הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
היא קיצצה בהטבות רווחה לילדים, סירבה להקצות השקעה ממשלתית למעונות יום, והטיחה ביקורת באמהות עובדות על כך שהן מגדלות דור של “ילדי מעונות” – תאצ’ר המנוחה הייתה אחת המנהיגות הרעות לנשים, אך האם בדרכה היא גם הייתה פמיניסטית? פוסט שלי בסלונה
“הפמיניסטיות שונאות אותי, לא כך? ואני לא מאשימה אותן. כי אני שונאת פמניסטיות. פמיניזם הוא רעל” כך אמרה ראש ממשלת בריטניה, שמתה אתמול מרגרט תאצ’ר לאחד מיועציה, פול ג’ונסון.
אשת הברזל הבריטית, הפוליטיקאית הראשונה שנחצבה בזכרון כאישה שיכולה למלא תפקיד שווה בעולמם של הגברים השתמשה בכל התכונות הגבריות המוכרות היטב כדי לקבע את מקומה הפוליטי בהיסטוריה. “היה לה מזל, אומץ, יכולת מיקוד, כוח רצון אדיר, אך יותר מהכל התעוזה האישית שלה שהובילה אותה לפסגה ושמרה עליה שם” כתב ג’ונסון.
Credit: Chris Collins of the Margaret Thatcher Foundation
ואכן, התנועות הפמינסטיות לא ראו בתאצ’ר מודל לקידום מעמד האישה, ולמעשה קשה למצוא מנהיגה אישה נוספת אחת, בכל ההיסטוריה המודרנית, שזכתה לדחיה מוחלטת של ארגונים נשיים. היא היתה האישה הראשונה והיחידה שנבחרה להיות ראשת ממשלה בבריטניה, והותירה אחריה מורשת עגומה, לאלה החותרים לשוויון בין המינים. וכך, בעוד במדינות רבות, ארה”ב, רוסיה, יפן, צרפת, מעולם לא הגיעה אף אישה לעמדת ההנהגה הבכירה, דווקא באחת הדמוקרטיות החשובות ביותר, בריטניה, מנהיגותה של אישה סימלה מפח נפש גדול לפמיניזם.
ביום שבו נבחרה תאצר, ב 1979 היא אמרה: “לנשות המדינה שלנו מעולם לא היתה ראשת ממשלה שידעה את הדברים שהן יודעות. והדברים שאנחנו יודעות הם שונים מאוד מן הדברים שהגברים יודעים.” הטיעון המבטיח הזה, נותר ריק בחלל האוויר, כיוון שתאצ’ר מעולם לא יישמה את עולם הידע השונה שלה על עיצוב המציאות. תאצ’ר קיצצה בהטבות רווחה לילדים, סירבה להקצות השקעה ממשלתית למעונות יום, והטיחה ביקורת באמהות עובדות על כך שהן מגדלות דור של “ילדי מעונות”. למעט אישה אחת, תאצר לא מינתה אף אישה לתפקיד שרה או לתפקידים זוטרים יותר בעמדות הכוח החשובות.
את תאצ’ר ניתן לשייך לז’אנר הפמיניסטי הישן יותר, בו מאמינות חלק מן הנשים עד היום ועל פיו, הצלחתה של אישה אחת, הנה הוכחה שהכל אפשרי ופתוח עבור הנשים. הטיעון הזה נדחה על ידי ארגוני הנשים הפועלים כיום, בעולם ובישראל. שכן, הצלחתה של אישה אחת, לפי הגישה המודרנית יותר, צריכה להיות פתח להצלחתן של אחרות, באמצעות פתיחת דלתות על ידי מי שנבחרה. שרת המשפטים, ציפי לבני, יישמה בעברה, במידה מסוימת את אותה הגישה הנושנה. היא ראתה בעצמה כמודל הצלחה נשי, אך לא פעלה לקידומן של נשים בחברה (מבנה המפלגה הנוכחית שלה, ‘התנועה’ מוכיח זאת שוב). עד לאותו יום בו מינתה לבני את גבריאלה שלו לשגרירת ישראל באו”ם, אחרי שחיפשה ספיציפית אישה לתפקיד אותו מילאו רק גברים, לא טרחה לבני לעזור לבנות מינה.
גם בנאומיה, הותירה תאצ’ר מורשת מאכזבת לפמיניסטיות. באחד מנאומיה המפורסמים אמרה : “מאבקן של הנשים לשוויון זכויות הושג כבר, נוצח” ו”אינני חייבת דבר לתנועות החופש של הנשים”. הדברים הגיעו כמובן, מן האמונה שלה, שאם היא הצליחה, שהאחרות יסתדרו גם הן בעצמן.
