חוק משאל העם בתצורתו הנוכחית (יש כבר חוק כזה, כן) לא חל על השטחים. כלומר, במקרה של פינוי יישובים ונסיגה ישראלית מן הגדה המערבית, לחוק הנוכחי אין תחולה.
בשנת 2010 אישרה הכנסת (בשלוש קריאות, ברוב גדול) את החוק המאשר קיומו של משאל עם, בכל מצב בו מובא הסדר מדיני הכולל נסיגה משטחים הנמצאים תחת ריבונות ישראלית או במקרה של חילופי שטחים. מאחר ואי אפשר לשאול את העם לדעתו על שטחים שבהם אין לישראל ריבונות, כיוון שלא סופחו, החוק נותר מוגבל. הוא אפקטיבי במקרה של רמת הגולן או מזרח ירושלים.
המהלך החדש של הבית היהודי, שזכה לעידוד, תמיכה ודחיפה של הליכוד, לדרוש שיועבר עכשיו במידי בעשרת הימים הקרובים חוק יסוד משאל עם – לא יפתור את הסבך הנ”ל. גם חוק היסוד: משאל עם, לא יחול על השטחים. כלומר, כל מטרתו היא הצהרתית. אמירה פרלמנטרית נוספת ומחודדת, אנחנו בעד משאל עם, כי כך נגביל ונלחיץ את המערכת הפוליטית.
אמנם, בקואליציה מסתובבים ומספרים איזה סיפור מסגרת: יש בג”צ כלשהו, שאף אחד לא ידע על קיומו ולא שמע עליו, שתלוי ועומד נגד חוקיותו של החוק מ 2010. העותר הפרטי (“לא איזה גוף חשוב שעתר, אלא איזה עו”ד פרטי” אמר גורם בקואליציה) באותו המקרה, טען בפני בג”צ שנושא משאל העם לא יכול להיות מוסדר בחקיקה רגילה, על אף שעבר בשלוש קריאות ברוב של מעל ל 61 ח”כים וחייב להיות מוסדר בחוק יסוד. אשר על כן, נצמדו בקואליציה לעתירה חסרת החיים ההיא, כדי להסביר מדוע חושקת נפשם פתאום בחוק יסוד נוסף.
כאמור, חוק היסוד לא יפתור את בעית אי תחולתו על השטחים, שאינם שטחים בריבונות ישראלית.
שאלתי היום בכנסת את אחד הבכירים בקואליציה – מדוע אינם מאמצים ללבם את הזדמנות הפז הזו ועושים סדר: הנה לכם צומת דרכים מצוינת, לקבוע בחוק היסוד, שמשאל העם יחול גם על פינוי השטחים, שאינם בריבונות ישראל.
התשובה: “אמממ. זה מאוד בעייתי. לא בטוח שזה נכון לכרוך הכל ביחד עכשיו”
אני: “הכוונה היא שצריך לספח את השטחים, כדי שאפשר יהיה לערוך משאל עם על השטחים שאינם בריבונות ישראל?”
התשובה: “יש הבדל בין לקיים משאל עם על משהו ריבוני לבין לקיים משאל עם על שטח שצריך לפנות את האחזקה בו. זה לא אותו הדבר”
אני: “אז בעצם יש כאן אמירה פרלמנטרית שממילא השטחים אינם של מדינת ישראל, ולכן מדינת ישראל לא יכולה לוותר עליהם?”
התשובה: “ממש לא. ממש לא”
* * * * *
בשנת 2002 הגשתי עבודת תיזה ארוכה (תואר שני, משפטים ומדע המדינה, אונ’ ת”א) בנושא משאלי עם. ערכתי אז בדיקה השוואתית בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך בין אירלנד לצפון אירלנד (חבל ארץ של בריטניה הגדולה). בשנות ה 70 נרצחו ונהרגו מדי שנה מעל ל 3000 איש בסכסוך הדמים ההוא. השנאה העמוקה בין העמים, חוסר האימון על רקע דתי ומעמדי והבדלים עמוקים בתפיסות החיים הלכו אחורה מאות שנים.
ב 1998, הסתיים הסכסוך הקשה (המתווך: ג’ורג’ מיטשל, הנשיא: ביל קלינטון) אחרי שהצדדים, שתי הממשלות וכל התנועות הפוליטיות הנוגעות לעניין חתמו על הסכם שלום. רק אחרי חתימת שתי הממשלות, במו”מ בו השתתפו כל נציגי הקשת הפוליטית של כל הצדדים, כולל כל הקיצוניים מכל הצדדים, הלכו שני העמים, כל אחד בצד שלו למשאל עם. משאל העם נערך בהשתתפות רבתית, של שני העמים, באותו היום, כצעד בונה אמון ומשפר יחסים.
