תולדות המריבות, על הספר החדש מדריך לעיר ירושלים

שלמה צזנה, הכתב המדיני של ישראל היום נתן לי לפני מספר שבועות את הספר החדש שלו. “מדריך לעיר ירושלים”, ספר עליו עבד בשקידה זמן רב. הספר, במשקל כבד, נראה מרשים. הכתיבה כולה של צזנה, הצילומים כמעט כולם שלו, הפקה מרשימה והוצאה לאור על חשבונו הפרטי. ספר של תשוקה אישית (שלו). אבל מה עושים עם ספר תיירות בעידן שבו הכל כתוב בקודים דיגיטליים ותיירות רחוב נעשית עם וייז, סמרטפון ואפליקציות אוגמנטד ריאליטי?

את צזנה הכרתי בוושינגטון באופן שטחי. הוא מילא את תפקיד שק החבטות של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. לא ידעתי מי הוא ואפילו לא לגמרי הייתי מודעת (אז) לפתיחתו של עיתון ישראלי חדש ‘ישראל היום’ אך צפיתי מדי כמה חודשים, ב”טקס” הקבוע שנערך אחרי פגישת ראש ממשלה ישראלי עם הנשיא אמריקאי: סביב השולחן בקומת המבוא המפוארת של הבלייר האוס התמקמו כתבי וושינגטון וכתבים מדיניים שהגיעו במיוחד מישראל וקיימו שיחת רקע, שאלות ותשובות עם ראש הממשלה.

אולמרט (לפניו שרון ואחריו נתניהו) היה עובר אחד אחד ומאפשר לכולם לשאול. לכולם, זאת אומרת, חוץ מלצזנה שהיה פסול בעיניו. אולמרט היה עושה עצמו מקשיב לשאלת צזנה, נציג העיתון העוין ואז מתעלם מקיומו, מדלג עליו. “באיזה עיתון הוא עובד?” אולמרט היה מפריח שאלה רטורטית וממשיך: “מעולם לא שמעתי על העיתון הזה”. צזנה, הסתבר בדיעבד, הגיע לפעמים לוושינגטון שלא במטוס ראש הממשלה. נו טוב, זה בהחלט לא בסדר ולא שוויוני אך הבליט את העובדה שיש לעיתון שלו כיס עמוק במיוחד (גם מערכות התקשורת האחרות שילמו על הטיסות במטוס ראש הממשלה, אבל מישהו יכול לדמיין את מגפון שולח לוושינגטון כתב על חשבונו?)

הקטנוניות הזו של אולמרט לימדה על אופיו של ראש הממשלה, לא פחות משלימדה על מהותו של ישראל היום: עיתון שקם כדי להפיל ראש ממשלה וכיום מקונן על כל עיתון אחר שמטיח ביקורת ועושה אותו הדבר. נזכרתי בסיפור הקטן הזה השבוע, כשצזנה רצה לדבר על הספר שלו. כי הספר של צזנה, אמנם ספר תיירות הוא, אך בדומה לעבודת העיתונות של צזנה (וכל עיתונאי אחר), הכתיבה על הטיול בירושלים היא מלאכת תיעוד של ריבים אינסופיים ובלתי נלאים. יש ריבים ענקיים ויש ריבים קטנוניים: ראש הממשלה מתקוטט עם עיתונאי, עיתונאים מתקוטטים עם עיתונאים והעיר ירושלים ממשיכה להצמיח סכסוכים. 

צזנה מנסה לשלב בספר שלו (ובבלוג המשלים ‘המקור בירושלים‘) את הידע שלו על העיר. כעיתונאי שנולד וגדל שם ומסקר את הנעשה בירושלים שנים ארוכות הוא בטוח בהיותו מקור מהימן. הוא מסתובב בכנסת, בלשכת ראש הממשלה ובמשרד החוץ ומחובר לעיר הזו בנימי נשמתו. הוא שלח אותי להציץ בפרק המדיני “קריית הלאום”, ואני, בדרך לשם, בדפדוף בין העמודים חלפתי אגבית על ‘סולם המריבה’, ויכוחי הבעלות על בריכת חזקיהו, מוזיאון הבית השרוף, בית כנסת החורבה, בית ויטנברג-שרון – ועוד ועוד אתרי מריבות, ויכוחים, קרבות, דם, יזע ודמעות.

אפילו בפרק המודרני של העיר, ‘קריית הלאום’ ותיאור משרדי הממשלה, הדיפלומטיה והממשל, כתוב שם על השפלה ופולמוסים בינלאומיים: “בעולם מקובל שהשגריריות שוכנות בעיר הבירה, בעוד שהנציגיות הקונסולריות שוכנות בעיר גדולה אחרת. בעקבות הסכסוך הישראלי-ערבי יש חוסר הסכמה לגבי מעמדה הבינלאומי של ירושלים. ומכאן השוני במצבה של הארץ- השגרירויות יושבות בתל אביב ואילו בירושלים פועלות קונסוליות בלבד. לחלק מהקונסוליות בירושלים משרד נפרד במזרח העיר ובמערבה. חלק מהקונסוליות ממוקמות בקו התפר, לאורך רחוב דרך שכם”.

איני מתיימרת להכיר את העיר כפי שצזנה מכירה, וזאת על אף האגף הירושלמי של משפחתי מזה 22 שנים. הספר שלו נראה לי מקיף, חשוב, בסיסי ושימושי לאלה שעדיין נסמכים על הכריכה והנייר כדי לטייל. ויחד עם המידע המקיף והתמונות הטובות, חשבתי לשאול את צזנה (אולי כשאראה אותו מחר במזנון הכנסת) – מתי יכתב ספר אופטימי על עיר הבירה שלנו?

פוסטים נוספים אפשר לקרוא בפלוג, הבלוג הפוליטי