אהוד ברק עמד אתמול בפינה. בפינה הכי קטנה וחסרת משמעות של הפוליטיקה הישראלית. הפינה שלו היתה אתמול הפינה הירוקה על גדות פארק הירקון בתל אביב, אבל מאותו יום שבחר להכריז על הקמת מפלגת העצמאות (“העצמאות עם ה’ בהתחלה” כמו שאמר אתמול שלום שמחון), נראה שהעתיד הקרוב צופן לו מיקום קבוע פינתי ומוצל.
הלכתי אתמול לראות הצגה של קבורה פוליטית והמחזה בפינה (הירוקה) לא אכזב. אף איש ציבור, אף תומך בעל משקל פוליטי, אף איש רוח ואף לא איש עסקים. ברק נכנס לפינה שלו עם ארבעת חבריו ולמעט שמונים האיש (בקושי) שבאו לפינה, אין אפילו מי שמתעניין.
בתחילת דבריו בחר ברק את שיר המפלגה. ‘אלה הם החיים’ של פרנק סינטרה הוא השיר, אמר ברק, והורה לאנשי הסאונד להשמיע בתום דבריו. אך זה לא קרה והשיר, האמור להחליף את ‘תותים’ המיתולוגי של ברק, זכר לימים אחרים, לא הושמע ואולי עדיף. הנוכחים באירוע היו מדוכאים ממילא. למה להעמיס עליהם עוד באסה? “הייתי כבר בובה על חוט, אביון, פיראט, משורר, כלי שחמט ומלך” מזמר סינטרה “הייתי בפסגה ולמטה, בפנים ובחוץ. דבר אחד אני יודע, בכל פעם שאני מוצא עצמי על הפרצוף, אני אוסף את השברים ונכנס שוב למירוץ.” דכאון. שיר באנגלית, של זמר מת, שעולה ויורד בדכדוכי חייו.
כשעמדתי מאחור והתבוננתי על האירוע המוזר (באופן פורמלי כמה עשרות הנוכחים הצביעו על אישור התקנון והמצע של המפלגה) ראיתי ים של קרחות, חולצות כחולות, עם נגיעות של חולצות פסים פה ושם. מעט מאוד מחשופים ועקבים ובעיקר, תכונה מרכזית אחת זינקה לנגד העיניים. לא היה שם אף אחד מתחת לגיל 50.
בפינה הירוקה ייסד אהוד ברק את מפלגת הגימלאים.
אגב, בנאומו היה משפט אחד שווה ציטוט “אצלנו במפלגה יהיו מחצית גברים ומחצית נשים, לסירוגין, גבר, אישה, גבר, אישה, עד למקום 18 ברשימה”. אז הנה, קרן זווית של אופטימיות נצנצה שם ואני אנסה לעקוב ולראות אם אורית נוקד מקבלת את מספר שתיים ברשימה, עינת וילף מספר 4 ומי תהינה הנשים שתשבצנה את המשך הרשימה.
שלום שמחון אמר שהוא נורא מתרגש. ממש מתרגש, כמו שלא התרגש בכל חייו הפוליטיים. לי הוא היה נראה דווקא יותר מתוח מסיבה ברורה ובולטת בהעדרה. חסרונה של החברה היחידה בת פחות מ 50. עינת וילף לא הגיעה כי בדיוק נחתה בישראל שעה קלה קודם לכן.
שמחון חזר והדגיש, לפחות אחת לחמש דקות, שתיכף עינת מגיעה, כאילו הוא יודע שכניסתה תהיה הדבר היחיד שיאיר את החדר העגמומי. גם ברק פתח ואמר שעינת עוד לא הגיעה והוא יתחיל לנאום לפניה. מעניין למה דווקא חברת כנסת צעירה, חסרת ניסיון פוליטי, העסיקה את ברק ושמחון כל כך. כאילו שצעירה אחת יכולה להוריד בבת אחת את הגיל הממוצע ולהוציא את הכינוס המוזר הזה משאננותו.
סוף טוב הכל טוב. עינת וילף הגיעה ונאמה את נאום הסיום. שלום שמחון נאנח אנחת רווחה. אהוד ברק התמוגג מעצמו ומחבר בקהל שלפתע קם ושיבח את ברק על הישגו המדיני האחרון, שהתרחש בדיוק השבוע לפני 11 שנה (היציאה החד צדדית מלבנון). ברק הודה לו ותוך זמן קצר עזב את המקום.
ואני החלטת שמספיק ויצאתי להציץ בירקון מקרוב, לבחון אם באמת השתנו קצת מימיו והוא נראה היום יותר נחל ממה שהיה אי פעם. צילמתי תמונה למזכרת שמסמלת (אני מקווה) את השקט הנפשי שנפל עלי אחרי שהבנתי סופית שאהוד ברק כבר לא יהיה חבר כנסת יותר.
באמת נראה כמו סוף עצוב אבל אי אפשר לדעת איזה שפן ברק עוד ישלוף מהכובע. עינת וילף אמרה בתכנית הבוקר שעוד יהיו שינויים במפה הפןליטית עד הבחירות.
תמיד אני נזכר במודי זנברג שהתחיל אצל רפול, אח”כ שוריין בליכוד, אח”כ נתן את מימון הבחירות שלו לשינוי תמורת המקום החמישי שלמרה ההפתעה אכן הכניס אותו לכנסת ובקדנציה האחרונה בשינוי היה שר. פולישוק מעולם לא היה אמיתי יותר.
לפי דעתי ברק מיצה את כל הקרדיט הציבורי שהיה לו. הדבר היחיד שאפשר לראות באופק אצלו זה מינוי לשר בטחון (או שר כלשהו), כשהוא אינו ח”כ (זה אפשרי מבחינת החוק) וגם זה בספק גדול.
טל הפוסט מתאר את דעתי במדויק, יש ימים בהם אדם צריך להפגין גדלות וללכת הלאה. לברק אין את זה!!!
אני מאד מקווה ש”ששת קוראיו הנאמנים”…. לא יגזלו מנדט ממפלגה ראויה, (מר”צ, קדימה, הע (אבודה),
למשל. שבת כייפית. כיף לקרו אותך.
תודה ראובן. מסכימה איתך. בינתיים יש כ 80 מצביעים (ובטח קצת יותר, אני מתלוצצת). זה לא מהווה סיכון לשמאל, שממילא נמצא בבעיה קשה.
שבת שלום 🙂