משאל עם, משמעותו למעשה, תיקון השיטה החוקתית-פוליטית של מדינת ישראל. מעולם קודם לכן, לא נשאל העם הישראלי לדעתו בעת יציאה למלחמה או בעת נסיגה משטחים. מה נשתנה עכשיו? מדוע השיטה הייצוגית אינה מספקת פתאום, כשאת הישראלים לא שאלו לדעתם על כיבוש השטחים או פינוי עזה או החזרת סיני?
החשש הגדול של האנשים העוסקים בכך, הוא מפני פגיעה במרקם החוקתי והוספת כלי פוליטי חדש למשחק. הכלי הזה עשוי להיות חבית נפץ פופוליסטית בשל ההליכה לקלפיות על נושא אחד בלבד. כאשר מדובר בחברה שהיא כה שסועה ומפוצלת, מיקוד מערכת בחירות ב One Issue, היא בבחינת שמן למדורה. מדורת ההבלים זו תהיה. במקום שזה יהיה כלי עזר בידי הממשל, משאל העם יוביל את השיח למקום שהוא עוד יותר רדוד, צעקני ואלים.
בקואליציה מפנים למשאלי העם שנערכו באירופה על הצטרפות לאיחוד. אולם יש לשים לב, באירופה דובר על שינוי מטבע, שינוי כללי חקיקה, אך לא דובר בפינוי אנשים מחבל ארץ, לא דובר על הסגת כוחות. (בצריך עיון, אני צריכה לחפש בספרות, אבל יש מעט מאוד דוגמאות בעולם, אם בכלל, לפינוי אוכלוסיה ושינוי אחזקה של שטח כבוש, שנערך באמצעות משאל עם)
האם בחוק יסוד משאל העם, תכוון כנסת ישראל גם לשאול את כל מי שחי בשטחים? או שהיא תשאל רק את היהודים?
האם חוק יסוד משאל העם יתנה את עריכתו בחתימה מוקדמת על הסכם שלום בין ישראל לרשות הפלסטינית?
האם כדי לערוך את משאל העם, יהיה צריך קודם לכן לספח את השטחים, כדי להיפרד מהם?
לטעמי, באופן שבו הנושא מובא כיום, בלחץ בשלהי כנס הקיץ של הכנסת, מסתמן שמדובר בחוק יסוד הצהרתי שכל מטרתו היא סנדול המשא ומתן המדיני, שעדיין לא התחיל אפילו.
סיום מלחמת העצמאות של אלג’יריה וסוף הכיבוש הצרפתי עבר במשאלי עם בצרפת ובאלג’יריה (זה בהקשר של דוגמאות היסטוריות לנסיגה, עקירה של מיליון מתיישבים, פינוי כוחות צבא, ויתור על שדות נפט, חלקי מולדת שהיו שטח ריבוני של צרפת במשך יותר מ-100 שנים).
כן, מקרים נדירים. כאמור, צריכה לפתוח את הספרות שאגרתי בבית שלי בזמנו (לפני עשור)
גם סיום האפרטהייד בדראא”פ עבר גם הוא במשאל עם שהתקיים אך ורק בקרב הלבנים.
נו, תפסיקו כבר להביא דוגמאות. נדירים, היא אמרה.
אם ממשלת ישראל והעומד בראשה באמת רציניים בניסיונות ההגעה להסדר קבע, לא יהיה מנוס מחלוקה כלשהי של ירושלים והעברת שטחים ממזרח ירושלים (אותם ישראל סיפחה מיד לאחר מלחמת ששת הימים) לריבונות פלשתינית, ולכך החוק הנוכחי כן רלוונטי. באמת אין טעם בחוק חדש, אלא אם כן זו הדרך של בנט לספח את השטחים, רגע לפני הפרידה האפשרית מהם.
בשנות השבעים לא נהרגו מדי שנה 3000 איש בסכסוך סביב שאלת צפון אירלנד, וגם לא משהו שמתקרב לזה. בכל 30 שנות הסכסוך (1970-1998) נהרגו סביב ה-3,500 איש. אין ספק שהסכסוך שם היה קשה מאוד – אבל הוא ממש לא דומה לסכסוך שקיים פה (גם המאפיינים הדתיים שקיימים שם, הם לא דומים לאלה שפה – עדיין לא שמעתי על מתאבדים קתוליים או פרסביטריאניים במהלך הסכסוך שם…).
