פגשתי השבוע בכנסת את מרב דוד, עמיתה ממעריב, אשת ‘ארץ חדשה’, וגיליתי להפתעתי שהיא נשכרה לעבודה ככלכנית וראש מטה (אסטרטגיה) של יו”ר ועדת הכלכלה, ח”כ אבישי ברוורמן כשהיא בחודש שביעי להריון. דוד ליוותה בשבועות האחרונים את מאבקי הגז, ועכשיו היא נכנסה לתוך ועדת הכלכלה, כדי לתת פייט מבפנים (כך הסבירה לי השבוע בכנסת).
בכל פעם שאני רואה אישה, שמשיגה ג’וב נחשק (עבורה) במהלך הריון, אני נמלאת הערצה. אליה, למעסיק. כל הכבוד. אולי זה הניסיון המר האישי שמביא אותי לראות בעיקר שחורות בתחום העסקת נשים. כן ירבו מקרים שכאלה.
על הדרך, ולאור הויכוחים בנוגע לנשים שחוזרות מהר מדי לעבוד אחרי הלידה, אני תומכת בהן, כי דוגלת בזכויות של נשים לעשות מה שבראש שלהן ויחד עם זאת, מקווה שהחוקים בישראל יורחבו כך שיאפשר לנשים יותר זמן בבית אחרי לידה, כמו גם ישוו את המצב בין בני הזוג כדי שההורה הנוסף יוכל להיות בחופשת לידה החל מהרגע הראשון (ולא רק מן האמצע)
דוד היא אחת משורה ארוכה ארוכה של עיתונאים שחצו את הקווים בשנה האחרונה, תופעה מוכרת במקומותינו ובכל זאת, קצב הנהירה גדל: אופיר בר זוהר (עומר בר-לב), שיר שגיא (נפתלי בנט, שאול מופז), מיה בנגל (מרצ, ציפי לבני), פיני וולף (הבית היהודי), דנה סומברג (אראל מרגלית), דבורה גינזבורג (זבולון כלפה), הדס ריבק (ניצן הורביץ), גילי שם טוב (עמיר פרץ) – וזה רק מן המערכת בחירות האחרונה, ויש לי תחושה שפספסתי כמה שמות. במקביל פונים אלי, על בסיס קבוע, לא מעט עמיתים למקצוע שמנסים לברר אם יש פוליטקאי פנוי, שאפשר לדלג אליו. זה המצב.
כנראה שהכישורים שנדרשים לעיתונאי לא שונים בהרבה מכישורים שנדרשים מיועץ (אבל בבקשה אל תעברי צד)
ואולי פשוט נמאס לחלק מהעיתונאים רק לדווח במקום להיות מעורבים (אולי חלקם חשים שעבודתם כעיתונאים אינה משפיעה מספיק?)
ואולי זה פשוט “כוחות השוק” שעושים את מה שהם עושים הכי טוב – מווסתים את כ”א מענפים בקשיים לענפים יותר חזקים
בכל זאת, לא כולם מצליחים להמציא את עצמם כמוך
מה זה אומר על הערך שמקנים היום פוליטקאים ל”שיווק” של עצמם ושל עבודתם?
השאלה היא מה מטרת השיווק. אם המטרה היא לפזול לבחירות הבאות, זה בעייתי. אם המטרה היא לעדכן את הבוחרים שמשהו קורה (שקיפות בלעז), לזעוק על עוולות, לדווח על חדשות, להביע עמדות זה סבבה. המבחן פשוט – האם הידיעות שמפיץ הדובר נראות כלקוחות מפראבדה או כלקוחות מדיווח תקשורתי רציני.
לא הבנתי את השאלה של די בארץ הקודש ואת התשובה של דוד. האם העיתונאים הם מה שהם לפני שהם עברו לדוברות פוליטית? אני חושבת שיותר מהכל, כמויות המעברים האלה מעידות שאין שום פרנסה בלהיות עיתונאי כיום. זה הכל. אנשים צריכים להכניס משכורת בסוף החודש. זו המשמעות העיקרית פה
סוף העיתונות המאוזנת!
מעבר של עיתונאים לשרות השררה (בד”כ יועצי תקשורת) או הממון (בד”כ כדוברים/יח”צ) מבטל את דעת העיתונאים מפני מעסיקיהם החדשים. גם עיתונאים שעדיין עובדים בשרידי התקשורת, וכנראה פוזלים החוצה, כבר אינם אוביקטיבים. במקום דווח מאוזן, מקבל הקורא עמדה של צד אחד, המועדף. הקורא, כבר לא תמים, צריך לסנן החוצה חוסר האיזון שיצר הקשר הון-שלטון-עיתון.
מעבר עיתונאים לא רק מוריד את איכות העיתונות אלא גם מקלקל את הממשל. לדוגמא העיתונאי לשעבר שמשמש כשר אוצר. גם מיישם מדיניות של “מעסיקו” וקודמו שהתנגד להם פומבית לפני כן, וגם הכפופים לו, פקידי האוצר, מנצלים את בורותו/חוסר נסיונו.