הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
– איפה הכסף? אולי שילמו הכל לחוקר הפרטי, נו, ההוא מן הבחירות ולא נשאר יותר לשלם לאנשים העובדים.
– האם ח”כ מירי רגב משמשת כחוד החנית השובבה (רציתי לכתוב מופרעת, אבל משהו מונע ממני להגזים עם התיאורים לגביה) של שר הפנים המהודק גדעון סער? הוא יוצא לסיורי שטח רציניים והיא משתוללת בעורף (כלומר בכנסת). אני צריכה להתחיל לשים עין על הציר הזה: סער-רגב. הוא שר הפנים, היא יו”ר ועדת הפנים והם עובדים יפה בשיתוף פעולה. הוא רצה לתת פייט בתוך הליכוד נגד ישראל כץ בהתמודדות על המזכירות, היא היתה בפרונט והפסידה את המערכה. אולי כל הצעות החוק שלה, הן בעצם חוד החנית של סער?
– כולם צמודים עם קצות האצבעות לפייסבסוק, טוויטר ולווטסאפים כדי לשמוע את החדשות. anytime now
– תהיה לא מעט קריאה מומלצת בנושא שרון. הנה טור אחד, שמעלה מן האוב את תסבוכת משפט שרון נ’ הארץ והבושות שסבבו אותו. איך שרון פיתה עד מרכזי, איך הסיפור טויח. אני זוכרת שתביעת לשון הרע הוגשה, נמשכה בחזרה (אחרי פשרה בבית המשפט) ושוב הוגשה אחרי שעוזי בנזימן כתב טור נוסף בו ציין כי חבל שהתיק הזה לא התברר עד תום לשם גילוי האמת. הייתי אז מתמחה ועורכת דין צעירה במשרד עורכי הדין ליבליך-מוזר שייצג את הארץ ובנזימן. תפקידי בכוח התמצה בסחיבת ארגזים ועיון בקלטות. נחכה לבנזימן שיכתוב, אני מניחה. יש לקח לעיתונאים עקשנים ומתמידים? בסוף זה משתלם? (זה מתקשר גם לסוף הפוסט הזה, אגב)
– שביתות השגרירים שוב איתנו. עד מתי ינהלו מולם מו”מ פתטי? כמה הבטחות וכלום.
– האיש של נתניהו, ראש עירית מודיעין חיים ביבס נבחר ליו”ר השלטון המקומי.
– ראיתם את התמונות שהבאתי כאן בבלוג באופן בלעדי בראשית השבוע? צוות השלום ממלא הבטן בחומוס, צ’יפס, סלט. חבל שכל מיני שכותבים על כך לא מזכירים שצייצתי/פיסבקתי ראשונה את התמונות ושהן גם עלו רק כאן ושלאחר שאני השגתי, המקור שלי פנה גם אליהם והציע את אותן התמונות אבל הן היו קודם אצלי והסיפור התחיל ממני.
– ההנחיות להתמודדות על משרת נשיא המדינה (יולי 2014) פורסמו והן כאן.
– כמו כן, הפוסט אורח של עפיף אבו-מוך , עשה לא מעט גלים ברשת, זכה לפרסום חוזר בבלוגים אמריקאיים.
– עקבתם אחרי כריסטי-גייט? משבר הגשר של מושל ניו ג’רזי, שעוזריו הבכירים גרמו לפקק תנועה מכוון בשעות העומס כאקט של נקמה פוליטית? הסיפור פוגע מאוד במעמדו הפוליטי של קריסטי שנחשב למתמודד מוביל בתוך המפלגה הרפובליקנית לקראת 2016. אחד הבלוגרים האמריקאיים האהובים עלי (ווש’פוסט כריס סיליזה) כותב שמבחינה פוליטית קריסטי עשה כל מה שיכול היה בשלב הזה: התנצל עמוקות ללא סייגים, ערף ראשים, וקיים מסיבת עיתונאים מלאה וארוכה וענה לכל שאלות הכתבים במשך שעתיים. ובכל זאת, כותב סיליזה, הסיפור פגע במעמדו הפוליטי.
