הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
הצלחתה של מרב מיכאלי להגיע למקום החמישי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת היא לא פחות ממדהימה. מפלגת העבודה פרסמה בשעה זו את מספר המצביעים עבור כל מועמד, ומיכאלי השיגה 11,712 קולות וטיפסה מן המקום התשיעי למקום החמישי בזכות הבטחת הייצוג (שריון המקום החמישי ברשימה לאישה) ועזרה מסיבית של עמיר פרץ בהתמודדות. מיכאלי, שפתחה את הקמפיין בשלב מאוד מאוחר, היא האישה שקיבלה את המספר הגבוה ביותר של קולות בעבודה. אחריה סתיו שפיר, עם 9,649 קולות (ללא תמיכה של יחימוביץ’ או עמיר פרץ), ושלישית, מקורבתה של יחימוביץ’, מיכל בירן, עם 8,822 קולות.
הדמיון בין הביוגרפיות האישיות של שלי יחימוביץ’ומיכאלי, הוא כל כך בולט, שכמעט מיותר לספר עליו כאן. ובכל זאת, תקציר הפרקים הקודמים: שתיהן נשות תקשורת; שתיהן פעילות בתחומים פמיניסטיים; שתיהן תל-אביביות בלב ובנשמה; שתיהן נשים חזקות ועצמאיות שחיות שלא במסגרת חיי נישואין ממוסדים; ולבסוף, החיים הפוליטיים של שתיהן נוצרו ונדחפו על ידי גבר אחד: נסיך האופל של מפלגת העבודה, ח”כ עמיר פרץ.
כמו סיפור שחזר על עצמו, גם מיכאלי קפצה למים הפוליטיים ברגע האחרון. הקמפיין שלה נתמך בחוזקה על ידי גבר שניצב מאחור וידע כיצד לבנות את העלילה, עד להפי-אנד: ניצחון מרשים על כל נשות המפלגה. זה הסיפור הפוליטי של מרב מיכאלי. בקיאים ומומחים ממני במפלגת העבודה הצביעו בפניי באחד מאירועי הבחירות על גבר משופם, מעט גדל גוף, יאיר אליישיב שמו, אדם שלא עושה רוח ולא רעש, ניצב בצד בנינוחות וליווה את מיכאלי לכל מקום ואתר. אליישיב, מזכיר סניף מפלגת העבודה בתל אביב, איש הסתדרות, ותיק ומנוסה מאוד בניהול מטות יום הבחירות – הוא חרש את מפלגת העבודה לאורכה ולרוחבה ויודע את העבודה. הוא היה סוס המירוץ של מיכאלי. והוא הופקד עבורה על ידי עמיר פרץ.
אך אין לטעות: גם המצביעים החופשיים של המפלגה רצו בה.
מיכאלי הצליחה לא מעט בזכות מה שנהוג לכנות “ניים רקוגנישיין”, כולם יודעים מי היא. את זה היא השיגה בעשר אצבעות. היא אולי אחת הכותבות הבודדות בישראל, שדעותיה וטוריה יכולים להיחשב לעשייה של ממש. תמיד מביעה דעה מיוחדת, שונה, גם אם מעט קיצונית. הרבה פעמים מיכאלי כותבת את מה שפמיניסטיות רבות מרגישות, אך לא מסוגלות לשים על הכתב או לומר בעל פה. עבור נשים רבות, מיכאלי היא סמל, עמוד האש לפני המחנה. חלק מטוריה הצחיקו, חלק תמכו בפוליטיקאיות שאינן ממפלגתה, טורים אחרים הכאיבו, ותמיד הותירו הרהור והד.
ארגוני הנשים בישראל יכולים לסמן לעצמן וי גדול על שיבוצה של מיכאלי במקום כה גבוה. במשך שנים ארוכות היא משתפת פעולה עם קמפיינים פמיניסטיים בלהט ואמונה אישית. יחימוביץ’ אולי לא זנחה את המטרות הפמיניסטיות, אך בשנים האחרונות אין לארגוני הנשים דלת פתוחה אצלה. חברות כנסת אחרות (אורית זוארץ מקדימה, לדוגמה) קשובות לארגונים הללו מאוד. לא יחימוביץ’. השתלבותה של מיכאלי בצמרת מפלגת העבודה, מכניסה את הארגונים הללו לכנסת בדלת הראשית.
לפני שיר ההלל יש לראות כמה מנדטים תפסיד העבודה בזכות מיקומה של מי שקראה לסירוב שירות בצה”ל.
