כל הברברת והדברת של הפוליטקאים בעיצומו של קמפיין בחירות – נדמה. שום מילה. יורים, וצריך לגבות את החיילים ואת האזרחים המותקפים וזה לא הזמן להצטייר כחלופה. למי שמתלבט אם היציאה למבצע כזה הנה פוליטית או לא, מומלץ לקרוא את מזל מועלם, במעריב (איפה כדאי לשים את הטלפון האדום בתמונה?)
הגיבוי של הפוליטקאים למהלכים הצבאיים אינו חסר תקדים, אבל מעורר תשומת לב מיוחדת כי הם כולם רוצים להיבחר, בכמה שיותר קולות לכנסת. התמונה העולה ממה שהם אומרים עד עכשיו, היא שכולם-כולם (למעט חריגה אחת) משתייכים לליכוד ביתנו מן הבחינה הבטחונית-מדינית:
שאול מופז, יו”ר האופוזיציה, שר הבטחון של ההתנתקות אמר אתמול: “על המנהיגות של חמאס, ג’יהאד איסלמי וועדות ההתנגדות לדעת כי הם אינם חסינים. אין הבדל בין דרג מדיני ודרג-צבאי. מי שידו בטרור דמו בראשו ויש להכות בהם באופן עוצמתי. צה”ל יודע לבצע, ויש לו גיבוי מלא לכך. חשוב להבין כי המבצע עוד לא הסתיים. שיקום ההרתעה וההמשך חייב להיות עוצמתי.” תזכורת קטנה, רק באפריל האחרון, מיד אחרי היבחרו של מופז לראשות קדימה הסביר מופז לניו יורק טיימס עד כמה השגת השלום עם הפלסטינים חשובה, “זהו אינטרס של ישראל שתוקם מדינה פלסטינית” הוא אמר, זה חשוב, אפילו יותר מן האיום האיראני. איך דיבורי הלחימה מתיישבים עם דיבורי השלום? מי גובר, מופז הקרבי או מופז רודף השלום?
אצל יאיר לפיד, אחד הסטטוסים האחרון בקיר הפייסבוק: “הלב נשבר מול התמונות מקרית מלאכי. תינוקות אמורים לבכות כי צומחות להם השיניים, לא בגלל שנפגעו מרסיסים.” באתר האינטרנט של המפלגה שלו, לפיד, אמנם מבקר את הפלסטינאים “שבמקום לבנות בשטחי גוש-קטיף בתי חולים ובתי ספר העדיפו לירות אלפי קסאמים ופצמ”רים על אוכלוסיה אזרחית” אבל מוסיף: “כל אלה אינם פוטרים אותנו מהצורך להמשיך ולחפש פתרונות של הסדר אזורי אמיתי ובר-קיימא” (ועוד שם, הוא חושש שרוה”מ מעביר את הבעיה לילידנו וכו’). היום, שבת, באירוע בנס ציונה נתן לפיד גיבוי לממשלה “הממשלה פועלת נכון ותגובה לא פרופציונלית היתה הכרחית, כי אסור לנו לאפשר לחמאס לשלוט בגובה הלהבות. עכשיו צריך להחליט מהי אסטרטגיית היציאה שלנו, כי מה שאנחנו לא רוצים זה לכבוש את עזה.”
במקביל שלי יחימוביץ’: “מטרות המבצע מקובלות עלי, הן הגיוניות וחיוניות. חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות של החמאס, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור וצמצום הפגיעה בעורף. אלה מטרות צודקות וריאליות, ואין בהן פנטסיות של “מיגור החמאס” כי החמאס הוא מליון וחצי איש.”
והיום, יום שבת בערוץ 2 יחימוביץ’ ממשיכה עם הגיבוי הבלתי מסויג לממשלה: “מבחינה אסטרטגית והן בטחונית, כל עוד המבצע נמשך בטווח של תקיפות מן האוויר, ושל פעולות חכמות כמו חיסולים ובנק המטרות גדול ורב, בהיקף הזה אפשר להמשיך עוד מספר ימים תוך שאיפה להשיג יעדים שאני מזדהה איתם.”