לאחרונה נודע לי שההתמכרות המוחלטת (שלי) לסדרה הפוליטית בורגן, אינה רק שלי. גם פוליטיקאים מן הימין ומן השמאל התמכרו. לדוגמא: ח”כ מיכל רוזין (מרצ), וחברות הכנסת מהעבודה שלי יחימוביץ’ וגם סתיו שפיר. לגבי רוזין, אמנם אין דמיון בעמדת הכוח הפוליטית, אבל יש איזה משהו במראה הכללי, בגובה, בהבעות הפנים שמעט מזכיר את בריגיטה, לא?
על כל פנים, יש גם שר בכיר מן הימין שמבין מה זה טלוויזיה טובה (שר תקשורת או לא): גלעד ארדן.
בשבוע הבא בפלוג: המכורים לבית הקלפים. מוזמנים לעדכן אותי בפרטי tal@eyaltal.com. אני יודעת לפחות על מכור אחד, אבל לא אציין בשלב הזה את שמו.
פרסמתי היום טור דעה במעריב. אני מביאה אותו כאן במלואו ומוסיפה את פרוטוקול הדיון מאתמול (זהירות פדף).
בנוסף: בזמן שכתבתי את הטור להלן, ידעתי שעומד להתפרסם ראיון מקביל: על נתבע אדלסון נוסף, שהחליט לא לוותר (בניגוד לערוץ 10) ולא להיבהל. גם לו אין יותר מדי כסף כדי להתמודד עם תביעות הענק של אדלסון. גם לו היה קשה. אבל בארה”ב יש חקיקת אנטי-סלאפ וקצת יותר כבוד לחופש הביטוי מאשר אצלנו. הראיון עם מרק סטנלי ראש ה NJDC התפרסם הלילה (חמישי) בעין השביעית.
כשבג”ץ אוטם את אוזניו – אדלסון מנצח
בכירי ערוץ 10 נעמדו השמיעו טענות נגד שלדון אדלסון בבית המשפט. אבל למי יש כוח לדוש בהון שלטון כשיש גביר עם יח”צ והשפעה?
רות יובל, העורכת לשעבר של “שישי” (ערוץ 10), נעמדה אתמול בפני בית המשפט הגבוה לצדק ואמרה: “ידוע בעולם ובישראל ובחברת החדשות (של ערוץ 10, ט “ש) כי מר שלדון אדלסון תובע כל מה שמפורסם עליו, אלא אם כן זה ראיון שהוא יזם ואנשי (יחסי) הציבור שלו יושבים לידו. הכתבה נעשתה באחריות מלאה. כשהגיעה התביעה לא היה שום דיון ענייני. אנו מכירים את איום התביעה בחו”ל, זה מפחיד את התקשורת (. . .) אבל לא הייתה כאן שום דיבה. כל הסיפור היה האיום. המון תביעות אחרות הגיש אדלסון. אם יש הצדקה לקיומה של הרשות השנייה המפקחת על חברות החדשות – זה בדיוק כאן. אבל לא שמעו אותנו”.
בג”ץ שמע אתמול את יובל ואת העיתונאי אבנר הופשטיין – ובשליחות עקיפה אף את המגיש גיא זוהר ומנכ”ל חדשות 10 לשעבר ראודור בנזימן. שמע ולא הקשיב. שמע ואטם את האוזניים ואולי אף האמין למלמולים של עורכי הדין של הצד שכנגד, שייצגו את ערוץ 10 והרשות השנייה.
למי יש כוח לדוש ולהיכנס לעובי הקורה בסוגיית הון-שלטון-עיתון? למי אכפת מחופש הביטוי? יש גביר שמשלם, שיש לו יחסי ציבור והשפעה. עדיף לשכוח מהכל ולעבור הלאה. מי נותר עוד שיאמין לעיתונאי, לעורכת ולמנכ”ל המתאמצים עד חורמה לבוא בפני בג”ץ ולשטוח את האמת שלהם. מי ייקח בחשבון שאין מאחוריהם שום בעל הון או בעל אינטרס, וכל שנותר להם להיאבק עליו הוא על זכות הציבור לדעת? במדינת הרהבים, שבמשך שנים העדיפה להאמין למסע תרומות ויחסי ציבור של הגביר המקומי, לא רואים בעיניים את אלה הנלחמים על עיקרון.
