קיבלתי אתמול בערב את הפרס למצוינות בעיתונות דיגיטלית בכנס אילת של אגודת העיתונאים. הפרס מומן על ידי חברת גוגל והוענק במקביל לעיתונאי מאחורי אתר “הידען” אבי בליזובסקי ולי.
זו הזדמנות לשתף מעט בדרך שהפכה אותי לעיתונאית ״דיגיטלית״ ואיך זה נראה כיום. ב 2010 פוטרתי ממעריב וגיליתי שלמרות שהייתי כתבת מעריב בוושינגטון, סיקרתי את הבחירות בארה”ב ב 2004 ו-2008 והבאתי סיפורים – אין לי לאן ללכת. עברתי בין עורך לעורך בטלוויזיה, רדיו, אינטרנט, עיתונות פרינט, העלתי רעיונות ויזמתי כל מיני פרויקטים (דיגיטליים, כן דיגיטליים) ונשארתי בלי עבודה. השנים בארה”ב לא איפשרו לי ליצור את הקשרים הדרושים, הבנתי שאף אחד לא מכיר אותי ושאין אף פינה בשוק התקשורת הישראלית שיכולה לקלוט אותי.
ניסיתי, להציע את עצמי למשרות מעניינות וטובות שהתפנו. כמעט כל עורך ראשי שפניתי אליו נפגש איתי או שוחח איתי, אבל יוק. לפני שנה וקצת, נפגשתי עם עורך ראשי שאני מאוד מעריכה. הפגישה היתה מצוינת, התפקיד מאתגר, ג’וב שחלמתי עליו ואפילו השכר סביר. אבל לקחו עיתונאי אחר לתפקיד, מישהו שהוא בהחלט מוכשר וראוי. בנקודת הזמן הזו הפנמתי סופית. לא תהיה לי שום עבודה בעיתונות הרגילה. לא אז ולא אח”כ ופשוט אין טעם להמשיך להיפגש ולנסות לשכנע ולחכות לתשובה. הראש שלי קדח מרעיונות ושאיפות.
הדרך היחידה להתמודד עם המצב, כך חשבתי, הנה לדחוף את עצמי בחזרה לשוק באופן עצמאי. ראיתי את העיתונות הדיגיטלית באמריקה, וממילא לא היתה ברירה. לא הייתי מוכנה לשקול (בשום פנים ואופן) לחזור למקצוע עריכת הדין. בניגוד למה שעיתונאים ועורכים רבים חושבים על האגו הגדול של העיתונאים, דווקא שם במקצוע הקודם שלי, האגו גדול יותר והסכינאות אכזרית. אין דבר מרגש ומעניין יותר מלהיות עיתונאי וזה מקצוע ששווה להילחם עבורו, ולהמתין בסבלנות לזמנים יותר טובים.
הפלוג (אז תחת שם מעט שונה) כבר רץ שנה וחבר טוב, שתמיד נתן לי עצות משובחות, נפגש איתי וניער. הוא אמר: תפסיקי לרדוף אחרי העורכים, תגרמי לכולם לבוא אליך. תעשי את העיתונות שמעניינת אותך אצלך באתר ויהיה בסדר.
השימוש באפשרויות שהרשת מספקת – חוכמת המונים, שיתוף, אפליקציות מיוחדות – היה טבעי. בשביל מי שחי ברשת, בונה סביבו קהילה של קוראים ומקורות, ונלחם על הכרה ותשומת לב, אלה אופציות טבעיות, בלי לחשוב על כך שמדובר בפריצת דרך או חדשנות. והרי העבודה על הבלוג הזה, אינה רק שלי. לפחות כך אני מרגישה. היא עבודת צוות של אנשים רבים שעוזרים לי, מפרגנים, נותנים טיפים, רעיונות, שולחים תמונות וגם מטיחים ביקורת ראויה.