אואנה קינג, חברת פרלמנט בריטית מן הלייבור (חצי יהודיה, חצי אפריקאית) כתבה על תאצ’ר: “מאגי היתה הדבר היחיד בבריטניה של שנות ה 80 שגרם לילדה בריטית קטנה להאמין, שהיא יכולה לגדול לתפקיד ראשת הממשלה. היא סימנה את הדרך לנשים להאמין שהנהגה אינה תלויה במין. היא כל כך הרגיזה אותי, אני רציתי להעיף אותה משם, ובכך היא העניקה לי את השאיפות הפוליטיות שלי לכל החיים: להיכנס לפוליטיקה כדי להדיח אותה מבית ראש הממשלה”.
ועם כל האמור לעיל, לתאצ’ר נותר מקום בהיסטוריה של זו, אשר באמצעות היותה היא ניפצה סטריאוטיפים ותפיסות עתיקות. אם אישה יכולה להיות כה אגרסיבית, נחושה, חסרת רחמים – אז אל המקומות שמהם מנהלים את העולם, יכולות להגיע גם נשים.
הפמיניזם במשפט:
כל מי שהגיע לעמדת הנהגה (גבר או אישה) לא מבין את היתרונות של נשים.
למעשה, כל אישה בתפקיד בכיר מפסידה מליונים בגלל אי קידום נשים ואילו כל אישה שנכשלה בחיים בטוחה שהיא יכולה לתרום מליונים לכל ארגון.
הרי לא יתכן שנשים כגון גליה מאור ועפרה שטראוס, נשים שמנהלות מליארדים, יודעות לנהל ולשכור עובדים מתאימים ואילו נשים שנכשלו בחיים יכולות לקבל עמדות בכירות.
כל אשה שנכשלת בחיים בטוחה שזה בגלל שהיא אישה.
כן, ציפי ליבני ותאצר הן נשים שעשו זאת וזו הדרך של נשים להתקדם.
הפמיניסטיות אכן שנאו את ת’אצ’ר, בדיוק כפי שהן שונאות את כל מי שלא מקדמות את נשות שלומן. ארגוני הנשים בבריטניה, כמו בארה”ב, בישראל וברוב העולם המערבי, לא פועלות לקידומן של ה-נשים, אלא לקידומן של נשים מקורבות כאלה ואחרות. למרבה הצער, במדינות המערב מזוהים ארגונים אלה, עם מחנה פוליטי מסויים, שלת’אצ’ר הייתה עזות המצח לא להשתייך אליו, ועל כן היא לא דאגה לקדם את האינטרסים של אותן מיוחסות.
מרגרט ת’אצ’ר אכן עיצבנה את ארגוני הנשים, כיוון שהוכיחה שבמצב נתון, אדם נתון (ללא הבדל מגדר, מעמד חברתי וכתובת), יכול להתקדם על בסיס מצויינות נטו. מה שהיה חמור אצלה, בעיני נשות הארגונים, זה שהיא העזה לדגול בגישה זו גם כשעלתה לשלטון (במקום “לראות משם מה שלא ראתה מכאן”…), ובאחת עשרה שנות שלטונה המשיכה לקדם אג’נדה זו.
מרגרט ת’אצ’ר עשתה למען קידום הנשים בפועל, יותר מכל מה שעשו כל פעילות הארגונים שמתפרנסות היטב מעצם הדיון בסוגייה הזו…
הימין הליברלי במהותו לא מאמין ב”זכויות חיוביות” שהמשמעות שלהן היא בהרבה מקרים פגיעה באוטונומיה של הזולת כדי לחזק “זכויות” של אחרים. הפמיניזם בראשיתו אולי היה תנועה ליברלית שדגלה בהסרת אי השוויון כלפי נשים (זכויות לקניין, זכות הצבעה, זכויות על חירות הגוף) ואלה כמובן דברים שכל ליברל יכול להסכים איתם בקלות. אבל בעשורים האחרונים המאבק הפמינסטי הוא כבר על זכויות חיוביות, על הפליה מתקנת, על שימור כיסים של אי-שוויון במקרים מסוימים ויצירת אי-שוויון במקרים אחרים.
התפיסה של תאצ’ר לא היתה אנטי-פמיניסטית אלא פשוט חלק קוהרנטי מהתפיסה הכללית שלה. ניתן הזדמנות שווה לכולם (כשהזדמנות שווה היא לא הפליה מתקנת ולא שוויון בתוצאה) – מי שיצליח-יצליח, מי שייכשל-ייכשל. אין סיבה שהמדינה תוודא שדווקא כורי הפחם, או נשים יזכו למדיניות מיטיבה.