בסופו שלח דבר, ה-IRA, בשיא ימי הסכסוך לא הטיל ספק בזכותה של בריטניה להמשיך להתקיים אחרי שתיסוג מצפון אירלנד (להבדיל מהפלסטינים, שלמרות שיש כאן רבים שמספרים לעצמם שזה לא נכון – עדיין דורשים את זכות השיבה לתוך הקו הירוק, ויש בינינו רבים שסבורים שגם את השטח עצמו הם דורשים…).
לא נעשה משאל עם בנוגע ל”כיבוש השטחים” כי די קשה לנהל משאל עם בעצם ימי לחימה קשה. אין חובה לקיים משאל עם, במידה ומחליטים על נסיגה (אפשר תמיד לשחד ח”כ שנבחר מטעם מהימין בג’וב של סגן שר – זה ה-ר-ב-ה יותר דמוקרטי ומכובד…), אבל עיקרון בסיסי של שלטון תקין מחייב לפנות אל הציבור ולשאול לדעתו, בעיקר כאשר הבסיסשעליו קמה הממשלה לא חייב כאלה נסיגות, וכאשר התחייבות למשאל-עם מוגדרת במפורש בהסכמים הקואליציוניים.
מי שבחר בביבי לא בחר בנסיגה לגבולות 67′, לא ביוזמת ז’נבה, ולא ב”יוזמה הערבית”. אם ביבי החליט לאמץ את מצע השמאל הקיצוני, שיתכבד וישאל את העם האם הוא עדיין מוכן לגבות אותו.
זה לא סנדול התהליך המדיני, אלא אל”ף בי”ת של דמוקרטיה.
מי שמחפש להגניב העברת הסדר מדיני מבלי לבקש אמון מחודש מהציבור, כשהוא יודע שהמפלגות שתומכות במהלך זה, קיבלו פחות קולות (כפי שהן מקבלות פחות קולות כמעט בכל מערכת בחירות בעשורים האחרונות – הרבה בגלל תוצאות-הזוועה של אוסלו), הוא דמוקרט רק בכאילו.
רק הערה,
במצב בו *כולם יודעים* שההצהרות בבחירות שוות כקליפת השום יומיים לאחריהן, ההליכה למשאל עם על נושאים גדולים כמו פינוי שטחים היא הכרחית. כי מה שהיה בבחירות לא באמת משקף את עמדות הציבור בהקשר של הנושאים הללו- רק בתוך הליכוד תמצאי התפלגות של המצביעים בתמיכה והתנגדות.
לכן, הטענה כאילו לא צריך משאל עם כי כבר הלכנו לבחירות ממש לא רלבנטית.
בשאלה האם בכלל צריך משאל עם ועד כמה יש לממשלה סמכות שיורית לבצע דברים בלי כל דבר לשאול את העם, זה עניין חוקתי שצריך לדון בו.
דרך אגב, עצם הבאת הסכמי שלום להחלטת כנסת זה לא דבר מובן מאליו מחוקי יסוד הממשלה והכנסת, הרי החלטות ממשלה לא באמת צריכות אישרור הכנסת. מי קבע איזה גודל של החלטה צריך להביא לאישור הכנסת?
יכול להיות שהמשך ישיר לדילמה הזו יהיה- מה גודל ההחלטה שתובא להכרעת העם במשאל? עד כמה?
לדעתי אין עניין להתייחס דווקא לנושא פינוי המתנחלים בהשוואה למשאלי עם אחרים בעולם. ההתייחסות צריכה להיות עקרונית על קביעת גבולות בהפרדת הרשויות- העם, הכנסת, הממשלה. מי רשאי לקבוע מה ועד כמה.
אבל לפי העקרון הזה, בכל דבר גדול כדאי ללכת למשאל עם. מה עם התקציב? מה עם יציאה למלחמה? מה עם הסדרת נושא הגז? בשביל זה אתה בוחר. ואם אתה מתמקד בקביעת הגבולות, מה עם לשאול את האנשים הנוספים שחיים בשטח? כמו הפלסטינים? הם לא אנשים שיש להם דעה?
מישהו מתנגד לכך שגם הפלסטינים יעשו משאל עם? להיפך! יש להתעקש על כך שגם הם יביאו את ההסכם לאישור של העם שלהם.
