רביעי בנובמבר לפני 18 שנה, פיסות זכרון זניחות:
איל ואני, בני 24, גרנו אז ברחוב וייזל, לא רחוק מכיכר מלכי ישראל. בשעות אחר הצהריים התקשרתי לבת דודי דפנה, ושאלתי אם תבוא לעצרת. דפנה הפכה לאם טרייה כמה חודשים קודם לכן ואמרה לי בטלפון: ‘תמיד הלכתי לעצרות שלום. הפעם, לא מתאים. קריר מדי בשביל התינוקת’. אני ניסיתי לשכנע: ‘בואי תהיי כמו ההורים המגניבים האלה, עם התינוקות על הכתפיים’. אבל לדפנה זה לא התאים. אחר כך הצטערה.
אמא שלי, דרורה, היתה בדרך אלינו. החנתה את הרכב ברחוב הקטן שלנו ויצאנו לכיכר: איל, אמא דרורה, ח’ (חבר ילדות מירושלים) ואני. היה איתנו אולי חבר נוסף, לא בטוחה.
הכיכר לא הרגישה צפופה. פרופ’ חיים גנז חלף מולנו. הוא היה אז סלב-שמאל שכזה. לא הכרתי אותו אישית אבל למדתי אצלו קורס במשפטים. דמותו, עם חגורה מרושלת סביב המתניים, מכנסי חאקי גדולים תלויים עליו וסנדלים, ננעצה לי בראש מאותו הערב.
פטפטנו כל העצרת. מי מקשיב בכלל לנאומים של פוליטקאים? לקראת הסוף אמא שלי אמרה, ‘יאללה, בואו נזוז, אכנס לרכב לפני שיתחילו פה פקקים’. והלכנו הביתה עם שיר לשלום נמוג בגבנו אט. הם זימרו על הבמה ואנחנו המשכנו לקשקש, עסוקים בעצמנו ואדישים לבעיות העולם. אמא דרורה נכנסה לרכב והתחילה לנסוע, מפלסת דרכה חזרה לכיוון אבן גבירול ותוך כמה דקות התקשרה מהרכב: ‘טלטל, תעלו על הגג, אני שומעת שהתחילו עם הזיקוקים’.
‘זיקוקים’ אמרתי לה? ‘קצת מוזר, לא?’
לא עלינו על הגג. כן פתחנו את הטלוויזיה והתמונה היתה חדה וברורה תוך זמן קצר. הייתי אז צרכנית חדשות, לא בצד של עשייתן. אם יש דבר שהתחרטתי עליו מיד באותו השבוע, ועד עצם היום הזה, הוא שלא יצאתי באותו הלילה לרחוב. חשבתי לעצמי, יורים בתל-אביב, עדיף לשבת בבית מול המסך. איזו גישה מוזרה. כל כך השתנתי במהלך שמונה עשרה השנה.
“באיזה ערוץ צפית?”, שאלה אותי אתמול ענת סרגוסטי, אשר אז עבדה כעורכת בחדשות בערוץ 2.
אני לא זוכרת פרט כזה. זפזפתי. חיבור לאינטרנט בדירה הזו בתל-אביב הוספנו רק בינואר 1996, וממילא, לא היו אז חדשות באינטרנט. אפשר שפתחתי רדיו וטלוויזיה במקביל, כדי להיות מזועזעת כמה שיותר חזק. אמא דרורה כבר הגיעה הביתה לראש העין והתיישבה אף היא בהלם מול המסך. אנחנו: איל, ח’ ואני ישבנו יחד בסלון. משכנו את הכורסאות המזדקנות של דירתנו קרוב קרוב למסך. ולא ידענו מה לחשוב.
ח’ עבד אז כאיש אבטחה במשרד ראש הממשלה. לא ביחידה לאבטחת אישים, אלא בחגורת האבטחה סביב הבית בירושלים, אותם הצעירים שניצבים בבוטקה בכניסה. בשתיים לפנות בוקר הוא קם ונסע לירושלים, לראות מה קורה בעבודה. בשבוע של לאחר מכן, כמעט לא ישן. נסע הלוך ושוב לשדה התעופה להביא אח”מים שהגיעו בהמוניהם לישראל.
* * * * *
אתמול (11 באוקטובר, שישי בערב) ישבנו אצל חברים ותיקים. שאלתי את ח’ מה הוא זוכר מאותו ערב. גם ש’, חבר קרוב נוסף, עבד אז במשרד ראש הממשלה בתפקיד מקביל וניסינו כולנו לגרד בזכרון את פרטי אותן שעות, אותם ימים. הזמן גרס את המידע. מה שהיה חי ומהדהד הפך למת ודהוי. שבוע חסר תקדים, ברגשות, בבלבול, במה שידענו על איך שמתנהלת מדינה. ועכשיו: צריך ללחוץ על התאים כדי ללקט החוצה את מה שהיה.
ש’ היה בדיוק באמצע משמרת, בבוטקה בבית ראש הממשלה כאשר הנהג של רבין התקשר אליו כמה דקות לפני הרצח, בעודו ממתין לרבין בכיכר: “תדליק את הבויילר. אנחנו בדרך” הוא אמר לש’. כן, מסתבר שהשומרים בבוטקה היו אחראים על הדלקת בוילר המים החמים בבית ראש הממשלה.
בימים הבאים זרמו לארץ אנשים רמי דרג במספרים חסרי תקדים. במשרד ראש הממשלה, שבדרך כלל מקבל את פניהם של אח”מים ברכבי שרד ובהתאם לכללי הטקס, לא נותר כוח אדם או רכבים לטפל באישים.
ש’: “אני זוכר שנסעתי לאסוף את עמר מוסא. הוא הגיע בבהילות מאיזה ועידה כלכלית ונחת בנפרד מן השיירה של מובארק. הייתי אמור לחבר ביניהם אבל כבר לא היו לנו רכבים נורמליים. אספתי אותו עם טרנזיט מטונף ומוזנח. הוא נדחס מאחור בין ערימות של ציוד וארגזים עם בקבוקי מים. בימים ובשעות הבאים, אספתי עשרות אישים מדנמרק, מיפן, מכל העולם.”
ח’: “אני אספתי משלחת של שרי חוץ מעומאן. איך שהם נחתו וניגשתי אליהם שאלתי אותם, לפי הכללים, האם אין עליכם נשק? הם הסתכלו עלי בהלם, הרימו את הז’קט העליון של מדי הטקס שלהם והראו לי את מלאי הנשקים שענדו על החגורה. כעבור כמה שעות עמדתי וצפיתי בטקס ההלוויה באיזה טלוויזיה שהיתה שם בשדה התעופה יחד עם כמה טייסים ממדינות ערב. הכל היה כל כך מוזר.”
ש’ וח’ היו בין האנשים המעטים שעבדו באותו השבוע. כאמור, אני גרתי אז בוייזל ועבדתי במשרד עורכי דין באבן-גבירול פינת קפלן, בית יכין. ההליכה למשרד באותו השבוע היתה השתרכות אחת ממושכת דרך הכיכר. באמצע הכיכר הוצב מסך ענק, ממנו שידרו את מסע ההלוויה ואני ננעצתי שם, באמצע, לא יודעת לאן ללכת ומה לעשות. הביתה? לעבודה? ימים שלמים לא הצלחתי להתרכז, לא בלימודים, לא במשרד.
אולי כל זה לא קרה?