הפמיניזם המודרני הינו יהיר ומתבסס בעיקר על שנאת המין הגברי כשרוח הסוציאליזם הקומוניסטי, הפציפיזם והשיוויון המוחלט מנפחים את מפרשיו המתבלטים בצעקניות. זוהי דעתי בנוגע לכל אחד מעקרונות הפמיניזם המודרני (פמיניזם אשר מציע דרך חיים וניהול): הקומוניזם (סוציאליזם קיצוני) הוא אשליה. לעולם לא יהיה שיוויון מכיוון שרוח האדם חוטרת לתחרותיות והשקעת האדם במעשה ידיו נובעת מהרצון להתקדם – כאשר נכפה השיוויון לא יהיה לאדם אינטרס להשקיע במעשה ידיו. על כן ניתן לראות בברור כיצד הקומוניזם בברית המועצות קרס בעוד הקפיטליזם האמריקאי שיגשג. יש צורך בגופים השומרים על זכויות העובד אך יש להציב גבול לסוציאליזם. טעות נפוצה בקרב הסוציאליסטים / ות היא שהטיקונים הם אוייב העם ושיש לקחת את המיסים רק מהמעמדות העשירים ולהפחית את המיסים למעמדות החלשים ועם כספי המיסים לתרום למעמדות החלשים. הטיקונים לא ישבו בשקט, הם יעברו למדינות אחרות. המדינה צריכה להתחרות בהצעות של מדינות אחרות לחברות הענק על מנת שאלו ישארו כאן. אי אפשר לסמוך על העשירים שיממנו את הצרכים הסוציאליסטים של העם. על כן מה עושים ראשי הממשלה אשר מוכרכים לרצות את הסוציאליסטים הצעקנים? מאיפה יקחו את הכסף עבור ההטבות הסוציאליסטיות כאשר אי אפשר עוד להוציא כסף מהטייקונים? חייבים לקחת גם מפחות עשירים וגם מעוד פחות עשירים. נכון הם נקראים מעמד הביניים. וזה המצב שאנו נמצאים בו היום. מצב שבו תקציב המדינה קורס תחת הנטל הסוציאליסטי שבו ישנם וועדי עובדים חזקים אשר סוחטים את המדינה וחברות מדינה (לא מופרטות) אשר פועלות בצורה לא יעילה. הפתרון הוא להפריט את כל החברות, ולהעביר את כולן לידיים פרטיות על מנת ליצור תחרות ויעילות, להגביל את וועדי העובדים הסחטניים ולהפסיק את הרחבת הגירעון עם מתנות סוציאליסטיות. נכון צריך גם ליעל את הצבא, לצמצם את הבזבזנות, למנוע ניצול עובדים דרקוני וכמובן לחתוך את צינור האספקה החד קיווני לחרדים (שלא מחזירים כלום למדינה). זהו לגבי הקומוניזם שלכם. לגבי שנאת הגברים – לא כל גבר הוא עבריין. צורת החשיבה הגברית שלפעמים נראת לנשים כאגרסיבית ואלימה היא לאו דווקא לא נכונה. (כמובן שלא בכל מצב אך לפעמים יש צורך בחשיבה כזאת). בוא נפוצץ כאן בועה: הפמיניסטיות הן לא כלכך חכמות כמו שהן חושבות כי מאוד קל לדבר על שיוויון ואחווה אך זה לא שזה קשה ליסם זה פשוט בלתי אפשרי. אתן לא מבינות בכלכלה ולא מבינות בהיסטוריה פוליטית מדינית או צבאית וכל מה שיש לכן זה רגש, רגש של גאווה נשית, של שנאה כלפי גבריות ורגש של רצון להשתחרר ממנה ולהיות חופשי. ההיסטוריה מלמדת שהנסיון והידע עדיפים על אותו רגש והיו לפניכן כבר הרבה תרנגולות עיוורות שיודעות לצעוק וללכת אחרי הרגש. לכו לעבוד! (רמז – לכתוב בלוג או להיות פעיל ומוחא חברתי זה לא עבודה). עכשיו לגבי השמאלניות הפציפיסטית – זה יפה ונכון עד שמגיעים למלחמה נגד דת תוקפנית כמו האיסלם. שם להיות טוב לצד השני לא עוזר כמו שאתן יכולות לראות מתוצאות ההתנתקות. בסיס טרור הוקם על שטח שהעניקה מדינת ישראל לאויבה. זהו תהנו. ושוב לכו לעבוד. קשקשניות.