עומר בר-לב, הבטחוניסט לרגע של העבודה, בראיון לעיתון הארץ: “בסופו של דבר צריך לדבר עם החמאס. נכון לעכשיו אני מוכן לדבר עם מי שיהיה מוכן לדבר איתי. צריך לעשות מרב המאמצים ליצור קשרים, פורמליים ולא סודיים, ולא צריך לפחד מזה. במקביל צריך להילחם בהם ולעמוד על זכותנו לחיים שלווים. לא מפחיד אותי להילחם בהם ולא מפחיד אותי לדבר איתם”
בר-לב, תעורר, נדמה לך שאתה במיינסטרים (כך הוא אומר בראיון), אבל אתה במפלגה הלא נכונה. מרצ קוראת לך.
אפילו יריב אופנהיימר, היונה המעצבנת של העבודה, לוחש בשקט בעמוד הפייסבוק שלו: “השבוע בעת ביקורי בבאר שבע, במהלך סיור פריימריז, תפסה אותי אזעקה שאילצה אותי כמו יתר התושבים לתפוס מחסה. יללות הסירנה, הפנים המפוחדים והמבט המבוהל לשמיים השאירו גם בי חותם עמוק….. את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ניתן לפתור בטיל מהאוויר, ללא הסדר מדיני כולל הסבב הבא הוא רק עניין של זמן.”
למישהו יש משהו מקורי ואמיץ להציע?
מיקי ‘המבצע היה הכרחי’ רוזנטל, עיתונאי עד שלשום, ועכשיו מתמודד בפריימריז, בביקורת על בית הגידול שלו: “התקשורת משמשת כלהקת מעודדות. הצורך הפסיכולוגי והסוציולוגי לדבר על המבצע בשידורים רצופים הוא חשוב – אבל גם לשאול שאלות בכל שלב ולעשות עיתונות של ממש– ולא רק דוברות – הוא הכרחי.”
רוזנטל, תעורר, אתה במקצוע הלא נכון. תחזור לעיתונות.
מזל שלכל אנשי מפלגת המרכז, לשעבר מפלגת העבודה, יש את עמיר פרץ להלל ולשבח, על החלטתו להרים את פרויקט כיפת ברזל. פרץ שירת בתפקיד שר הבטחון 11 חודש ובהמשך להחלטה הנכונה והחשובה שקיבל בתקופתו הקצרצרה, כדאי לשים את הדברים קצת בפרופורציות. החלטות מן הסוג הזה, אינן של איש אחד, אלא של מערכת שלמה. לולי המימון האמריקאי, שיתוף הפעולה בין צה”ל למשרד הבטחון האמריקאי, החלטות של נשיא אמריקאי, ראש ממשלת ישראל (הנוכחי וקודמו) ועוד כמה אישים בדרך, לא היתה היום כיפת ברזל.
בינתיים, ייו”ר מרצ קוראת להתחיל בהידברות. זהבה גלאון: “ההנהגה מנסה לגרור אותנו לעוד מלחמת שולל וקורבנות חינם. הניסיון מוכיח שמהלכים קרקעיים הם מתכון בטוח לתסבוכת דמים. אני קוראת לממשלה לעשות את המעשה הראוי והאחראי – להידבר באמצעות מצרים וגורמים בינלאומיים נוספים עם החמאס ולהשיג הפסקת אש והסדרת השקט לטווח ארוך. רק פתרון מדיני ישיב את השקט.”
תוספת: גם יו”ר מפלגת חד”ש, ח”כ מוחמד ברכה קורא לעצירת המבצע. “לא יתכן ששני העמים ישלמו בדמם למען הבחירות של ברק ונתניהו” הוא אומר במהלך הפגנה נגד המבצע.
ולסיום, שאלה אחת, שאיני יודעת את התשובה עליה: ראש הממשלה בנימין נתניהו הלך על קו זהיר מאוד בארבע השנים האחרונות. הוא לא יצא מכליו, לא שלח חיילים לשדה הקרב, לא אישר מבצעים צבאיים בהינף יד. הוא ראש הממשלה היחיד, בעשור האחרון, שהצליח דווקא לקיים מו”מ עקיף עם החמאס ולהחזיר חייל ישראלי הביתה. אמרו עליו שהוא פחדן, זגזגן, מזיען, הססן. אבל את ההחלטה לנהל מו”מ עקיף עם החמאס הוא דווקא ניהל בדקדקנות ואפלו בניגוד למצפונו הפנימי. מה קרה פתאום השבוע? למה עכשיו התגובה הצבאית הקשה, חיסול אחמד ג’עברי, מהלך שבוודאות אפשר היה לדעת שיוביל להסלמה? העירו לי, חברים מן הימין הפוליטי, שבאמת לא בסדר, נתניהו צריך היה לחסלו, ואת שכמותו, הרבה קודם לכן. אז אני שואלת שוב, אם היה צריך קודם ולא עשה, אז מה קרה עכשיו?
