
לולא נכפתה התחרות בשווקי התקשורת – הרי אנו ובנינו ובני-בנינו עבדים היינו לסלקום, אורנג’ ופלאפון…
זה לא מקרה שגולן טלקום נכנסה רק אחרי שהממשלה כפתה תחרות, ולא לפני כן. מיכאל גולן לא היה בחיים מצליח לשרוד מול 3 הגדולים שהיו עושים יד אחת כדי למנוע ממנו כל סיכוי לשרוד, ואף משקיע לא היה מעלה על הדעת לגבות את ההימור הזה של כניסה לשוק שטריאופול בריוני מחזיק ב100 אחוז ממנו.
אין מה לעשות, תחרות חופשית היא בהחלט הכרחית – אבל כדי שתהיה באמת חופשית, חובה שתהיה רגולציה.
אתה באמת מבולבל. לא הייתה תחרות לפני זה בגלל הממשלה לא בכלל היעדר רגולציה. כשאין רגולציה יש תחרות, לא ההפך. אתה יודע מה זה רגולציה ? זה פקידים חסרי כל הבנה באיך השוק עובד שמחליטים עבורך.
ללא רגולציה בשוק הסלולר – מלבד דברים בסיסים וכמובן אכיפת החוק אבל זה לא נקרא רגולציה – גולן טלקום היה נכנס מזמן ומה בדיוק האחרים היו יכולים לעשות ? ומה הם היו יכולים מול הוט שהיא לא חברה קטנה ? נכון אולי הם לא היו מאפשרים להשתמש בתשתיות שלהם אז גולן והוט היו בונים אותן יותר מהר, זהו. ואני לא בטוח. כי כשהשוק חופשי כולם יודעים את זה ומתנהגים בהתאם ולא מתנהגים כמונופולים וקרטלים.
טוב, כנראה שנצטרך לא להסכים בעניין…
ראשית, ברכות למוזסון שיצר תקרית – ואז דיווח עליה בהרחבה. אין לי מושג אם הופרו שם כללי האתיקה העיתונאית, אבל אני משער שלפחות אותך זה היה אמור לעניין, כמי שרואה חשיבות ושליחות במקצוע.
דבריו המודלפים של יעלון הן כמובן עובדות ברורות. הוא לא חידש כלום בעניין הנובל, לא חידש דבר בעניין העובדה שנסיגות מביאות טרור, ולא חידש דבר בעניין האובססיה של קרי להשגת פיסת נייר פה (אחרי שאר ההישגים המפוארים באזור של הממשל הכושל של אובמה, שכוללים נתק ראשון אי-פעם עם סעודיה, דחיפת מצרים לזרועות רוסיה, הפיכת עיראק, לוב וסוריה לבסיסי ענק של אל קאעדה, כניעה לאיראן ועוד ועוד).
ההתנצלות של יעלון, שמן הסתם נכפתה עליו, לא משנה את העובדות שציין.
השפל ביחסים עם הממשל הנוכחי בארה”ב לא תלוי בישראל, אלא בממשל הנוכחי, שמה לעשות, לא מת עלינו. מספיק היה לראות את קריאות הבוז בוועידה הדמוקרטית בנוגע להכללת הסעיף של י-ם בירת ישראל, כדי להבין שהמפלגה הזו טסה שמאלה אל מחוזות הסורוס-לנד.
כל הכבוד על התפיסה של מירי רגב בשגיאת כתיב מביכה – תוך הקפדה לוודא שהשגיאה תיחשף גם אחרי שהכותבת שמה אליה לב ומחקה אותה. אפשר רק לקוות שתנהגי כך גם לגבי מטרות קצת פחות קלות ממירי רגב, שהיא להיות שק החבטות התורן של החבר’ה בתקשורת (הרבה באשמתה, יש להודות. היא באמת מספקת המון חומר…).
הננסה לבחון את העובדות במקום הצהרה אידיאולוגית?