וואו, לולא הופיע שמה של מיכאלי בכותרת, הייתי חושב שמישהי ראוייה להפליא הצליחה להכנס לכנסת…
למרבה הצער, הביוגרפיות של יחמוביץ’ ושל מיכאלי שונות להחריד, מלבד העובדה ששתיהן היו מוכרות בטרם נכנסו לפוליטיקה:
1. שלי הייתה עיתונאית (דהיינו, עסקה גם בדיווח ולא רק בפובליציזם), בעוד שמיכאלי הייתה סלב לכל דבר, שבגיל מאוחר (אחרי שהתעמעמו כוחותיו של המחשוף הנצחי מתכניות הטלוויזיה המזהירות דוגמת “שישי חי”) עברה לכתוב טורי דיעה ב”הארץ” – זה גם השלב שבו נזכרה שבעצם היא פמיניסטית לוחמנית…
2. שלי יחימוביץ’ הייתה פמיניסטית מהדקה הראשונה שלה בתקשורת. מיכאלי, כאמור, הפכה לאחת כזו, רק אחרי שנסגרו בפניה דלתות אחרות.
3. שלי יחימוביץ’, חרף עבר שכלל הצבעה לחד”ש, מעולם לא התבטאה נגד שירות בצה”ל. מיכאלי, במסגרת הצורך הכפייתי להיראות נועזת ומרדנית בקרב החברים מהאולטרה-שמאל – התבטאה כך (ועשתה זאת במפגן מדהים של כפיות טובה: במסגרת הופעה במקום שנתן לה קרש הקפיצה שלה לחיים הציבוריים: הרדיו הצבאי…).
ההצלחה של מיכאלי (אכן בדומה לזו של שלי) קשורה באלוף העולם במפקדי הארגזים. למעשה, ההישג האלקטוראלי של מירב מיכאלי דומה יותר להישגים של מומלציו של חיים כץ, מאשר לכל דבר אחר.
מכיוון שמעולם לא יעלה על דעתי להצביע לעבודה, אני לא חושב שזה ראוי להביע אכזבה מההרכב הקיצוני להחריד של הרשימה. אני סבור, אגב, שדווקא נהפמיניסטית המובהקת זהבה גלאון, מאוד מוטרדת מדירוגן הגבוה של סתיו שפיר ומרב מיכאלי. השתיים האלה אולי מבריחות מצביעי עבודה מסורתיים לעבר לפיד ולבני, אבל הן בהחלט מושכות קולות פוטנציאליים של מרצ, ובהתחשב במאגר המדולדל גם ככה של בוחרי שמאל קיצוני יהודי, הרי שלגלאון סיבות טובות לחשוש (3 מנדטים זה לא כזה רחוק מאחוז החסימה…).
אם הנוכחות של מירב מיכאלי פוגעת במרץ אז הנזק שלא לפוליטיקה הישראלית גדול מהתועלת. מרץ היא כלב השמירה של הדמוקרטיה בישראל ב-ה’ הידיעה. אני אולי לא מסכים עם כל הדעות שלהם ובגלל זה לא מצביע עבורם, אבל היעדרם יהיה אבידה אמיתית
פוליטיקה מלוכלכלת
פרץ ומיכאלי משתמשים אחד בשניה:
פרץ כדי “לדפוק” את יחימוביץ ולהרוס/להשתלט על המפלגה
מיכאלי כדי לקפוץ מדרגה.
מעניין מה עובר בראש של יחימוביץ.
ואותי זה מרגיז נורא.
לא אתן לזה יד
עוד דמיון בין שלי ומירב זה שמעט אנשים אדישים כלפיהם – או שאוהבים אותם (במקרה של מירב בדרך כלל אוהבות אותה) או שהן מעוררות אנטגוניזם. שלי הוכיחה בינתיים, גם לאלה שפחות אוהבים אותה, שיש לה יכולות פוליטיות לא מבוטלות. היא חיה פוליטית שמשקיעה הרבה מאוד עבודה יסודית גם בכנסת, גם בתקשורת וגם במפלגה, בועטת כשצריך, מתעמתת, נושכת, עושה מה שפוליטיקאי עושה כדי להצליח (סליחה על הדימויים המיליטריסטיים הגבריים אבל אלה החיים). ימים יגידו אם גם מיכאלי היא כזאת, אני מודה שהתדמית שלי לגביה היא של מישהי שבאה קצת בתור אאוטסיידרית וקצת עדינה מדי בשביל להתפלש בבוץ הפוליטי אבל שיהיה לה בהצלחה. זה נכון שמבחינות מסוימות היא הפרופיל הטיפוסי של מרץ ואם במרץ היה קצת יותר מקום היא מן הסתם הייתה נבחרת שם וזה עלול להבריח בוחרי מרכז (ובוחרות מרכז? מה אנחנו יודעים על הבדלי הצבעה בין מגדריים בארץ?)