שכחת את חד”ש. כרגיל השמיעו קול ברור ובלתי מתנצל מהרגע הראשון. וגם ארגנו את כל ההפגנות.
יש לך לינק לאמירה של יו”ר המפלגה?
אולי זה יעזור?
http://www.youtube.com/watch?v=EX7_Rxei-f8
http://hadash.org.il/archives/%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%AA%D7%90-%D7%99-%D7%9D-%D7%95%D7%97%D7%99/
בקיצור טל, את בעד הגישה של מרצ שמתנגדת למבצע.
חבל שמרצ מייצגת רק 3 מנדטים בציבור הישראלי.
את אכן מצביעה טיפוסית של מרצ שמתעניינת בנושא המדיני תמיד על חשבון שאר הנושאים – החברתיים והביטחוניים, אבל כדאי שתתעוררי ותשימי לב שאת חיה בבועה:
יש רק 3 מנדטים שחושבים כמוך.
(אני הייתי אחד מהם)
אני בעד להישאר עיתונאית ולא להיות פוליטיקאית. אני מראה לך שאין שום הבדל בין כל המפלגות (למעט קצה) ולכן אין שום סיבה לבחור בכל מי שבא ומספר לך היום שהוא רוצה להחליף את השלטון.
את תמיד ובצורה קבועה מתעלמת מהנושא החברתי-כלכלי.
ודאי שיש שוני עצום בין המפלגות בנושא החברתי-כלכלי.
את יכולה לומר שההבדל הזה לא מעניין אותך, אבל לא לומר שאין הבדלים בין נתניהו ליחימוביץ’ בנושאי כלכלה וחברה.
יוסי, אני פשוט לא מצליחה (ואף פעם לא הצלחתי) להבין איך מנתקים את הנושא הכלכלי-חברתי מן המדיני? האם שיפור חיים של הפלסטינים לא ישפר את חייהם (הכלכליים) של אזרחי ישראל. את הנתק הזה בין הנושאים לא אני עשיתי (וממילא, אני בסך הכל בעלת בלוג). אבל אתה מוזמן לנסות להסביר לי, כמו שגם כל ראשי העבודה ניסו להסביר לי את הנתק הזה בין הנושאים.
טל, את באמת לא מבינה את ההבדל בין הגישה הניאו-ליברלית של הליכוד שנתניהו הוא המוביל הגדול שלה בעשור וחצי האחרונים ובין הגישה הסוציאל-דמוקרטית של העבודה?
לא מבינה את ההבדל בין הגישה של נתניהו שאומרת שהמדינה צריכה להיות קטנה ובין הגישה שאומרת שצריך יותר מעורבות ממשלתית בחיי האזרח?
לא מבינה את ההבדל בין הגישה שדוגלת בהפרטות שירותי המדינה ובין הגישה שטוענת שהמדינה צריכה לדאוג לניהול נכון של השירותים?
לא מבינה את ההבדל בין מערכת מיסוי שמקלה על בעלי ההון ובין מערכת מיסוי שנועדה להקל על בעלי ההכנסות הנמוכות לעומת בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר?
לא מבינה את ההבדל בין הגישה שטוענת שההון מחלחל מהעשירים ביותר לגישה שטוענת שהמדינה צריכה לדאוג לכך שחלק מההון יועבר לשאר שכבות האוכלוסיה?
את באמת לא מבינה טל, או שזה לא מעניין אותך?