עמותת “הצלחה”, באמצעות עו”ד אלעד מן, טענה כי הרשות השנייה ודירקטוריון ערוץ 10 קיימו הליך שימוע פגום וחלקי בנוגע להתנצלות חסרת התקדים של הערוץ בפני מו”ל “ישראל היום”, שלדון אדלסון. ההתנצלות, כך טענו, פורסמה בניגוד לחוק ולאינטרס הציבורי. מן ביקש מבג”ץ להורות לרשות השנייה לקיים דיון חוזר בנושא התנהלות ערוץ 10. הופשטיין ויובל הצטרפו לעתירה בשלבים מאוחרים, אחרי שנודע להם כי בתשובות הרשות השנייה וערוץ 10, כפי שנכתבו בטיעונים בפני בג”ץ, הוצגו שקרים בנוגע לעבודתם העיתונאית.
עיון בפרוטוקול הדיון מאתמול מאלף: עומדת קבוצת עיתונאים (ועורך דינם) ומסבירה בדחילו ורחימו שהם עשו עבודה עיתונאית טובה. אבל עורך הדין של הרשות השנייה חושב שהוא יודע יותר טוב מהמנכ”ל, מהעורכת ומהתחקירן: “כאן קרתה פשלה, ובתחקיר שודרו דברים שלא היה להם יסוד”, אומר אותו עורך דין בניגוד לטענות הקבוצה. ובסוף, בית הצדק גם הוא נוטש אותם. חדלו, משכו את עתירתכם. הניחו לכולנו ללכת לצפות ב”כוכב נולד”, ב”אקס פקטור” או בכל שעשועון תורן אחר. זכות הציבור לא לדעת ולא להתעניין. לא לדעת כיצד סוגרים התנצלות עם בעל הון מאחורי הגב של הציבור. לא ללמוד איך כופים התנצלות חסרת שחר על כלי תקשורת מוביל. לא להבין איך מייחצנים אחר כך תהליכים ואיך מורחים את הציבור בתרומות של בעלי ההון לפרויקטים שמאדירים את שמם.
ממילא אנחנו יודעים שבסופו של התהליך יבוא הרהב וימכור לנו לוקשים מגוונים: ההוא תרם פה, ועשה שם, והציל את הספרייה, וסייע לנזקקים. והוא מלווה כל כך הרבה ילדים לטיולים בישראל. בעל ההון הוא הגון וישר ומתוק וחכם, ולבטח אינו פורע חוק. בעל המאה הוא בעל הדעה, והעיתונאים הנודניקים האלה מבזבזים לכולם את הזמן. כל עוד תעשיית הרהב והמריחות נמשכת, למי אכפת?
ברק רביד לא נתן קרדיט? לא יפה – במיוחד לא בהתחשב בעיתונות האוהדת שקיבל כאן, גם כשלא ממש הגיע לו (כאשר עסק בעיקר בדברור מקורות כאלה ואחרים ממשרד החוץ שפועלים למען קידום מדיניות חוץ שהפסידה בבחירות…).
