בחורצ’יק צעיר, שנראה כמו מקרב יושבי האוהלים, החתיכים האלה שאין להם עדיין ילדים, תפס במגפון ועודד את הקהל לחזור אחרי שאגותיו, אחרי קריאותיו. “בואו נזכיר לממשלה מי סוחב ת’עגלה. מה שווה הביטחון כשאין לי כסף לגנון.”
אבל בחמש וחצי אחר הצהריים, עם הגב לים, השמש בשדרות בן-ציון בתל אביב קפחה על בעלי הקרחות ועל בני המזל בעלי השיער, וההורים התכופפו לעגלות לדחוף לקטנצ’יק עוד קצת מים ובמבה או פרי. גרונם לא ניחר על ססמאות המהפכה. הם פה. הם לא צריכים לצעוק. הם יודעים מה זה להעביר מסר בצורה מדודה ושקטה, בדיוק כמו שהם עושים זאת ביום-יום עם הילדים.
נחיל ההורים העצום שהתייצב אתמול בהמוניו, בתל אביב ובערים נוספות, הגיע כדי להראות נוכחות כשהם יודעים שהמסר שלהם יועבר לאט וביסודיות. נמאס להורים להיות הפריירים שמג’נגלים בין המשרות, משלמים מסים גבוהים ולא זכאים להכרה על הוצאות הטיפול בילדים כנגד ההכנסות.
כשעוד הורים זרמו לשדרה, דוחפים עגלות, נושאים מנשאים או סוחבים את הפעוטות על הכתפיים, נהיה צפוף וכולם ירדו לשני כבישי השדרה כשהם חוסמים לחלוטין את תנועת הרכבים. ההורים, הילדים, העגלות מילאו את שדרות בן-ציון, מגדה אחת עד לאחרת ומקינג ג’ורג’ כל הדרך עד תאטרון הבימה. אלפים של הורים צעירים, שמחויבים קודם כל לילדים. ואני, שעד היום הסתכלתי על יושבי האוהלים בקנאה, איך הם פנויים להצטרף למחאה בשדרה, להקים אוהל ולנטוע יתד, בלי לחשוב על מה צריך לבשל הערב ומי יקפיץ את הילד לקייטנה, ראיתי אתמול את הקהל שלי, אלופי הג’גלינג בין משרות מלאות, שעות קצובות של מטפלות ואלפי טרדות חיים אחרות, כמו הוצאות עתק על גני ילדים וחיתולים ואיך לגמור את החודש ולייצר הביתה עוד הכנסה.
הרי רק אם בודקים, א-לה-קוטג’ סטייל, את הפערים של המחירים בין צעצועים או בגדי ילדים בישראל בהשוואה לארצות הברית (לדוגמה) אפשר להשתגע. במעלה השדרה המיוזעת והדחוסה גלגל נגש לגלגל וידיות של טיולונים הסתבכו זו בזו. לא פשוט לצעוד כך, כשעל כל מטר רבוע מתמרנים לפחות תריסר גלגלים. ההורים התקדמו לאט, אך בעיקשות.
“א’ זה אוהל, ב’ זה בית, ג’ זה גנון יקר,” קרא הבחור עם המגפון וההורים התחילו להתחבר קצת יותר לשירים. ואז, אי שם באמצע השדרה הקצרה, שלפו כמה הורים כלי הקשה הישר מן המטבח הביתי. מכסים של סירים הוטחו זה בזה. כפות הגשה מעץ תופפו על קערות פלסטיק שרוטות. וההורים, חזרו לרגע לימי ילדותם, כאילו מקריאים פה את הספר ‘תירס חם,’ בקיץ מהביל לפני השינה.
תופי הפלסטיק והמתכת, זה כבר רעש שכל הילדים, אלה שהתבגרו וגם הקטנים, אוהבים והשדרה מלאה במפגינים מסורים. בקצה השדרה, ליד הקיוסק של שדרות תרס”ט, טיפס איש המגפון על שולחן עץ עירוני והמריץ את ההורים להמשיך במאבק, לחבור לירושלמים ביום ראשון, לקפוץ לשדרות רוטשילד מעבר לפינה כדי לשמוע שעת סיפור ואז קינח בשיר, אליו הצטרפו כל המתופפים המאולתרים: “אבל אני, תמיד נשאר עני, תמיד נשאר עני.”
תמונות של מפגינים צעירים בשדרות בן ציון, 28 ליולי 2011
למה אין אפשרות לעשות מנוי על הבלוג?
תודה על העניין. אני באמת צריכה לסדר את זה בסיוע האשף הטכנולוגי שלי (אחי דני).
אחלא מאמר ואחלא תמונות ואיזו אמא חתיכה יש לעמית.. חבל”ז