לטעון שקביעת גבולות קבע, והסכם שיכלול עקירה של רבבות ישראלים מבתיהם, שקולים לסוגייה כמו תקציב (שמצביעים עליו כל שנה-שנתיים מחדש), זה לא רציני בעליל. האמת פשוטה: השמאל פוחד שהציבור יצביע נגד, זו הסיבה למאמר המערכת ההיסטרי ב”הארץ”, וזו הסיבה לכל ההתפלפלויות של פובליציסטים בדבר “החלשת הדמוקרטיה הייצוגית”, שתיגרם אם חו”ח ישאלו את העם מה דעתו על הסכם מדיני שיובא לאישור בידי הממשלה.
באשר לששינסקי וסוגיות דומות – לדעתי, עניין שכזה (סוגיית מאשבים לאומיים וההחלטה על הטיפול בהם לטווח של עשורים) אכן צריכה להיות כזו שמוכרעת בידי הציבור, ולא בוועדות עתירות-לוביסטים בכנסת ומחוצה לה.
חוץ מהשמאל מישהו מתנגד לחוק?
כי לכאורה הכוונה שקופה: לא יהיה רוב להסדר בקרב העם.
מפלגת התנועה מתנגדת לחוק. כמו כן, עמדת יש עתיד אינה ברורה.
התנועה היא מפלגת שמאל אז לא ממש ענית
גם נתניהו הוא תכף שמאל בעיני מתפקדיו (לא ממציאה, כך הם כועסים וכותבים). אז מה זה משנה מה אני עונה, ממילא?
התנועה הוגדרה כמפלגת שמאל על ידי מספר 2 שלה. יחיה ההבדל הקטן. ובאופן אובייקטיבי, זו מפלגה שכוללת שני ראשי מפלגת העבודה לשעבר וציפי לבני שהייתה ראש השמאל נגד ביבי ב- 2009. זו מפלגת שמאל מדיני מובהק, וכלכלית אין ללבני עמדה ברורה אבל לפרץ יש.
אז מכל כיוון אפשרי – זו מפלגת שמאל וכל מצביעיה באים מהשמאל.
עם כל הכבוד, לא מדובר כאן בדיון עקרוני. כל צד ימציא הוכחות היסטוריות, מוסריות, אוניברסליות לנכונות או אי נכונות משאל העם. הימין יתמוך במשאל העם בכל מחיר (כי זה יכול לסכל הסדר מדיני) והשמאל יתנגד לו בכל מחיר (כי זה יכול לסכל הסדר מדיני). אז אין כאן ממש דיבייט.
מה שכן, רמת הדיון בין הימין לשמאל חוזרת בתקופה האחרונה להתבצרות בעמדות הרגילות, וזה חבל. דווקא כשהמו”מ המדיני לא היה במוקד, וההתמקדות היתה בנושאים חברתיים כלכליים, נוצר שיח פתוח יותר ואמיתי בין המחנות. עכשיו זה די סתם. השמאל בוגדים, הימין הזויים, וזהו פחות או יותר. כאילו חזרנו עשרים שנה אחורה ואין שום תובנה חדשה לגבי המצב. לא מנסים לדבר על אף פתרון יצירתי ומטאטאים בתקשורת דיונים מעניינים (דוגמאות? זה שעמוס ידלין מדבר על סיפוח חד צדדי של 20 אחוזים מהגדה, בעיקר בקעת הירדן. אותו ידלין שמזכירים כמועמד ליו”ר מפלגת העבודה. זה שאיתמר רבינוביץ אמר שהסכסוך לא פתיר ושצריך מקסימום לנהל אותו, שזה משפט שלקוח ישר מהשיח של מרכז-ימין. זה שעובדים במשרד החוץ מזהירים מאשליות ומבקשים לכוון את המו”מ להסדרים מוגבלים ולא להסדר קבע). רמת הדיון בתקשורת חוזרת לטקטיקה (מה כל צד מתכוון לעשות כדי למנוע מהלכים מהצד השני – וכשאני אומר “צד” אני לא מתכוון לישראל מול הפלסיטינים).
אם אין רוב בעם להסכם שלום, אז הוא לא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו כי לא יהיה שלום. אז הטיעון נגד משאל העם אינו שווה כלום. אלא אם כן חושבים בשמאל שהם יכולים לכפות על הרוב את רצונם ? הרי הם צודקים, זה בדיוק מה שהם עושים כבר עשרות שנים באמצעות בג”צ.
