הפגזים שורקים והפוליטיקאים שותקים

כל הברברת והדברת של הפוליטקאים בעיצומו של קמפיין בחירות –  נדמה. שום מילה. יורים, וצריך לגבות את החיילים ואת האזרחים המותקפים וזה לא הזמן להצטייר כחלופה. למי שמתלבט אם היציאה למבצע כזה הנה פוליטית או לא, מומלץ לקרוא את מזל מועלם, במעריב (איפה כדאי לשים את הטלפון האדום בתמונה?)

הגיבוי של הפוליטקאים למהלכים הצבאיים אינו חסר תקדים, אבל מעורר תשומת לב מיוחדת כי הם כולם רוצים להיבחר, בכמה שיותר קולות לכנסת. התמונה העולה ממה שהם אומרים עד עכשיו, היא שכולם-כולם (למעט חריגה אחת) משתייכים לליכוד ביתנו מן הבחינה הבטחונית-מדינית:

שאול מופז, יו”ר האופוזיציה, שר הבטחון של ההתנתקות אמר אתמול: “על המנהיגות של חמאס, ג’יהאד איסלמי וועדות ההתנגדות לדעת כי הם אינם חסינים. אין הבדל בין דרג מדיני ודרג-צבאי. מי שידו בטרור דמו בראשו ויש להכות בהם באופן עוצמתי. צה”ל יודע לבצע, ויש לו גיבוי מלא לכך. חשוב להבין כי המבצע עוד לא הסתיים. שיקום ההרתעה וההמשך חייב להיות עוצמתי.” תזכורת קטנה, רק באפריל האחרון, מיד אחרי היבחרו של מופז לראשות קדימה הסביר מופז לניו יורק טיימס עד כמה השגת השלום עם הפלסטינים חשובה, “זהו אינטרס של ישראל שתוקם מדינה פלסטינית” הוא אמר, זה חשוב, אפילו יותר מן האיום האיראני.  איך דיבורי הלחימה מתיישבים עם דיבורי השלום? מי גובר, מופז הקרבי או מופז רודף השלום?

אצל יאיר לפיד, אחד הסטטוסים האחרון בקיר הפייסבוק: “הלב נשבר מול התמונות מקרית מלאכי. תינוקות אמורים לבכות כי צומחות להם השיניים, לא בגלל שנפגעו מרסיסים.” באתר האינטרנט של המפלגה שלו, לפיד, אמנם מבקר את הפלסטינאים “שבמקום לבנות בשטחי גוש-קטיף בתי חולים ובתי ספר העדיפו לירות אלפי קסאמים ופצמ”רים על אוכלוסיה אזרחית” אבל מוסיף: “כל אלה אינם פוטרים אותנו מהצורך להמשיך ולחפש פתרונות של הסדר אזורי אמיתי ובר-קיימא” (ועוד שם, הוא חושש שרוה”מ מעביר את הבעיה לילידנו וכו’). היום, שבת, באירוע בנס ציונה נתן לפיד גיבוי לממשלה “הממשלה פועלת נכון ותגובה לא פרופציונלית היתה הכרחית, כי אסור לנו לאפשר לחמאס לשלוט בגובה הלהבות. עכשיו צריך להחליט מהי אסטרטגיית היציאה שלנו, כי מה שאנחנו לא רוצים זה לכבוש את עזה.”

במקביל שלי יחימוביץ’: “מטרות המבצע מקובלות עלי, הן הגיוניות וחיוניות. חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות של החמאס, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור וצמצום הפגיעה בעורף. אלה מטרות צודקות וריאליות, ואין בהן פנטסיות של “מיגור החמאס” כי החמאס הוא מליון וחצי איש.”

והיום, יום שבת בערוץ 2 יחימוביץ’ ממשיכה עם הגיבוי הבלתי מסויג לממשלה: “מבחינה אסטרטגית והן בטחונית, כל עוד המבצע נמשך בטווח של תקיפות מן האוויר, ושל פעולות חכמות כמו חיסולים ובנק המטרות גדול ורב, בהיקף הזה אפשר להמשיך עוד מספר ימים תוך שאיפה להשיג יעדים שאני מזדהה איתם.”

עומר בר-לב, הבטחוניסט לרגע של העבודה, בראיון לעיתון הארץ: “בסופו של דבר צריך לדבר עם החמאס. נכון לעכשיו אני מוכן לדבר עם מי שיהיה מוכן לדבר איתי. צריך לעשות מרב המאמצים ליצור קשרים, פורמליים ולא סודיים, ולא צריך לפחד מזה. במקביל צריך להילחם בהם ולעמוד על זכותנו לחיים שלווים. לא מפחיד אותי להילחם בהם ולא מפחיד אותי לדבר איתם”

בר-לב, תעורר, נדמה לך שאתה במיינסטרים (כך הוא אומר בראיון), אבל אתה במפלגה הלא נכונה. מרצ קוראת לך.

