“בתחילת הקדנציה שלו, ביבי נתניהו, הקדיש שעות רבות כדי לשכנע את ברק אובמה שהוא רציני בנוגע לעשית שלום עם הפלסטינים. רק אדם בעל קו נוקשה כמוהו יכול היה להצליח בכך.הלוואי וכך היה” נכתב במאמר המערכת הראשי של הניו יורק טיימס היום והעיתון ממשיך להתלונן עליו וחוץ מלקרוא לו שקרן, אומר על נתניהו הכל.
זהו המאמר החמישי, תוך שבועות ספורים נגד ישראל מן העיתון הנקרא והחשוב ביותר בעולם. לא זכורה לי מתקפה רצופה כזו. לפני שבועיים וחצי סיירו בשטחים מו“ל הניו יורק טיימס, ארתור סלצברגר ג‘וניור, העורך הראשי, ביל קלר, עורך עמודי הדעות, אנדרו רוזנטל, וראש דסק הניו יורק טיימס בישראל, איתן ברונר. מנכ“ל מועצת ישע, נפתלי בנט, הראה להם את הנוף מגבעות ברקן והתצפית משם על גוש דן ואת היכל התרבות החדש של אריאל.
מעניין אם בתום הסיור בנט חשב שהוא מצליח להשפיע על עמדותיהם של בנוגע להתנחלויות, כפי שהסיורים הללו השפיעו על חלק מן העיתונות הישראלית.
בינתיים ניכרת השפעה הפוכה. הניו יורק טיימס רק הגביר את קצב הביקורת שלו על ישראל ועל העומד בראשה. אגב, ראיתי שאיתן ברונר עומד להשתתף בכנס אילת לעיתונות. אני לא אהיה שם לצערי, אבל מי שנוסע בטח יכול לנסות לברר איתו, האם הניו יורק טיימס הולך עם זה עד הסוף.
הנה לינקים למאמרים של החודש האחרון:
ב 6 לאוקוטבר, מאמר המערכת: “60 יום הארכת הקפאה אינם מספיקים.. אנחנו לא מבינים מדוע ישראל לא קופצת על ההצעה“.
ב 20 לאוקטובר, מאמר של בעל הטור המשפיע, תום פרידמן המאשים את נתניהו בכך ש“ישראל מתנהגת כמו ילד מפונק“
ב 30 לאוקטובר, מאמר המערכת ובו האכזבה מהפסקת השיחות. “מספיק עם המשחקים.. ישראל אולי חושבת שהאיום של הפלסטינים ללכת לאו“ם ולקרוא להקמת המדינה היא דרמטיזציה. אבל הם לא יכולים לבנות על הסבלנות של הקהיליה הבינלאומית לעד.”
ב 12 לנובמבר, יום שישי האחרון, שוב מאמר מערכת: “אם נתניהו מוכן לקבל החלטות קשות בימים אלה, לא ניתן להבחין בכך”
והיום, ה 14 לנובמבר שוב מאמר של תום פרידמן: “נתניהו משחק עם אובמה, גורם לישראל להיראות כאילו היא רוצה שטחים יותר מאשר שלום ומסכן את ישראל בכך שלא יהיה הסכם בנוגע לגדה המערבית ועל ידי כך 2.5 מליון פלסטינים יהפכו לחלק מישראל ובסופו של דבר יבטלו את הרוב היהודי.”
ומה ההשפעה של כל המאמרים האלה על ראש ממשלת ישראל? לא השפעה גדולה, יש להניח. אבל הם גם לא כתובים ומכוונים כלפי ראש הממשלה שלנו או כלפי הישראלים. הם כתובים לאליטות האמריקאיות, למקבלי ההחלטות בקונגרס ובממשל, הקוראים בשקיקה כל מילה בעיתון הזה ומושפעים ממנו למכביר.
ולמי שרוצה לקנח עם חוש ההומר של דורון רוזנבלום מן ההארץ, בנוגע לסיור אנשי הניו יורק טיימס אצלנו, אני ממליצה לקרוא את המאמר הזה.