טריוויה: ללא שיריונים מיכאל הייתה במקום 11, שפיר במקום 15, מיכל עטר במקום 19, נאדיה חילו במקום 26 ונינו אבסדזה עוד יותר למטה.
לא בדיוק. היו חברי מפלגה שלקחו בחשבון את השיריונים בבחירותיהם. דוגמה בולטת, אני מניח שהיו רבים שלא טרחו לבזבז קול על נינו אביסדזה, כיוון שמקומה היה כמעט מובטח למעשה כעולה חדשה.
אינני חסיד של מרב מיכאלי, אבל טוב שיש דיעות חריגות גם ברשימת מפלגת העבודה.
הקריירה הדומה לכאורה של שלי יחימוביץ ושל מרב מיכאלי איננה בעלת משמעות בפוליטיקה. כאן חשובה האישיות והכישורים. לדעתי, יש הבדל גדול ביניהן.
חבל שמירב מיכאלי לא נלחמה בעבור מפלגה התואמת את עמדותיה הליברליות יותר מאשר מפלגת האבודה הפוזלת לכל צד-כולל לימין הקיצוני של ביבי-ליברמן או כפי שמכנה זאת זהבה גלאון ממשלת ביברמן אילו מירב מיכאלי היתה מציבה עצמה במרצ’ היא לא היתה צריכה לספוג אמירות כגון את לא רצויה כאן או אמירות מהסוג הנקלה אבל אולי ברבות הימים היא תחוש שם לא בנוח ואולי תחבור למרצ??? לאלוהי-המפלגות הפתרונים.
במרץ לא היה לה סיכוי למקום ריאלי. ככה זה כשיש לך שלושה מנדטים.
מרב מיכאלי היא אופורטוניסטית חסרת מעצורים. חבל שטל שניידר, כותבת טובה סה”כ, נפלה גם היא בפח שלה.
את רשאית לספר לקרואים שלך שגברת גלצ עשתה קודם סיבוב במרצ ואצל ציפי לבני ונדחתה. אה, לא ידעת? כדאי להשלים. אולי זה ישנה את דעתך.
אפשר גם לציין את ההיכרות ההדוקה שלה, אם להשתמש בלשון המעטה, עם בכירי המדיה הישראלית לאורך השנים. בדיוק ההיפך מאג’נדה פמיניסטית, ודי לחכימא.
ההשוואה לשלי יחימוביץ’ – אומללה. האחת אדם נבוב, מזיק לרעיון שהוא כביכול פועל בשמו, ילדת שמנת גלצניקית שנודדת עם מרכולתה האפסית מאדם לאדם. השניה – אשת תקשורת מעולה ופלרמנטרית מצטיינת, שעומדת מאחורי עמדותיה.
עמיר פרץ עשה כאן מעשה הרסני לתנועת העבודה, שלא ייסלח. מיכאלי כדרכה תיכשל ותיעלם כמו בדיחה לג’וב הבא (אולי אחרי שתרוויח פנסיה לכל החיים על חשבון משלם המיסים). הנזק לעבודה יישאר להרבה זמן.
תודה !
הייתי מעדיף לראות יותר דמויות מנוסות שנדחקו לצערי לשולי הרשימה. יחד עם זאת , זו בהחלט רשימה מצויינת ומגוונת, חוצה גבולות. ערים ,אידיאות ועדות .רשימה שיש בה וותיקים ומנוסים. צעירים מבטיחים ועיתונאים. אין ספק שיש בה יותר מאי פעם ידוענים או סלבריטאים בשפת העם . בהחלט רשימה שיש בה תקוות חדשות. לחברי במפלגת ה עבודה צריך לומר שזו רשימה המבטאת את השינוי הבין דורי שמפלגת העבודה נמצאת בעיצומו. שינוי שלוקח זמן שיבשיל.
“גם אם מעט קיצונית”
הבעיה שקשה לקחת את הפוסט ברצינות אחרי אמירה כזאת. אם היא “מעט קיצונית” אז פייגלין הוא איש מרכז מובהק בהשוואה.
מירב מיכאלי אינה חלק משום קונסנזוס ישראלי, היא בשוליים של השוליים, סוג של מטורפת שמחפשת כותרות עם אמירות פסיכוטיות ומטורפות. העובדה שטל שניידר לא רואה עד כמה היא קיצונית מעיד בעיקר על העולם בו היא חייה.
השריון לנשים זועק ‘הדרת נשים’. הוא אומר:
“ללא השריון, נשים לעולם לא יצליחו להגיע בכוחות עצמן למקום ריאלי”