“בשום אופן אי אפשר למנות אישה לתפקיד כזה”

האם השרה (אז) גולדה מאירסון כשלה להיבחר לראשות עירית תל-אביב כיוון שהיתה אישה? או שמא – כפי שאף עולה מכתביה של מאירסון – מתנגדיה השתמשו בהיותה אישה כתירוץ ותכסיס פוליטי בלבד ולא היה לכך עניין עם ההתנגדות לפמיניזם?

מכר פייסבוק שלח לי קישור אל ארכיון המסמכים של עירית תל-אביב ואחרי שקראתי גם את מאמרו של ערן אלדר ‘הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בתל-אביב’ (שהתפרסם בגליון 26 של ‘כיוונים חדשים’, כתב העת של ההסתדרות הציונית העולמית, זהירות פידיאף) אני נוטה להאמין יותר לאפשרות השניה. היא לא באמת רצתה להיות ראש עירית תל-אביב, לא ראתה בפמיניזם עקרון חשוב והאמינה שמתנגדיה בפוליטיקה, השתמשו בנשיותה כתירוץ. ובכל זאת, זה הכעיס אותה.

* * * * *

כך כתב ב 21.8.1955 הרב שמואל מאיר הולנדר לראש עירית תל-אביב חיים לבנון (שמילא את התפקיד כממלא מקום עקב מינויו של ישראל רוקח לשר הפנים):

“לכבוד האדון המהולל בתשבחות, הקצין העוסק בצרכי ציבור באמונה וכו’, מר חיים לבנון, נ”י ראש העיר תל-אביב יפו המעטירה.

אחדשה”ט (אחרי דרישת שלומו הטוב – ט”ש), באתי להודיעו כי הנני בין אלו המשתדלים אצל ראשי אגו”י ופואגו”י וראשי המזרחי נגד ההצעה לבחור את גברת מאירסון כראש העיר, דבר האסור ע”פ תורתנו הקדושה: למנות אשה כראש הקהילה=העיר. וכן לא נשמע כזאת אפילו בין גויי העולם, ובחירתה ח”ו יהיה חלול שם שמיים ושם ישראל בכל העולם ודי בזיון וקצף לעירנו ולמדינה… שבשום אופן אי אפשר למנות אישה לתפקיד כזה, ובפרט אשה זאת הידועה לכל כלוחמת נגד מסורת היהדות וקודשי ישראל…. ובהזדמנות זו אני מודה על ההוספה שאושר לי על משכורתי הרבנית.“

ולמענם של חובבי ארכיונים, המסמך כפי שנכתב הנה הוא כאן:

התמודדותה של גולדה מאיר על תפקיד ראש עירית תל-אביב בסוף שנת 1955 לא הגיעה מתוך שאיפתה הפוליטית העצמית, אלא בשל “דין התנועה”. מאיר שירתה כשרת העבודה ובמפא”י הרגישו את התחזקות כוחה של המפלגה בתל-אביב ואת האפשרות להעביר את העיריה לידיהם אחרי שנים של ראש עיר מטעם הציונים הכלליים.  אלדר מספר כי הבחירות לראשות העיריה לא נערכו אז באמצעות בחירה ישירה (כפי השיטה כיום ברשויות) אלא באמצעות השיטה הייצוגית. קודם בחרו כ 200 אלף בעלי זכות בחירה בתל-אביב את חברי המועצה ומתוכם צריך היה להקים קואליציה. יומיים לפני הגשת הרשימות – מספר אלדר – הוזז שכטר, מזכיר מועצת פועלי תל אביב ומאירסון הוצבה בראשית הרשימה אחרי שקיבלה את דין התנועה. ואכן, בזכות מאירסון, הכפילה מפא”י את כוחה בתל-אביב והיתה לסיעה המקומית הגדולה ביותר.

כאשר נבחרה המועצה ומתוכה צריך היה לבחור בראש העיר, זכתה היא פעמיים לפחות במספר הקולות הגדול ביותר (14 חברי מועצה), אך לא במספר מספיק (16 חברי מועצה) כדי לכונן מועצה תחת ראשותה. ובמהלך דין ודברים בין הסיעות, נכתב המכתב לעיל ובהצבעה השלישית, הרביעית והחמישית – השתפר מעמדו של חיים לבנון עד שניצח אותה והיה לראש העיר. והדברים מפורטים אף כאן.

כרזת הבחירות:

 בנאום התוכחה שלה, אחרי ההפסד אמרה מאיר: “בארץ הזו של חנה סנש, מעיזים בשנת 1955, בשנה השמינית לקיום מדינת ישראל, מעיזים להעלות מחדש את הארגומנטציה החשוכה הזו, שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל. אותם האנשים, אותם נציגי אותן המפלגות, ברצונם ובלא ברצונם, יושבים עם נשים בכנסת, יושבים עם נשים בממשלה, הצביעו בעד נשים לממשלה בכנסת לא פעם… ואיננו יכולים לקבל זאת ברצינות כי אם כעוד נקודה של מסחר“

 אלדר ממשיך וסוקר בחיבורו כיצד התעלמה העיתונות באותה העת מן הטיעון הנ”ל של מאירסון, כי לא הצביעו לה רק בשל היותה אישה (וכי מדובר בטריק פוליטי ותו לא). העיתונות סקרה את בחירתו של לבנון ורק בעיתונים שהיו שופרי מפא”י, ‘דבר’ ו’הדור’, נכתב על ‘חילולה של הדמוקרטיה’. הוא ממשיך ושואל מדוע לא התקוממה מאיר בשל אי בחירתה? והתשובה, נעוצה בכך, שככל הנראה לא באמת רצתה את התפקיד ולא האמינה בפמיניזם בכל ליבה. בספרה האוטוביוגרפי ‘חיי’, כתבה מאיר: “ההתנגדות לכך שאני אהיה ראש העיר בתל-אביב משום שאני אישה היתה טכסיס מפלגתי שעורר בי בוז גדול ואני אמרתי זאת במילים בוטות”.

אולם לסיכום הדברים, דווקא תפקידן של המפלגות הדתיות בהדרתה של מאיר, הוא המעניין, כי הרי אין כמו הפוליטיקה המוניציפלית כדי להתאים לנשים. מדוע הן לא צלחו בה בקורות מדינת ישראל? מדוע לא ניסו אותה אפילו? “ההחלטה הפרמננטית על אי הפרדה בין דת ומדינה בישראל יצרה קושי גדול עבור הנשים… מעורבות המפלגות הדתיות בחיים והשפעתן על מעמד הנשים חרגה מראשית המדינה מחקיקה בדיני אישות. כך למשל, נמנעה השתתפות נשים בגופים ציבוריים הנוגעים לענייני דת כמו המועצות הדתיות. נסיונות לעגן את מעמד האישה בחוקי יסוד נהדפו על ידי המפלגות הדתיות….” כותב אלדר.

סופו של עניין: גם אישה כמו מאיר, שהיתה בודדה בצמרת, לא ראתה את הקושי מסביב וסברה כי היא עצמה ההוכחה להעדר בעיה כלשהי ועל כן, אין מדובר בערך שיש לקדם.

* * * * * *

את הפוסט ניתן לקרוא גם בפלוג, באתר הארץ