הבלוגים האמריקנים שפרסמו את הפוסט המאוד-לא-מדוייק של עפיף אבו מוך, עשו שירות בעיקר לעצמם. לחזור על פסאודו-עובדות מתובלות בדמגוגיה על גלידות ונרות ריחניים, זה כלא דיווח – הם בסה”כ נהנו לחזור על טקסטים רגילים שתכליתם השחרת ישראל, אותה מדינה איומה כ”כ, שאלה שמשמיצים אותה לא מוכנים לחלום על אפשרות להשאר בבתיהם אבל להיות חלק ממדינה שאינה היא…
שלדון אדלסון בסה”כ הדגים לערוץ 10 ולשאר כלי התקשורת כמה זה לא נעים לעמוד מהצד השני (בדר”כ כשהם מחסלים מישהו באמצעות כתבה הרסנית, אין לו את המשאבים לתבוע אותם על הנזק שנעשה לו, והוא נאלץ לסבול ולספוג). הפעם גילה כלי התקשורת שלהשמצה יש מחיר. המחיר הוא נורא פשוט – אילוץ הבעלים לחזור בו מכל פסיק מדברי ההשמצה, באופן שגרם לכתבים שאחראים לטקסט, לקום ולעזוב. העתירה שלהם בבג”ץ, היא ניסיון זול של התחמקות מעימות. אם לשיטתם אדלסון פגע בהם, הם מוזמנים להתעמת עימו משפטית באופן ישיר. יהיה מעניין לראות את המשאבים שלהם (כשאין מאחוריהם גב של כלי תקשורת עשיר), עומדים לראשונה מול מושא כתבה, שהוא עשיר וחזק לאין שיעור.
לראות עיתונאי שמאולץ להתקפל אחרי תחקיר משמיץ, זה לא דבר שמעורר אמפתיה. רוב האנשים שספגו תחקיר משמיץ, לא יכולים לחלום0 על הרגע שבו יתנצל עיתונאי, גם אם יתברר שכל דבריו היו שקר אחד גדול (לכל היותר יזכו ל”הבהרה” בשלהי המהדורה…).
רואים שיש לך אפס הבנה. זו בדיוק הנקודה. הוא לא התקפל. הערוץ סגר את ההתנצלות מעל לראש שלו, בלי לתאם איתו, תוך שהוא משקר (הערוץ). זה כל הדיון המשפטי. אבל למה לך להתעמק? אתה עסוק במנטרה הימנית המוטרפת שלך. מה שאתה לא תופס זה שהבעיות האלה אחר כך חלות לכל הכיוונים, ימין -שמאל. כי שפוגעים בחופש הביטוי זה פוגע בכולם. בתחקיר לא היתה שום השמצה. אומרים זאת כל מי שנגעו בעניין. הדבר היחיד שיש פה זה בעל הון שמאיים ומפחיד וסגר התנצלות מאחורי הגב של אנשי המקצוע. בושה ובזיון.
ואני חשבתי שיש שתיים הבנה, או אפילו שלוש וחצי…
ה”מנטרה הימנית המוטרפת שלי” כאילו יש הטייה בתקשורת, היא מציאות משעעממת נורא, ואכזבת למדי, למרבה הצער – שכן מי שקורא את הסופרלטיבים שעיתונאים נוהבים לקשור לעצמם או זה לזה (אלא אם כן אחד פגע באגו של השני…), עלול להאמין לאגדות שכתבת בנוגע ל”חופש הביטוי”.
אני הראשון להתנגד לפגיעה בחופש הביטוי, אבל כנראה שיש אי הבנה לגבי מהותו של חופש הביטוי, שכן אני סבור שזכותו של אדם להתגונן, אם הוא חושב שנפגע ע”י מה שהוא רואה כתחקיר שקרי – גם אם זה אומר לאיים בתביעה על כלי התקשורת, רחמנא ליצלן…
העובדה שערוץ 10 נבהל מאדלסון לא מלמדת שהתחקיר ולא מלמדת שהתחקיר לא נכון. היא מלמדת שיש מקרה נדיר שאדם פורסמה נגדו כתבה, היה מספיק חזק לתבוע מכלי התקשורת התנצלות בהיקף ובהבלטה של מידת הפרסום של הכתבה המקורית.
את חושבת שבושה וחרפה שערוץ 10 התנצל באופן מוחלט – ואני חושב שהערוץ פעל בדיוק כמו כל עסק מסחרי אחר (והתקשורת, למרות הכתרים הנלעגים שהיא ועובדיה קושרים לעצמם, היא בסה”כ עסק, בדר”כ פחות אתי מהעסק הממוצע…), פעל כדי להגן על עצמו מפשיטת רגל. אין שום בושה. זה הצעד הנורמלי ביותר.
