הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
באיחור של 24 שעות, לו”ז פוליטי לזמן הקרוב:
מחר, 12:00 פגישה (סוף כל סוף) בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין יו”ר הבית היהודי נפתלי בנט. האם נתניהו יעביר הלאה לבנט את היחס והכתף הקרה שנתניהו מקבל בוושינגטון בשנים האחרונות?
אותי מאוד מסקרן מה היתה המשמעות של הפגישה המשולשת לפני כשבוע, במשרדי הסוכנות היהודית, בין יו”ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי, לבנט לבין רון דרמר יועצו הקרוב מאוד של ראש הממשלה? אני יודעת בודאות שנערכה פגישה, אך מודה שלא הצלחתי לגלות על מה ישבו השלושה. אולי ריכוך הקשר בין בנט ללשכת ראש הממשלה? אולי בקשות התנצלות מבנט (על בדיחת קורס הטרור)? או שמא הבהרות בנוגע למהות המקורות של רביב דרוקר? הכל השערות. אם הייתי יודעת הייתי מפרטת לכם כאן.
עוד מחר, יום ב’, ה 11 בפברואר, ממש לקראת שעת שידורי החדשות, נאום של נתניהו בפני ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה”ב.
כמו כן, מחר, במכון הישראלי לדמוקרטיה, הפוליטיקה הערבית בישראל בעקבות הבחירות לכנסת ה 19. הדיון שם מועבר בשידור חי בלינק הזה.
ביום שלישי, 12 בפברואר, המשך ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים. הלו”ז במלון ענבל בירושלים כולל מפגשים עם יאיר שמיר (ישראל ביתנו), שר ההסברה יולי אדלשטיין, מפגש שגרירי ישראל בארה”ב לשעבר: משה ארנס, דני אילון, סלי מרידור ואיתמר רבינוביץ על במה אחת. כמו כן מפגשים עם חברי הכנסת ציפי לבני, יצחק הרצוג, יאיר לפיד ונפתלי בנט (השניים האחרונים ביחד על הבמה, נשמע מעניין כשלעצמו, האם תירשם שם אחוקיה).
ביום ג’, 12 בפברואר, ידונו באוניברסיטה הפתוחה ברעננה בתנאי ההעסקה של עיתונאים. לכאורה, זהו אירוע ברנז’ה, אך אני חייבת להוסיף שהחל מן הקמפיין (וגם בעצם הרבה קודם לכן), כל עניין שבו דנים על מצב העיתונות, הוא גם אירוע פוליטי. לשיקולכם.
כמו שהוסיפו פה בתגובות, בין ג’ לד’, אור ל 13 בפברואר, הנשיא ברק אובמה ישא את הנאום על מצב האומה (אירוע המתרחש מדי שנה). יש להניח שיקדיש משפט או שניים לישראל והפלסטינים, לאור הביקור הממשמש ובא. צפו לניתוח וטיפול בכל ניואנס של אובמה ביום למחרת. למי שרוצה לצפות בשידור חי ברשת, אפשר כאן בשלוש וחצי בבוקר (ובעוד מלא אתרים אחרים)
הוזמנתם לאירוע ההוקרה החגיגי לרגל היבחרו של ח”כ פייגלין לכנסת ב 18 בפברואר? החוגגים עבורו הם עמותת ידידי מנהיגות יהודית ארה”ב. מעניין מי מבכירי הליכוד יצטרף למסיבה הנאה בתל אביב? כמה הם מבסוטים מהיבחרו?
ב 20 בפברואר, פרויקט הדיון – המביא תרבות של שיח ציבורי, פוליטיקה ומדיניות לפאב המקומי – יארח את איש משרד החוץ, סגן הדובר לענייני תקשורת, יונתן רוזנצוויג בהאמינגווי, בתל אביב.
28 בפברואר כנס שנתי של חוג ה 4 בנובמבר, דיון בהשתתפות יו”ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ’ ובכירי העבודה בנושא מורשתו של רבין.