טל, נראה לי ככה – אפשר להפריד במידה מסויימת בין החלק המדיני לכלכלי-חברתי. אין ספק שכל עוד יש מין סוג של מלחמה מתמשך (כמו עכשיו) הרבה מאוד כסף הולך על בטחון, אזרחי ישראל המתגייסים נותנים 5 שנים מחייהם בערך (3 בסדיר ועוד הקבה במילואים) לצבא וזה עולה למדינה הרבה כסף וכו’. אבל, במקביל, אין קשר בין זה לבין כל הדברים שיוסי כתב מתחתיי. עדיין אפשר להשתפר ולשפר, בהמון מאוד, גם אם יש כל הזמן מצב חירום. ברור שאפשר היה להיות יותר טוב כלכלית פי 1000 אם לא היה את העניין עם הפלסטינים, אבל עדיין אפשר להשתפר פי 500.
שאלת מי גובר: מופז רודף השלום או מופז הקרבי? לי נראה שבמקרה של מופז כולם מפסידים
תנועת חד”ש קוראת לציבור להצטרף להפגנות שיתקיימו ברחבי הארץ. לדברי ח”כ מוחמד ברכה, “נתניהו מייצר עוד סיבוב במעגל הדמים למען אינטרסים פוליטיים ציניים. הוא מספסר בדמו של העם הפלסטיני ומביא להסלמה העלולה לגבות קורבנות ישראלים. נתניהו מתכוון לקבוע סדר יום מלחמתי לקראת סוף הקדנציה שלו כראש ממשלה, וגם לקראת ההצבעה על קבלת פלסטין לאו”ם. האיש הזה מסוכן מכדי להישאר ראש ממשלה״.
מתוך הכתבה המעוותת והשיקרית בהארץ על הסטודנטים המתנגדים למתקפה באונ’ חיפה ומוצגים כאילו עמדו לזכר ג’עברי כאשר בעצם עמדו דקה דומייה לזכר קורבנות שני הצדדים :
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1865817
טל, את תמיד ובצורה קבועה מתעלמת מהנושא החברתי-כלכלי.
ודאי שיש שוני עצום בין המפלגות בנושא החברתי-כלכלי.
את יכולה לומר שההבדל הזה לא מעניין אותך, אבל לא לומר שאין הבדלים בין נתניהו ליחימוביץ’ בנושאי כלכלה וחברה.
זורקת את הכדור בחזרה אליך, לעיל.
האמת שכל הדברים האלו באמת פחות מעניינים. השסע שמחלק את הציבור בארץ מאז שאני זוכר את עצמי ועד היום הוא האם לצאת מהשטחים או לא. אין מה לעשות. אפשר לראות את זה בטוקבקים, באולפני הטלויזיה ובפייסבוק, זה הנושא שעליו, בוריאציות שונות, אנשים מתווכחים. לגבי הנושאים הכלכליים-חברתיים, וסוגיית השוויון בנטל, יש הסכמה של 80% מהציבור. כמה כבר ויכוחים ראית בין סוציאל דמוקרטים לבין קפיטליסטים? (ביננו, ההבדלים ביניהם גם לא כאלו גדולים). ועובדה שגם עכשיו כל המפלגות, ממרצ, דרך העבודה ועד לש”ס והליכוד (!) מתהדרות בתואר “חברתי”.
יוסי, מגיבה לך פה כי השרשור הסתיים. בתשובה לשאלותיך הרבות, אני מבינה את ההבדלים הנ”ל. מה שאני לא מבינה – ואת זה לא היטבת להסביר לי בינתיים – זה אי אפשר לנתק את הגישות הכלכליות מנושאים גיאו-פוליטיים איזוריים. אתה יותר ממוזמן לנדב פרטים.
אי=איך
תמר (תגובה לתגובה של יוסי לעיל) – איך אין קשר? תהרגו אותי. הרי תמיד בסופו של דבר מגיע העימות הצבאי, שואב את התקציב, שואב את תשומת הלב ולא מאפשר ביקורת מינימלית על הוצאות הבטחון הכבדות. זה יופי שאפשר לשפר כלכלית את המצב פה אצלנו, אם לרגע נתעלם מן המצב. בניכוי הפלסטינים וכו’, המצב שלנו אדיר.