אורי הנכבד: רק שתהיה מעודכן – לא רק שאיננו מתחמקים מעימות, אנחנו הודענו, קבל עם ועדה, שאנחנו מוכנים לעימות כזה. הודענו שאנו סבורים שערוץ 10 צריך ללכת למשפט, והודענו שנעמוד מאחורי הכתבה בכל מקום ואתר, מעל כל גיבעה ובמורד כל גיבעה. משום כך גם הסכמנו להצטרף לבג”ץ. כי חשבנו שכדאי שהעובדות יהיו בפני בית המשפט.
אבל שלדון אדלסון לא רוצה משפט. הוא רוצה לזמבר את ערוץ 10 כי הוא מריח חולשה כלכלית של הערוץ. וכשבריון קולט שיש מישהו חלש לצידו, הוא מתעורר לחיים. כי בעולם של הבריון אין מוסר, אמת, או צדק – יש רק חוק הממון. כך זה עובד בעולם שלו. אני יכול לתת לך עשרות דוגמאות (את הדוגמה האחרונה המאלפת מפרסמת טל שניידר באתר העין השביעית – כדאי לך לקרוא). אבל האם בכלל אתה רוצה לשמוע? האם אתה רוצה לפתוח את הראש והאוזניים? מהסגנון שלך ניכר שאתה רוצה דם. לא תקבל את הדם שלי.
אנחנו, העיתונאים שחתומים על הכתבה, לא מתנגדים להתנצלות בגלל אנחנו מתחפרים או גיבורים גדולים, ולא כי אנחנו חושבים שעיתונאי לא יכול להתנצל כשהוא טועה (אגב, יש הבדל גדול בין “טעות” ל”דברי כזב”….גם את זה כדאי שתלמד). אנחנו מוכנים להתמודד עם כל טענה בכל מקום כי בדקנו את עצמנו ואמרנו אמת. ואמת היא הדבר היחיד שמוליך אותנו. אם היינו חושבים שיש עובדה אחת לא מדויקת בכתבה, היינו חוזרים ממנה. לא כל כך מסובך לנו להודות שטעינו. אבל נודה שטעינו רק כשנטעה. גם את זה כנראה קשה לך להבין.
עכשיו, אתה, ושאר המוסתים למיניהם שכל כך שונאים עיתונאים (ולא, אני לא חושב שכל העיתונאים נפלאים), יכולים להמשיך להגיד שאנחנו צריכים להתנצל. אבל אם אתה חושב כך, כדאי שלפחות תתעמק בעובדות.
אשמח אם תצפה בכתבה (היא ביו-טיוב, חינם אין כסף) ותגיד לי איפה טעינו, ואיפה צריך להתנצל. אתה מוזמן לשאול אותי כאן שאלות ספציפיות לגבי עובדות בכתבה. אני מבטיח לענות לך ככל שיתאפשר לי.
אבל אם אתה רוצה להשמיץ אותי, את עורכיי, את שניידר ואת שאר העיתונאים שעושים עבודה טובה ככל שהם יכולים (ולא, אנחנו לא מושלמים), אז שיבושם לך. רק תפנים שני דברים קטנים:
1. אתה פוגע בעצמך כשאתה פוגע בנו.
2. אתה מוכר את עצמך בזול.
אז, כאמור, אם יש לך שאלה ספציפית לגבי הכתבה – בי מיי גסט. ואם לא – שיהיה סוף שבוע נעים. תפחית שינאה – תגביר דעת.
אבנר
“ראשית, “הפחת שנאה – הגבר דעת”, זו עצה טובה. קרא שוב מה שכתבת ותגיד לי אם אתה יכול לטעון שאתה דבק בה בעצמך…
שנית, קשה למצוא אמפתיה לגופי תקשורת שבדר”כ חזקים לאין שיעור ממושאי כתבותיהם (מה לעשות, בדר”כ מי שחוטפים אש בתכניות תחקירים הם לא אדלסון ודומיו אלא אזרחים רגילים טובים פחות ויותר – שלרובם אין בדל של סיכוי להתמודד מול העוצמה של כלי תקשורת.