ככה הרמתי את פרויקט סקר המתפקדים של קדימה במימון גולשים, איסוף מידע על ח”כים ומועמדים על מפות, ואם הייתי יותר חזקה מבחינה טכנית, השמיים הם הגבול – אינפוגרפיקה, מעקב אחרי הצבעות, מפות אירועים פוליטיים ועוד.
והרי ברשת אין מגבלת מקום. העלתי פוסט, כמעט מדי יום והגולשים באו בהמוניהם. הייתי כל כך עמוסה ואפילו לא התפנתי להתקין כאן פרסומות או לחצן “תרום”.
יש קבוצה מסוימת, מוגדרת, מכורה, פוליטית, שמחפשת חדשות פוליטיות 24 שעות ביממה. תוך זמן קצר, הם החלו לבוא לבלוג בעקביות, להעיר, לתקן, לשתף ולתמוך. מספר הקוראים בבלוג גדל, ואיתו גם התמיכה מבחוץ.
אתר סלונה, (אימי עירון, רונית הבר, הדס בשן) שאצלן כתבתי פוסטי אורח הציעו למסד את הקשר. היום אני כותבת להן פוסטי אורח אצלן באתר ומיד אחר כך מעלה אותם פה. לעתים הן בוחרות משהו שיזמתי וכתבתי ללא תיאום איתן, קופי פיייסט לאתר שלהן וגם עבור זה הן משלמות.
המחלקה הדיגיטלית של אתר הארץ (ליאור קודנר, אורי תובל) נפגשו איתי והציעו ריטנייר (הסכמתי כמובן, אלא מה) ואת פרויקט המפות השקתי אצלם. הארץ פרגן, דחף את הפוסטים לעמוד הראשי, ובקרוב (כך אני מקווה) אזכה למפתחות עצמאיים למערכת וורדפרס ואעלה שם חומרים לבד.
במקביל בשנתיים האחרונות עשיתי לילות בדסק חוץ של מעריב (פעם עד פעמיים בשבוע), כתבתי לגלובס, מאקו, מעריב, פורבס ועוד. פיצול מטורף בין עורכים, דסקים, ראיונות ומידע. אפילו אני הייתי בהלם מכך שעורכים, מכאן ומשם, זרמו איתי ולא חששו שאדליף דברים מקודש הקודשים של הדסקים (שעות הדדליין וישיבות המערכת).
הרשת הוכיחה את כוחה: בעבודה מאומצת ובשימוש בכלים המתקדמים, אפשר לחזור לשוק העבודה ולהיות עיתונאית לכל דבר. ואף ליהנות מעצמאות עיתונאית של ממש.
אבל השמחה חלקית. כי אני עדיין פרילנסרית. וזאת נקודה חשובה. אפשר להתרשם מהבלוג וממה שעשיתי, אבל מצד שני אסור לטעות – כעובדת אני חלשה. אני רודפת אחרי הכסף כל חודש, צריכה להתווכח על תעריפים, ובשבועות האחרונים (בחירות בישראל, בחירות בארה”ב) הפחתתי את כמות עבודת הפרילנס כדי להתמקד בבלוג.
זו טעות לחשוב שהעתיד של העיתונות טמון באופן בלעדי בהתעדכנות טכנולוגית ושלכל עיתונאי המפוטר היום מצפה עתיד טכנולוגי ורוד. כי העיתונות, מבחינתי, היא בדיוק כמו קודם. גם סטטוס בפייסבוק או ציוץ הם כתיבה עיתונאית ולעיתים, כדי לכתוב דבר מה בן 140 תווים, צריך להרים טלפון לברר את נכונות המידע או לבקש תגובה. האמינו לי, כל הדוברים מכל המפלגות, מתקשרים להתעצבן עלי, גם כשהסטטוס בפייסבוק מנוסח בצורה פוגענית או לא הוגנת, לדעתם.