לדעתי אכן יש קשר, הרי איך אפשר להעביר תקציבי מדינה לנושאים חברתיים וכלכליים כשמצד שני בוחרים להגביר תקציבים לבטחון ונושאים מדיניים, כמו בנייה בהתנחלויות? בשביל לשנות בנושא אחד צריך לשנות גם בנושא השני. הנסיון להפריד בין הדברים הוא סוג של הולכת שולל של מפלגות שרוצות להבדיל את עצמן מאחרות (עבודה מול ליכוד) אבל לא אמיצות מספיק כדי לנקוט דעה מדינית שונה מזו של מפלגת השלטון מפחד לאבד מנדטים, סוג של לאכול את העוגה אבל להשאיר אותה שלמה. הדמיון באג’נדה המדינית שיוצא מתוך החשש הזה מעלה שאלה לגבי מפלגת העבודה – איך תפעל המפלגה או שאר מיישרי הקו בזירה הכלכלית חברתית כאשר נושאים מסוימים, כמו עובדי קבלן או העלאת מיסים לעשירים יזכו להתנגדות נחרצת מבעלי הדעה, וגבה יהיה אל הקיר? (הרי ידוע כי יחימוביץ’ ועיני מקורבים, וספק אם תבחר לבצע מהלכים שיצאו כנגד האג’נדה הפרטית שלו) האם גם אז היא תתקפל ותיישר קו עם מפלגות ימין? היישור קו המדיני מול הימין מחדד את העובדה שהאלטרנטיבה היא למעשה פחדנית, ושלא יהיה ניתן לסמוך עליהם שיעשו את השינוי שהם מדברים עליו במידה ויהיו בשלטון.
פוסט חשוב ואמיץ. תודה טל.
מופז הגדיל לעשות והורה להסיר שלטי “ביבי יסבך אותנו” (לדעתי מדובר בפחדנות וכנראה שלא כדי להעביר את הי’ שני מקומות ימינה ולתלות מחדש)
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151223934469300
טל,
את צודקת שיש מקומות שבהם אי אפשר להפריד בין הנושא הכלכלי חברתי ובין הנושא המדיני, למשל: המצב הבטחוני משפיע בסופו של דבר על הכלכלה הישראלית ומציב חסם כלשהו ביכולת שלה להגיע ליותר בנושאים שקשורים לסחר חוץ. המצב הבטחוני מרע את רף העצבים בישראל ויש לזה גם השפעות פוליטיות (יותר ויותר אנשי ימין, ירידה בסולידריות לצד הפלסטינאי) וגם השפעות אחרות (יש כנראה לא מעט, אבל לצורך הדוגמה, גורם לפגיעה בבריאות הפיזית והנפשית של אנשים בדרום בגלל חרדה). כל ההשפעות האלה הן השפעות שהכימות הכספי שלהן הוא בעייתי ולא ישיר כמו לדוגמה הכסף שנשפך על סעיף הבטחון, אבל הן קיימות ופוגעות בכלכלה הישראלית.
אבל החלק של העלות שניתנת לכימות, העלות הביטחונית, הפך להיות קטן יותר ויותר ביחס לסך הפעילות כלכלית הישראלית. זה נובע מזה שהמדינה ממשיכה להתקיים גם בשיגרה בשישים שנים האחרונות. הפעילות הכלכלית הזאת מושפעת הרבה יותר מהמצב הכלכלי חברתי מאשר מהמצב הבטחוני (ומן הסתם גם מהמצב של הכלכלה הגלובלית, שלא ממש מושפעת מהסכסוך הישראלי פלסטינאי).
בגלל “האבל” הזה אפשר להפריד בין הסוגיות הכלכליות חברתיות והסוגיות המדיניות כי בסופו של דבר אנחנו חיים את עם הצד הכלכלי חברתי בעוד שצד המדיני “בא והולך” ברמת העצימות שלו וברמת ההשפעה שלו על הגורמים שציינתי (יחסי חוץ וכו’).
אין צורך לומר – אין ספק שפתרון מדיני ארוך טווח ישפר את המצב בארץ מאד (עד כמה ששיפור אפשרי עם המשבר הכלכלי העולמי הממשמש ובא), אבל זה לא המרכיב העיקרי כאשר מדובר על כלכלת ישראל.