אם ההסכם טוב ומביא שלום באמת, אני מניח שיהיה רוב. אבל צריך שההסכם יהיה הסכם שלום אמיתי ואני מסופק שהערבים מעוניינים בכך.
בכל מקרה אני מסופק (בלשון המטה) שיהיה בכלל שום הסכם, לכן כל הדיון על משאל העם הוא אזוטרי לחלוטין. זה לא יקרה.
וגם אני נזכרתי בתיזה שלך:)
אבל לא רק שיש עתירה יש צו על תנאי.. בהרכב מורחב
http://elyon1.court.gov.il/files/10/490/091/c06/10091490.c06.pdf
והעותר הוא מרצה למשפטים..
http://news.walla.co.il/?w=/9/1767132
אין עוד נושא בישראל שראוי כל כך למשאל עם. זהו הנושא שמפלג את העם כבר עשרות שנים. זהו הנושא הפוליטי י העיקרי שדנו ודשו בו שוב ושוב ושוב ושוב בכל מסגרת צורה ודרך. אי אפשר לטעון שאין בו ידיעה.
יתירה מכך – קיום הסכם במשאל עם – ולא בגניבת ח”כים-שרים-או הונאת המפלגה כמו באוסלו או בהתנתקות – יתרום גם ליציבות ההסכם וגם לפיוס הלאומי.
בדיוק מסיבה זו ישראל צריכה לדרוש שההסכם יאושר במשאל עם פלסטיני. שם זה חשוב שבעתיים בהעדר דמוקרטיה.
ואת השמאלנים המודאגים ארגיע. לחיים יש דינמיקה. גם אם כרגע אין רוב לרעיון הנורא הזה של נסיגה וטרנספר יהודים מיו”ש – הרי שברגע שיהיה הסכם שמקובל על שני הצדדים – והוא כבר יתקדם ויזכה לעידוד עולמי – הסיכוי להתנגדות לו יהיה נמוך. עם כל הצער הגדול שבדבר
השאלה צריכה להיות הפוכה, למה לא לשאול את העם?
נתניהו לא הלך לבחירות על מצע של 2 מדינות ל2 עמים (אף שהצהיר על כך בבר אילן לפני 4 שנים). ההגיון אומר שרוב מצביעי הליכוד לא הצביעו בעד הסדר כזה ואינם תומכים בו. כנ”ל לבטח חלקים ממצביעי יש עתיד שהבטיחה למצביעיה שלא יהיו פינויי התנחלויות (מעבר לאי אלו מבודדות).
כך שאם נתניהו ולפיד מתכוננים לגנוב את קולות בוחריהם, צריך לשאול את אותם בוחרים עצמם אם הם בעד או נגד.
כמובן שהשמאל יעמד על הרגליים האחוריות בכל דרך אפשרית ועם כל דימוי לכל מקום בעולם בו לא נערכו משאלי עם שכאלו, ולו בשל החשש שיהיו יותר מתנגדים ממסכימים, אבל הרעיון בבסיסו פשוט, הפוליטיקה הישראלית כ”כ שקרית שא”א להסתמך על תוצאות הבחירות כדי להכריע בשאלה שמפלגת את העם (אף שלשני חלקים לא שווים) מאז שנות ה70
בפוליטיקה אני לא כ”כ מבין אבל במשפטים קצת. כפי שכתב אייל גרוס העתירה כלל אינה תיאורטית ובימ”ש רמז בדיון על מוכנותו להתערב בשל הפגם הפרוצדורלי כך שהאמירות על “עתירה חסרת חיים” “עותר לא מוכר” (אז מה? חשבתי שראית כבר מספיק פסדי”ם בחייך) ועתירה לא מוכרת הם, בעדינות, תלושות מהמציאות.
אגב, החוק רלבנטי כמובן גם לגולן הכבוש והמסופח כחוק , שגם נכלל בהזייה האירופאית האחרונה. אולי בכל זאת אסד יצליח “להתאושש” (יש עוד מספיק אנשים לטבוח בהם) ותוכלו להמשיך ולהטיף לנו כמה כדאי להחזיר לו אותו?
בסדר. סליחה עם כל מי שנפגע מכך שהקטנתי את העתירה. ההערכה שלי (על סמך מה ששמעתי מהם) היתה שהקואליציה משתמשת בעתירה הזו כתירוץ כדי להריץ חוק יסוד.