מה בער ליועץ המשפטי לכנסת, עו”ד איל ינון לפרסם את חוות הדעת בנוגע לגבולות חסינות חברי הכנסת, כמה ימים לאחר שחברי הכנסת זהבה גלאון (מרצ), אחמד טיבי (רע”ם-תע”ל) ודב חנין (חד”ש), הציגו שאילתות בפני שר המשפטים יעקב נאמן בנושא פרשת האסיר איקס – בן זיגייר? בכנסת הרימו גבה. מצד אחד, הבהיר ינון: “אין בחוות דעת זו כדי לנקוט עמדה קונקרטית ביחס להתבטאויות של חברי הכנסת”, מצד שני, ינון רצה לעדכנם (ובעיקר את הציבור בישראל) ש”תכנון מראש של התבטאות המהווה עבירה לא חוסה תחת החסינות וניתן כעקרון גם להעמיד חבר כנסת לדין בגינה, כמו כל אדם אחר”.
חברי הכנסת לא ידעו על קיומו של צו איסור פרסום. הרי, הוצא איסור פרסום על עצם קיומו של איסור הפרסום. אכן, הניסוח המפולפל מבלבל, אך מדוע מגלגל ינון עיניו לשמיים, כשכל הפרשה נפרשה אל מול עיני הציבור תוך 12 שעות וברעש גדול. ואם לא יכלו לדעת שיש איסור פרסום על קיומו של איסור פרסום, מדוע להניח שהתבטאותם “מהווה עבירה”? הם עברו על דבר מה שלא ידעו על קיומו?
בניגוד לינון, איני מעלה נושא זה לדיון וכתיבה מתוך היתממות. בכנסת מסתובבים כיום 48 ח”כים צעירים ולא מנוסים ונדמה שינון, כיועץ המשפטי של הכנסת, האמור לשרתם ולסייע להם בנבכי יצירת החקיקה, תפס לעצמו את תפקיד המטיף, המחנך והמאיים. דעו לכם ילדים, כי חופש הביטוי שלכם מוגבל ותגיעו אלי, בפעם הבאה, כדי לשאול אותי מראש, האם האופן בו אתם רוצים ויודעים לשרת את הציבור הישראלי, חוסה או לא חוסה תחת דבר עבירה.
חמור מכך, לפי מה שנודע לי, חוות הדעת של ינון התנוססה בכותרות הראשיות של חלק מאתרי החדשות זמן מה לפני שכלל נשלחה באמצעות האי מייל לנוגעים בדבר בתוך הכנסת עצמה. אמור לי כמה בוער לפרסם את תוכן חוות הדעת בכותרות הראשיות – ואדע מיד כמה תוכנה ממשי.
לגופו, ינון מפנה לקביעות בית המשפט העליון, בנוגע ל”איזון שבפירוש הביטוי ‘במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת’ אשר בחוק חסינות חברי הכנסת”. ינון כותב שם, בסעיף 4, על קביעת העליון על פיה חבר הכנסת יזכה לחסינות “רק אם במסגרת הפעילות המותרת והלגיטימית שלו הוא “גלש” שלא מתוך תכנון מוקדם (למשל, בלהט הויכוח או בתגובה לדברים שנאמרו לו) לאותו מתחם אסור של התבטאויות שאזרח מן השורה היה נתבע או עומד בגינן לדין.”
מבלי לציין את המקרה בשמו, יינון נסמך על פרשיית מסמך שטראובר, שהתגלגלה עד בג”צ. שופטי העליון קבעו אז שבנימין נתניהו, בהיותו יו”ר האופוזיציה הציג מעל דוכן הכנסת את מזכר ההבנות הסודי לנסיגת צה”ל מרמת הגולן- אך כתגובה בלבד להכחשת קיומו מצד הקואליציה. נתניהו לא תכנן את המהלך, אבל המסמך היה בידו והוא שלף אותו תוך שהוא מגיב לדיון שהתפתח בכנסת. מאחר ובאותו המקרה, בשנת 1994, לא דובר ב”גילוי סוד מתוכנן” פטר בג”צ את נתניהו וקבע שהחסינות חלה עליו.
הכיצד ניתן לייחס לגלאון, טיבי וחנין – גילוי סוד מתוכנן? סיפורי העציר איקס הפכו מסוד לדיון ציבורי סוער, ברשתות החברתיות, כשכלי התקשורת המרכזיים, שכן ידעו על קיומו של איסור הפרסום מנועים מלפרסם. הכל התגלגל תוך שעות ועד לשאלות הבלתי מתוכננות בכנסת, כשר המשפטים הוא זה שנואם שם (לו היה נואם שר בטחון הפנים, יש להניח שהיו מפנים את שאלותיהם אליו). חברי הכנסת אינם נמנעים המקבלים את צווי איסור הפרסום, כמו גם הציבור הגולש ברשתות החברתיות.
אגב, על אותו פסק דין, ששחרר את נתניהו מאיום הסרת החסינות, נמתחה ביקורת, שהוא דווקני מדי. כלומר, משחרר את נתניהו רק בגלל שהמעשה שלו מעל בימת הכנסת היה ספונטני ולא מתוכנן. הביקורת על אותו פסק דין (של מומחית המשפט החוקתי, ד”ר סוזי נבות), קיוותה לראות הקלה גדולה עוד יותר על חופש הביטוי של חברי הכנסת. והנה בא אתמול היועץ המשפטי של הכנסת, ומנסה דווקא לצמצם ולהתריע. בסל האיזונים שבין זרימת המידע וליבוי דיון ציבורי ער, ינון התייצב השבוע לצידם של המאיימים, המפחידים ואלה המבקשים לצמצם את חופש הביטוי במדינה.
את הפוסט ניתן לקרוא גם בפלוג באתר הארץ
זו דרך אחת לראות את זה. דרך אחרת לראות את זה, היא כפי שאייל ינון קיווה שזה ייתפס: להזהיר ח”כים שניצול לרעה של חוק החסינות, עלול לסבך אותם, שכן החסינות אינה מוחלטת.
מקרה שטאובר כמובן שאינו תקדים למקרה הנוכחי. במקרה שטאובר נחשף מסמך שבישר לציבור הישראלי שממשלתו (זו שנבחרה על מצע של “מי שיעלה על הדעת להרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל”), עמדה לבצע מחטף מדיני שרוב עצום התנגד לו – תוך שהיא מכחישה בכלל את כוונתה זו. לא נחשף שם שום סוד מדיני (מה לעשות, לו הצליחה ממשלת רבין/פרס במהלכה, היינו מגלים בדרך הקשה מה כתוב במסמך שטאובר…). במקרה דנן היה ניסיון מכוון להביך את גופי הביטחון, לא מתוך בדל של עניין בחופש הביטוי, או בזכות הציבור לדעת (מי שחברים במפלגות אנטי דמוקרטית כמו המפלגה הקומוניסטית או רע”ם-תע”ל, מעוניינים בזכות הציבור לדעת, בערך כמו שבשאר אסד מעוניין להגיע לפיוס כן ואמיתי עם יריביו הסונים…) – אלא מתוך רצון לפגוע בגופים שאותם הם תופסים כמרושעים, דהיינו שב”כ/מוסד/שב”ס/צה”ל/משטרה.
אחרי פרשת חנין והמרמרה, כנראה שיש אנשים שצריכים תזכורת שהחסינות המהותית היא לא קארט בלאנש לנהל מהכנסת את המלחמה שלהם במדינת ישראל…