והערה אחרונה – לא סתם אנחנו עם הסטרט-אפ – כאשר אתה כל הזמן חי “מהיום למחר” אתה לומד להיות טוב מאד ביוזמות ופעולות קצרות טווח. מדינת ישראל צריכה קצת חשיבה ארוכת טווח כי חשיבה לטווח קצר תהיה המפלה שלנו. אולי דווקא משינוי חשיבה בתחום החברתי כלכלי יבוא שינוי במצב המדיני (ולא להפך)
מקווה שהדבר שבא אני רואה את הדברים מסוגלת לענות לפחות על חלק מהשאלה
יוגב, יש שלל נתונים שהצבטרו לאורך נסיון של שנים ארוכות שמראים על ירידה תלולה בתל”ג בעיתות משבר בטחוני. השקעות זרות, כניסת תיירים. האינטרסים החברתי-כלכלי ראשון במעלה של מדינה שרוצה צדק חברתי הוא שיפור חיי הישראלים כמו גם שיפור חיי הפלסטינאים. אפשר להתחבא עם הסיסמאות הכלכליות-חברתיות עד כלות. ואז תגיע מלחמה אחת (באשמת השכנים אך לא רק באשמתם, כידוע לך) ותפיל את כל התיזות.
אני יכול לחשוב מהמותן על שני משברים כלכליים קשים שפגעו במדינה – בשנות השמונים ובשנות האלפיים. שני המשברים האלה באו בסמיכות לאירועים ביטחוניים (של”ג והאינתיפדה השניה) אבל אף אחד מהם לא היה בגלל האירוע הבטחוני. לא בטוח שמה שאת אומרת הוא נכון. בשני העשורים האחרונים דווקא אירועים שאינם קשורים במלחמות השפיעו על כלכלת מדינת ישראל יותר מאשר המבצעים והמלחמות בהן היא הייתה מעורבת
כהרגלך, בחזית המחנה – מבחנה עיתונאית.
העניין, שאת טועה – את שוב חוזרת ומנתחת את התנהלות הפולטיקאים באופן חד-ממדי ובכל הטור שלך מוטמעת ההנחה הנסתרת: אם קיימת זהות רעיונית על ציר מימד מסויים – היא חייבת להתקיים בכל הממדים ולכן איבד הפוליטקאי את קולו הייחודי ואת זכותו להתקיים כישות פוליטית עצמאית.
אז לא!
זה שנופלים טילים על מעל מליון אזרחי ישראל – בהחלט מייצר מכנה משותף במימד הצבאי. זה לא אומר שמתקיימת זהות בממדים אחרים: חברתים, מדיניים ואזרחיים אחרים.
זה שפוליטקאי קם ומתבטא באופן המייצג את האינטרס הצבאי\בטחוני של ציבור בוחריו (ואת זה עשו יחימוביץ’, מופז, לפיד וגם גלאון בראיון אתמול בלילה בערוץ1) זה תקין וזה הגיוני ולשם כך הם נציגי ציבור … מצד שני, אכן חובה עליהם לצרף לכך הסתייגות לגבי התהליך המדיני שהוא הרעה החולה שהובילה למצב הצבאי המיותר הזה – לטעמי והבנתי לפחות גלאון, יחימוביץ’ וגם בר-לב שהזכרת עשו זאת.
לסיכום, ניתוח חד ממדי בפוליטיקה הוא חסר תוכלת והראית זאת בטור המופתי שלך על הסקרים במגזר הערבי.
מסכים מאד ואף מחזק – לא רק שמדובר על ניתוח שחייב להיות ביותר ממד אחד, אפשר למפות כל מפלגה על 3-4 צירים/מימדים כאשר בחלק מהצירים תהיה אפילו זהות עם מפלגות שנחשבות יריבות מושבעות בצירים אחרים.
טל בנושא עמיר פרץ למיטב הבנתי את די טועה. ברור שמגיע קרדיט לכל המעורבים, ושלא בנאדם אחד אחראי לכל הסיפור הזה בלעדית.
אבל שמעתי לא מזמן אחד מבכירי מפא”ת מתראיין ברדיו, והוא אמר במפורש – עמיר פרץ עמד תחת לחצים אדירים מכל הכיוונים לסגור את הפרוייקט עד כדי איומים שדו”ח מבקר המדינה יפשוט את עורו בגלל ההתנהלות שלו, ופשוט התאבד על זה, ובלעדיו לא הייתה כיפת ברזל. זאת לא אגדה ולא הפרזה במקרה הזה.
אם כבר אפשר לשאול מדוע לא נשקלו החלופות האחרות כגון פלאנקס וסקייגארד ושאר מערכות שחיפוש בגוגל יעלה דיונים נרחבים עליהם, ושאולי היו פותרות לפחות חלקית את הבעיה קודם, ולמעשה מגינות חלקית גם מפני פצצות מרגמה וקסאמים שכיפת ברזל לא עוזרת להם כלל.
