פרנק ויסנר, מי שנשלח על ידי הנשיא אובמה למצרים עם פרוץ המהומות שם, נמצא השבוע בישראל. כשגריר ארה”ב לשעבר במצרים (ובמדינות אחרות) הוא יודע דבר או שניים על מערכות היחסים המורכבות בין ארה”ב למדינות ערב. לפני יציאתו לדרך, עוד ממשרדו בוושינגטון בפירמת עורכי הדין פאטון-בוגס (שם הממשל המצרי היה בעבר לקוח של משרדו) שלח ויסנר לחלק מעמיתיו הדיפלומטיים בישראל מאמר על סוריה.
השאירו את סוריה לסורים, נכתב במאמרו של צ’רלס גלאס, שאותו שיגר ויסנר טרם מפגשם בישראל. ויסנר אמנם אינו איש רשמי מתוך ממשל אובמה, אך הוא מאוד מקורב לצמרת. ההבדלים ביחס בין וושינגטון כלפי קהיר, טריפולי, דמשק, טוניס, צנעא, ומנמה (בירת בחריין) – מדירים שינה מעיניהם של מומחי מזרח תיכון למיניהם. מדוע אובמה זיגזג בנוגע למצרים (עד שהתעשת והלך עם דרישת ההמונים), תקף בלוב, התעלם מבחריין ולסורים השאיר רק את הרטוריקה המפורסמת שלו? גלאס, עליו נשען ויסנר, כותב ש”דחוף היום שלא לעשות בסוריה כלום” ולו רק כדי לא להרוס אותה כמו שארה”ב עשתה לעיראק ועשויה לעשות גם ללוב.
ויסנר היה הנואם המרכזי ביום ראשון בכנס של ה – INSS, המכון למחקר בטחון לאומי. חוץ משר הבטחון לשעבר משה ארנס שהאזין בקשב רב בקהל, דיברו מעל לפודיום גם שגריר ישראל לשעבר בוושינגטון איתמר רבינוביץ’, שגריר ישראל לשעבר במצרים שמעון שמיר, שגריר ישראל לשעבר בירדן עודד ערן, ואלוף (מיל’) עמוס גלעד, ראש האגף הבטחוני-מדיני במשרד הבטחון.
ויסנר כינה את ההתרחשויות בעולם הערבי כ The Arab Awakening ואחרי התנסחויות דיפלומטיות זהירות, הציע לממשלת ישראל להקשיב לשחקנים החדשים באזור ולא להיבהל. לקבוע שהקו האדום במערכות היחסים עם המנהיגים החדשים במצרים (ובאופן חלקי גם בירדן) הם הסכמי השלום. שישראל צריכה לשים לב לכך שיש במצרים ובמדינות השכנות אנשים שמעוניינים לשלוט ולא להביא לכאוס, שיש שם אנשים המעוניינים בשינוי ושאסור לישראל להתייאש, אלא להתאמץ עבור שימור מערכות היחסים עם השכנים, ובלבד שלא יחצה הקו האדום (פגיעה בהסכם השלום).
בנוגע לנאום המתוכנן של נתניהו בקונגרס בסוף החודש הזה, ויסנר הפגין מידה מאופקת של ציניות כלפי ראש הממשלה הישראלי כשאמר “עדיף לו לנתניהו לחשוב על מה שהוא אומר במונחים אסטרטגיים ולא לתכנו איך לנהל את כותרות העיתונים ביום למחרת הנאום”. בישראל נכתבים דברים חריפים יותר נגד נתניהו, כמובן, אבל כשהדברים מגיעים מפיו של מקורב בכיר לממשלה אובמה, הם נשמעים כמו רמז לכך שבבית הלבן לא יאהבו לשמוע נאום חלול שיזכה לתשואות רק בישראל.
באשר לנושא הקמת המדינה הפלסטינית בספטמבר, ויסנר אמר כי הוא מאמין שההצבעה בעד מדינה פלסטינית תעבור ברוב סוחף בעצרת הכללית. “אבל אם אני מנסה להכנס לנעליים שלכם, הייתי מציע שתתייחסו אל זה כ non-event ואל תבזבזו על זה את הקפיטל הדיפלומטי שלכם, כי זה לא באמת הולך ליצור מדינה” הוא אמר. לדבריו, עדיף לישראל להתמקד בפתרונות אמיתיים לנושא הפלסטיני, להתמודד עם המציאות , לבחור מתוך האפשרויות הרבות שכבר הוצעו בהיסטוריה (מתווה קלינטון, היוזמה ערבית ועוד), “אבל בשביל זה צריך רצון פוליטי” הוא אמר.