כאן קרה הדבר החריג שכלי תקשורת הסתבך עם מישהו חזק לאין שיעור, שלא היה מוכן לעבור לסדר היום על מה שראה כהכפשה שלו.
אני משער שאני מבין בדיוק כמוך בהבדל בין זדון לבין שגגה (זה לא כזה מורכב…), אבל אני חושד שההתממות שלך בעניין, היא בעייתית – גם אתה אמור להבין מהו הנזק שנעשה לאדם שפורסמו עליו דברים שבדיעבד הסתבר שאינם נכונים (גם אם כלי התקשורת האתי וההגון טרח לפרסם “הבהרה” בעמוד 456 למטה…).
כשאתה אומר שאין לכם בעייה להודות בטעויות זו טענה שכמובן דרושה הוכחה (האני אולי צעיר נורא, אבל מעולם לא ראיתי התנצלות של כלי תקשדורת שפורסמה באותה הבלטה שבה פורסמה הטענה שעליה הופיעה ההתנצלות. לעומת זאת, ראיתי המון “הבהרות” זעירות שמסבירות לנו בלשון משפטית מנוסחת היטב שכל מה שנכתב בשעתו הוא בולשיט מוחלט…).
ודבר אחרון, איש לא פוגע בתדמיתה של התקשורת (כולל “המוסתים”) מלבד התקשורת עצמה. חוסר האמינות זועק לשמיים, והתחקיר נגד אדלסון היה נראה מאוד הולם לקו מערכתי נגד ביבי ומי שמזוהה כתומך חשוב שלו, אבל זו כמובן חשיבה של עדר מוסת…
הציבור לא נפגע במאומה בכך שעיתונאים נפגעים במקום העבודה שלהם. הקלישאה על התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה, נכונה רק לגבי אותו מיעוט בדמוקרטיה שמפסיד בבחירות פעם אחר פעם, ומרגיש למרות זאת שלצד השני אין זכות למשול…
לגבי כריס כריסטי – ב-salon לא ממש מסכימים עם ה-NYT שהנאום שלו היה במקום (אבל לא יעזור לו). שם טוענים שהנאום היה שילוב גדוש של נרקיסיזם, רחמים עצמיים וביריונות ישירה (ושזה לא יעזור לו).
באופן כללי, לכריסטי נאומים מוזרים מבחינת התבונה הפוליטית שבהם. זכורה אותה השתפכות לאובמה אחרי הסופה שיש אומרים שנתנה לאובמה את הבחירות.
נ.ב. מה זה האנשים האלו עם השמות הכפולים? כריס-כריסטי, פיליפ-פיליפס, אקקי אקקייביץ’? האחרון הוא בודאי פרודיה.
מלבד הדימיון המפחיד של בורגן למציאות הישראלית היא מדגימה איך אפשר למשול אחרת
אני יודע שכלל הח”כים קיבלו את העונה הראשונה מיס ולא מעט מהם פנו לבקש עוד
“ראיתם את התמונות שהבאתי כאן בבלוג באופן בלעדי בראשית השבוע? צוות השלום ממלא הבטן בחומוס, צ’יפס, סלט. חבל שכל מיני שכותבים על כך לא מזכירים שצייצתי/פיסבקתי ראשונה את התמונות ושהן גם עלו רק כאן ושלאחר שאני השגתי, המקור שלי פנה גם אליהם והציע את אותן התמונות. אבל הן היו קודם כל אצלי.”
שניידר ! מי בכלל קורא כותבים אחרים !!!!!!!! הפלוג שלך הוא המוביל אצלנו לכל ידיעה עיתונאית בנושא המשא ומתן לשלום ולכל מה שקורה כאן בפוליטיקה. הכל טרי, טרי וישר מהתנור.
צודקת בכל מילה