נא לתת הסתברות מספרית לכל אחד מהסעיפים הבאים, על-מנת לקבוע האם כפיית תוכנית שלום עכשיו על שני הצדדים היא מעשית או משיחית?
א) המזרח התיכון בטלטלה מה שיקשה מאוד על יישום והצלחה – אירן, סוריה, חיזבאללה, חמאס, אל-קעידה כולם ינסו לחבל בכל הסדר קבע של פשרה וינצלו אותו לקדם כוחות קרוב יותר לישראל
ב) המשטרים במצרים, ירדן וסעודיה חוששים מ”האביב הערבי” ולא יפעלו בנמרצות לנורמליזציה (שפירושה גבולות פתוחים, חשיפה לחופש ביטוי, מסחר שמעלה את כוחו של מעמד הביניים ועוד), אבל יותר מזאת, הם יפחדו מלתמוך בפומבי ב”יוזמה הסעודית” לנוכח התנגדות רוב הציבור במדינותיהם
ג) הסכם מסגרת ישאיר סעיפים רבים במחלוקת. הצדדים אינם רוצים לעשות ויתורים בסוגיות פוליטיות רגישות כמו ירושלים והפליטים עליהן יש טאבו מצד ציבורים רחבים עד כדי מלחמת אחים. הם גם אינם יודעים כיצד/חסרים משאבים ליישם פתרונות בשטח (כמו ניהול מתואם בירושלים שכולל ביטול הביטוח הלאומי או שרותי בריאות ישראליים לפלסטינים שם, ניהול פיתוח תשתיות משותפות, שיתוף פעולה בין המשטרות ובתי המשפט, הפעלת כוח בינלאומי אפקטיבי שלא יברח עם סימני האלימות הראשונים מצד קיצונים ועוד, או לחלופין שיקום פליטים במדינות רבות במקביל בלי למוטט את המשטרים שם).
ד) כל ניסיון לחולל הסכם יביא בהמשך לבחירות בהן לחמאס הסתברות טובה לעלות לשלטון, מה שיביא לקריסת ההסכמים כפי שהם מנוסחים (עבור מתוני אש”פ) במוקדם או במאוחר.
האם יש טעם להמשיך?
האם יש לבחון את צעדי ארה”ב והיכולת שלה להביא ליישום מוצלח לפי הצלחתה בעירק, מצרים, סוריה, אפגניסטן, או לפי השיתוק בדי.סי, לנוכח הגרעון הטופח והעדר הרפורמות בתוך ארה”ב?
האם יעלון פרובוקטור חסר מחשבה, או מפריח אמירות מכוונות בתגובה לחסימת ישראל מכל המתרחש מול אירן ולאור האמור לעיל?
אני כמובן מסכים עם מגיבים אחרים שאין כאן שום צביעות ישראלית. גם נוסח ההתנצלות די תואם את המקובל בפוליטיקה, למשל אחרי שויקיליקס חשפו התבטאויות מביכות של דיפלומטים אמריקאיים (משגריר ועד נשיא) כלפי מנהיגים זרים (“אני מצטער על המעשים הבילתי נסבלים בויקיליקס,” אמר אובמה בעמימות דיפלומטית לא מתפשרת).
חשיפה של מה שאמר בוגי אוף דה רקורד היא מקוממת וכמובן שהתבטאות שכזו אם הייתה פומבית היא מטופשת, לא מתוחכמת ולא דיפלמטית. כל זה לא קשור לשאלה האם בוגי הבוק צודק או לא (לדעתי צודק).
חוצמזה – מפתיע שהאמריקאים היו צריכים להיעלב מהפירסום הידיעות הרי הם מצוטטים לשר הביטחון דרך קבע,לא?
אני גם לא ממש מאשים את האמריקאים בצביעות בתגובה ה”חריפה” שלהם (כלשונו של חמי שלו), כך עובדת הפוליטיקה. הצביעות היא ניפוח עיתונאי חד צדדי ונטול קונטקסט.