ולקראת החודש הבא, 20 למרס, האם תתכנס לה בישראל עצרת שלום? והאם אובמה יבוא לשומרון? הרשו לי לגחך בנוגע ליוזמה השניה, כיוון שלא נתקלתי בנשיא אמריקאי אחד שמוכן להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים וזאת כיוון, שירושלים המזרחית נתפסת בעיני האמריקאים כשטח כבוש. זה לא רק אובמה, אלא גם קודמיו: בוש, קלינטון, בוש, רייגן וכו’.
ספרי את זה לקונגרס האמריקאי (על שני בתיו), שהעביר בעשורים האחרונים שוב ושוב החלטות הקוראות להעברת השגרירות לירושלים.
אם אני זוכרת נכון, יש חוק אמריקאי שנחקק לפני שנים רבות על פיו השגרירות עוברת ומדי שישה חודשים חותם כל נשיא אמריקאי (רפובליקני כדמוקרטי איש אחד) על המסמך המטיל וטו על החוק, כפי סמכויותיו של הנשיא. הצהרות של הקונגרס הן נטולות משמעות מעבר להיותן הצהרתיות.
ביום שלישי אני נואם לאומה. פעם בנאום כזה ישראל היתה מוזכרת מספר פעמים. אני דווקא תפסתי מרחק בשנים האחרונות, אבל עכשיו לקראת הביקור שלי, מי יודע – אולי אפילו אקדיש משפט לקונפליקט.
ארה”ב אינה מוכנה להעביר את שגרירותה לירושלים לא בגלל שירושלים המזרחית נתפסת בעיניה כשטח כבוש, אלא בגלל שירושלים ה מ ע ר ב י ת נתפסת בעיניה כשטח כבוש – כן, ירושלים המערבית, היהודית, שבתוך גבולות הקו הירוק. מבחינה משפטית מתעקשים האמריקאים שירושלים עדיין הינה או צריכה להיות “גוף נפרד” (corpus separatum) בניהול בינלאומי, לפי החלטת החלוקה של האו”ם מכ”ט בנובמבר 1947. כך גם המצב עם כל מדינות אירופה וידידותינו האחרות.
לא צריך להתרגש מזה יותר מדי, אבל צריך לפחות להפנים את הלוגיקה של היחסים הבינלאומיים: ארה”ב היתה יכולה בשקט, לו רצתה, להכיר בירושלים המ ע ר ב י ת כבבירת ישראל, או לכל הפחות כחלק ממדינת ישראל, מבלי לנגוע כהוא זה במחויבותה לאי הכרה בסיפוח שטחים לאחר 1967. אבל הרצון להתחשב בעמדת הערבים מביא אותה להתעקשות על עמדה משפטית אבסורדית שהבסיס לה כבר מזמן חלף מן העולם. ויש כאן גם נדגמה לצביעותה של “הקהילה הבינלאומית”, מה שאנחנו מכנים בקיצור “העולם”.
ועוד תובנה: יש נושאים שאי אפשר להדחיקם;
לאחר הסדר “בעיית 1967” תתחיל דינאמיקה של תנועה לפתרון “בעיית 1948” ששאלת ירושלים (המערבית – כל הזמן המערבית!) היא חלק ממנה – ולגמרי לא בטוח, אם לשפוט על פי העמדה הרשמית שארה”ב נוקטת מזה 64, שנים, עוד מאז מלחמת העצמאות, תתחשב בוויתורינו על שטחי 1967 ולא תתחיל לדרוש “מתינות” ו”פשרה” גם לגבי השטחים הכבושים של 1948.
לגבי השגרירות – עקב שורה של פיגועים בעולם, ארה”ב מנסה (ככל שניתן) למקם את השגרירויות שלה כמה שיותר קרוב לים (בהנחה שיש ים בסביבה). זה אמנם לא השיקול המרכזי, אבל גם זה שיקול. ואגב – ממליץ על הסרט ארגו שבו מוזכרת ההתקפה על שגרירות ארה”ב באיראן.