כללית
הגזמתם, מי שנבחרו עכשיו לקונגרס קוראים את ה NYT ועושים מה שפרידמן אומר להם לעשות? תרגיעו. בצבא ארה”ב? יש להם בכלל זמן לקרוא? משרד המדינה? קוראים אבל בארץ מסודרת יעשו מה שהנשיא, הקונגרס, הסנט, ובית המשפט יגידו להם לעשות. זה כמו שעובדיה קורא את גדעון לוי, הגזמתי, אבל גם אתם. חמשת המאמרים זה באמת פטולוגי, זה גם פטטי זה גם מפסיק להשפיע. זה גם מראה את הנתק האיום שבין מערכת הNYT ואמריקה האמיתית, שמצביעה בקלפיות.
בעולם:
נשיא ארה”ב חזר ממסע בחו”ל שהבלוגרים הכי רחמניים, למשל פוליטיקו של רוזן, קראו לו עשרת הימים הגרועים של אובמה. באמת ובתמים אובמה נתקל בעולם ראלי שבו הודיעו לו, די בנימוס, מנהיגי העולם שהם, איך לומר בנימוס, מצפצפים עליו כמובן בנימוס. האם זה לא יותר חשוב מישראל?
בארה”ב:
אבטלה, יאוש, זעם מוטרף חסר הגיון פוליטי ובכלל, אבל זה מה שיש, והרבה. אם הכלכלה בארה”ב תשתקם זה יהיה לאט. לא ברור בכלל להיכן ארה”ב הולכת מבחינה פוליטית וזה מחליש את ארה”ב וזה גרוע גם להם, גם למה שקרוי, ולא בטעות, עולם חפשי וגרוע מאוד לישראל. אולי אם הכותבים החכמים ב NYT ואובמה דרכם היו מנסים להעביר לבוחר באמריקה האמיתית שאובמה באמת ניסה לתקן חלק מהקלקולים הגדולים במקום לכתוב ח-מ-י-ש-ה מאמרים על ישראל היו בקונגרס קצת פחות יותר רפובליקאים, קצת אבל בכל זאת.
מזרח תיכון:
אירן מצפצפת בקול גדול, כמו שהחרמות הפילו את קאסטרו כך הם יפילו את אירן. תורכיה? על מסלולי שדות תעופה שנבנו בכסף אמריקאי עולים ויורדים מטוסי קרב סיניים. בכלל תורכיה כבר בצד של אירן. סוריה? גם אלו צוחקים על ארה”ב. מצרים? חכו כשילך מוברק, והוא הולך. ויש עוד, אבל…
זה בס”ה תוק בק אז נפסיק.
אכן נתניהו, אביו ואשתו, בסדר הפוך, הביאו על ישראל אסון אמיתי. אבל גם יורשי עראפת, גם בקופות הסתרים וגם בשקרים ועבודה בעיניים, בכלל בכלל לא רוצים לעשות שלום, הם יוותרו על זכות הפליטים לחזור? באמת? אתם מאמינים? ההתפעמות וההתרגשות מתום פרידמן וממנותקי “הארץ” [כמה קולות הם כבר מסוגים להביא לצד השפויים] מוגזמות. ולבסוף, לקנח ? בניר עיתון? “הארץ” דורון רוזנבלום? גם כאן הגזמתם.
רני, זו רק אני. לא “אתם”.
וכן, אני חושבת שהניו יורק טיימס משפיע בארה”ב יותר מכל כלי תקשורת אחר. גם בארה”ב לא מתייחסים לנתניהו באותו אופן שהתייחסו אליו בעבר. אני חושבת שלפני כמה שנים, התקפות מן הקהל, כמו שאירעו באירוע בכינוס הקהיליות היהודיות בניו אורלינס, לא היו מתרחשות בכלל. מפאת כבוד למנהיג. אבל בתוך יהדות אמריקה, יש כיום הרבה שפשוט נמאס להם מן המדיניות הישראלית.
נתניהו לא הסתפק בסיור גבעות ביש”ע, וזימן את עורכי הטיימס ל”תדרוך הסברה” בלשכתו.
החברים, אם לומר זאת בעדינות, לא ממש השתכנעו.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1195986.html