טון הדברים של עמוס גלעד היה יותר מעניין מן התוכן. כמי שאצה לו הדרך, הוא זינק על הפודיום, ציין שהוא ממהר וירה לכל הכיוונים כשהוא פותח עם התותחים הכבדים “איראן היא הסיכון הגדול” אמר והוסיף “שצריך לשמור על עמימות ולהמשיך לומר שכל האופציות על השולחן”. גלעד התעלם מכך שתקיפה אווירית היא רעיון מטופש, וככל הנראה כבר אינה אחת מן האופציות על השולחן.
באשר להתפתחות האחרונה ברשות הפלסטינית – או כפי שגלעד מכנה זאת “השת”פ בין הרשות לחמסטאן” גלעד אמר שישראל צריכה “לשכנע את הרשות הפלסטינית ואת העולם כולו שאלה הם נישואים שאינם ניתנים ליישום, כמו חתונה בין כלב לגמל”. בהמשך דבריו החפוזים, הוא הזהיר מטורקיה ש”כלכלתה פורחת ואחרי הבחירות היא עשויה להפוך למודל עבור העולם הערבי”, כינה את אסד נמר ש”אתה אף פעם לא יודע מתי הוא נושך” והשרה אווירה מאיימת בחדר.
ואז הגיעה הסיפא של הדברים. סיכום מוחץ שנשמע כאילו לקוח מנאום אחר בכלל. גלעד פתאום נזכר בנרטיב ההפוך ואמר שהמצב מעולם לא היה יותר טוב. “השנים האחרונות הן הטובות ביותר מבחינה בטחונית. אין טרור, יש שלום עם שתי מדינות שכנות, אין קואליצית מדינות נגדנו, יש דה-פקטו שלום עם הסעודים ומדינות המפרץ” וכדי לא להשאיר את הקהל המום מתהפוכות דבריו קינח “אבל אני רואה עננים שחורים כבדים באופק.”
הערה אחרונה לסיום: בכל פעם שנערך כנס ופאנל הנואמים מורכב רק מגברים, זה חורה לי. בקהל ישבו והקשיבו מספר רב של נשים, ולא יתכן, לדעתי, שמכון כמו ה INSS, יערוך אירוע חשוב ומעניין בלי לזמן ולו אישה אחת להשתתף.
תודה על המאמר המעניין של גלאס,
הוא חוטא כמובן לאמת ההיסטורית, הבריטים והצרפתים מעולם לא טענו שמטרת מלחמתם העיקרית במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה היא “שיחרור” הערבים (דרך אגב גם לא הקמת בית לאומי לעם היהודי), אלא הגנה על בארות הנפט במוסופוטמיה בקצה אחד ותעלת סואץ בקצה השני, דבר שנגרם עקב התייצבות תורכיה לצד גרמניה במלחמה (ובחלקה התייצבות שנגרמה עקב מישגים ואטימות לב בריטית).
אך החלק העכשוי הוא החשוב, מתי נזכה לקרוא מאמר שממליץ להשאיר את הישראלים והפלסטינאים לפתור בעצמם את בעיותייהם…..
40 שנה של בחישת גורמים זרים בסיכסוך רק הועילו להעמיקו ולקבעו (בלי להסיר כמובן את האשמה מהצדדים עצמם).
נ.ב. התנועה הערה בבלוג (אפרופו הנשים בלבן) היא כי הוא פשוט מעניין ולא שיגרתי, רק המשיכי כך…. 🙂
עופר (אחר)
עופר, יש רבים שחושבים שארה”ב צריכה להפסיק להתערב. לא בגלל שאינם מאמינים בהתערבות. אלא בגלל שאינם מאמינים בנתניהו. רק דוגמא שנזכרתי בה צ’יק צ’ק. מאמר של תום פרידמן מלפני כמה שבועות, כשהתעוררות בעולם הערבי בשיאה. הנה הלינק:
http://nyti.ms/gV9Onr
הוא כותב שם “ויתרתי על נתניהו ואני מציע לארה”ב למשוך ידיה”.
אני חולקת עליך. ארה”ב צריכה להראות יותר נחישות ולנקוט עמדות יותר ברורות. זה גם לא יפגע לאובמה בסיכויים להיבחר (בניגוד לדעה הרווחת, היהודים לא הולכים לדמוקרטים לכבוד תהליך השלום).
בכל מקרה, תודה על ההערה.