אבל ההחלטה על כיפת ברזל בפירוש הייתה מהלך שפרץ ראוי לקרדיט עליו ספציפית.
מהלך אמיץ יהיה כניסה קרקעית תקיפה בתוך הערים , עזה ורפיח והחזרת גוש קטיף לשליטתנו.
למה עכשיו?
1. אם חיפשת סיבה בנאלית: בגלל שיש בחירות ולא ניתן לרוץ כמנהיג חלש או נטול סדר יום בישראל.
2. בגלל שחמאס ירה בימים לפני החיסול עשרות רבות של רקטות ופגזים, ומי שחווה כמה טילים בודדים בתל-אביב אולי יכול להתחיל עכשיו להבין איך זה מרגיש לישון בממ”ד מזה שנים בישובי אשכול ולגדל ילדים תחת גג בטון כאילו זה נורמלי וללכת לטיפול בגלל חרדת אזעקות בלתי פוסקות ורעש פיצוצים כל לילה?
3. בגלל שחמאס יודע שהבחירות בישראל קרבות, וירה את הרקטות והמרגמות והטיל המונחה האירני והפעיל מטעני נפץ במטרה להשפיע. ומי שלא מאמין שיבדוק את נתוני הטרור בסמוך לחתימת הסכמי אוסלו או בעת פיצוצי האוטובוסים שהובילו לתבוסת פרס לפני שנים רבות…
4. בגלל שאירן מתקרבת לפצצה ומתערבת בסוריה ובעזה (דרך סודן וכו’) וישראל וארה”ב מכינות את הקרקע להכרעה במו”מ או בפעולה צבאית?
5. בגלל שהממשלה במצרים לא עושה דבר- לא פותחת את הסגר ולא פועלת בנוגע להתחמשות החמאס בטילים ארוכי טווח ומלט”ים (ובעתיד נשק לא קונבנציונלי) ובכך היא מבטיחה עימות בעזה בכל מקרה (מטעמים פוליטיים ושיקולי בחירות/כלכלה כושלת?) וצריך להגדיר עימם כללי פעולה לפני שהמשבר יתרחש ללא בקרה?
6. בגלל שבאזור בו ירדן ההאשמית לפני קריסה שתשנה את כללי המשחק עם הפלסטינים יש לפעול ולהשפיע על נכונות החמאס לקבל הסדרים ארוכי טווח?
7. בגלל שסעודיה מעודדת/תומכת בסלפים קיצונים בכל האזור כדי להפנות את האנרגיות שלהם מחוץ לגבולות הממלכה וכדי לבנות קואליציות סוניות מול השיעים היות שהיא לא מאמינה יותר לארה”ב שתעמוד לצדה (כפי שעמדה לצד מובארק). בנסיבות אלו חשוב להחליש את אויבי החמאס ולדחוף את החמאס לפעול נגדם, דבר שהמחוסל לא עשה?
ניתן להוסיף לרשימה עוד סיבות רבות ושונות. מכל מקום, ברור שאין סיבה אחת בלבד לצד אחד בלבד. ולא, לא הכל פוליטיקה קטנונית. יש גם הקשר אסטרטגי ולוחות זמנים שחורגים מגחמותיהם של אישים אלו או אחרים.
(לגבי השאלה למה עכשיו, אץן את הזווית הימנית)
אז דבר ראשון, זה כן הרבה יותר מאוחר מדי. כבר ב 2009 הוא הבטיח לפרק את שלטון החמאס והיום זה אפילו לא מטרת המבצע.
כן היו דברים שהשתנו בשבועות האחרונים: קצב השיגורים עלה ועבר את הממוצע של 2 רקטות ליום, הותקף ג’יפ סיור בטיל נ.ט, הם עבדו על פיתוח מל”ט וככל הנראה יש דבול פתוח בין עזה לסיניי.
לדעתי, זו הנקודה החשובה ביותר בעתיד של הליכוד. אם נתניהו יכנע ללחץ בינלאומי ויקבל את הסכם הכניעה, הליכוד יצומצם בכנסת. אנשים יצביעו לבנט ואלדר ולא יסלחו לו על ביצוע (שוב) של חצי עבודה.