אפילו יריב אופנהיימר, היונה המעצבנת של העבודה, לוחש בשקט בעמוד הפייסבוק שלו: “השבוע בעת ביקורי בבאר שבע, במהלך סיור פריימריז, תפסה אותי אזעקה שאילצה אותי כמו יתר התושבים לתפוס מחסה. יללות הסירנה, הפנים המפוחדים והמבט המבוהל לשמיים השאירו גם בי חותם עמוק…..  את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ניתן לפתור בטיל מהאוויר, ללא הסדר מדיני כולל הסבב הבא הוא רק עניין של זמן.”

למישהו יש משהו מקורי ואמיץ להציע?

מיקי ‘המבצע היה הכרחי’ רוזנטל, עיתונאי עד שלשום, ועכשיו מתמודד בפריימריז, בביקורת על בית הגידול שלו: “התקשורת משמשת כלהקת מעודדות. הצורך הפסיכולוגי והסוציולוגי לדבר על המבצע בשידורים רצופים הוא חשוב – אבל גם לשאול שאלות בכל שלב ולעשות עיתונות של ממש– ולא רק דוברות – הוא הכרחי.”

רוזנטל, תעורר, אתה במקצוע הלא נכון. תחזור לעיתונות.

מזל שלכל אנשי מפלגת המרכז, לשעבר מפלגת העבודה, יש את עמיר פרץ להלל ולשבח, על החלטתו להרים את פרויקט כיפת ברזל. פרץ שירת בתפקיד שר הבטחון 11 חודש ובהמשך להחלטה הנכונה והחשובה שקיבל בתקופתו הקצרצרה, כדאי לשים את הדברים קצת בפרופורציות. החלטות מן הסוג הזה, אינן של איש אחד, אלא של מערכת שלמה. לולי המימון האמריקאי, שיתוף הפעולה בין צה”ל למשרד הבטחון האמריקאי, החלטות של נשיא אמריקאי, ראש ממשלת ישראל (הנוכחי וקודמו) ועוד כמה אישים בדרך, לא היתה היום כיפת ברזל.

בינתיים, ייו”ר מרצ קוראת להתחיל בהידברות. זהבה גלאון: “ההנהגה מנסה לגרור אותנו לעוד מלחמת שולל וקורבנות חינם. הניסיון מוכיח שמהלכים קרקעיים הם מתכון בטוח לתסבוכת דמים. אני קוראת לממשלה לעשות את המעשה הראוי והאחראי – להידבר באמצעות מצרים וגורמים בינלאומיים נוספים עם החמאס ולהשיג הפסקת אש והסדרת השקט לטווח ארוך. רק פתרון מדיני ישיב את השקט.”

תוספת: גם יו”ר מפלגת חד”ש, ח”כ מוחמד ברכה קורא לעצירת המבצע. “לא יתכן ששני העמים ישלמו בדמם למען הבחירות של ברק ונתניהו” הוא אומר במהלך הפגנה נגד המבצע.

ולסיום, שאלה אחת, שאיני יודעת את התשובה עליה: ראש הממשלה בנימין נתניהו הלך על קו זהיר מאוד בארבע השנים האחרונות. הוא לא יצא מכליו, לא שלח חיילים לשדה הקרב, לא אישר מבצעים צבאיים בהינף יד. הוא ראש הממשלה היחיד, בעשור האחרון, שהצליח דווקא לקיים מו”מ עקיף עם החמאס ולהחזיר חייל ישראלי הביתה. אמרו עליו שהוא פחדן, זגזגן, מזיען, הססן. אבל את ההחלטה לנהל מו”מ עקיף עם החמאס הוא דווקא ניהל בדקדקנות ואפלו בניגוד למצפונו הפנימי. מה קרה פתאום השבוע? למה עכשיו התגובה הצבאית הקשה, חיסול אחמד ג’עברי, מהלך שבוודאות אפשר היה לדעת שיוביל להסלמה? העירו לי, חברים מן הימין הפוליטי, שבאמת לא בסדר, נתניהו צריך היה לחסלו, ואת שכמותו, הרבה קודם לכן. אז אני שואלת שוב, אם היה צריך קודם ולא עשה, אז מה קרה עכשיו?