בדיוק כבעבר, עיתונות צריכה להתבסס על עובדות, על מידע, על מקורות ועל עיתונאים המקדישים את זמנם המלא לעיתונות בתמורה לתשלום ראוי, ולא על אנשים שעובדים בשכר נמוך. נכון, הבלוג השיג לי הצעות עבודה. חלקן לא הבשילו, אחרות דרשו ממני לעשות סוג של עיתונות שלא תמיד התאים לי. ובשורה התחתונה, אני עדיין פרילנס ולא מרוויחה מספיק.
זאת הדאגה האמיתית של העיתונות. אסור שהמחיר של התעדכנות טכנולוגית – שהיא חשובה אך דורשת משאבים – יהיה על חשבון מעמד העיתונאי והערכים הבסיסיים של עיתונות. הקשר בין פרילנסרים, לבין כלי התקשורת הגדולים הוא חלק מהותי בפאזל המורכב הזה של עיתונות במאה ה 21. החלק האחר בפאזל, הוא איגודי העיתונאים שעושים ימים כלילות להגן על אנשים במצב כמו שלי (ועדיין, לא תמיד מצליחים).
אני מאוד שמחה על הפרס שמעניק הכרה לעבודה עצמאית מאומצת וגם מתדלק את הבלוג קצת מבחינה כספית (7,500 ש”ח)
אני מודה מקרב לב לחברת גוגל ולאגודת העיתונאים, ליו״ר רותם אברוצקי ולמנכ״ל יוסי בר-מוחא. אני יודעת שאני לא בחירה טבעית בשבילם, אבל היא מוכיחה שערכים של עיתונות טובה עמדו לנגד עיניהם ותו לא.
הפרס הזה חשוב ומאיר את הדרך שאליה העיתונות מתקדמת. אבל היה לי חשוב שתדעו שמאחורי ההתקדמות הזאת יש דאגה אמיתית לגבי עתיד העיתונאי כעובד, וזהו לדעתי האתגר החשוב של העיתונות בישראל כיום.
טל, איך אמרו חכמים – “מי שאמר לך שלי נעלייך בעבר, יקשור לך את השרוכים בעתיד”.
מזל טוב על קבלת הפרס.
אסף.
תודה
מזל טוב, טל. שמח בשמחתך ומאחל לך המשך עבודה פורייה ושתראי שכר ראוי בעמלך המבורך.
מעוררת השראה!
בהצלחה בהמשך.
מזל טוב. לא מכיר את התחום מספיק אבל אני נהנה כאן מאד ולכם חושב שמגיע לך.
את אדירה! אני מתה על הבלוג שלך! תמשיכי ככה, ובע”ה (ועוד כמה) הממון עוד יגיע בשפע.
מזל טוב!!
כקורא שקט ואדוק חייב לפרגן. הפלוג החדשותי-פוליטי הטוב ביותר בעברית ללא שמץ של ספק. מברוק על הזכייה!
מז”ט!
מזל טוב! (נדמה שכבר אמרתי בטוויטר אבל עם כל הלהג שלי שם אני לא בטוח).
פוסט החשיפה הזה מעניין וחשוב מאין כמוהו. וגם מעציב כי בגלל המספר המוגבל של דוברי העברית לא ברור אם אפשר ממש להתפרנס מכתיבה עצמאית בלי לרדוף שיתופי פעולה ויותר מזה, בלי צבא של תחקירנים ויועצים משפטיים.
מזל טוב טל
התמדה ומסירות כמו האמונה בדרכך –
הובילו להכרה
ברכותיי
ברכות, ובהצלחה גדולה יותר בהמשך.
בהזדמנות חגיגית זו, ימי הון-שלטון-עיתון, צריך לזכור שעתיד העתונות הכתובה, וגם הציבורית, לגמרי לא ברור.
מזל טוב על הזכייה בפרס, זכייה ראוייה מאוד למי שהיא בחוד החנית העיתונאית והטכנולוגית גם יחד. חובבת גאדג’טים וחובבת חדשות אמיתית ומי שאוהבת את העבודה שלה באופן שאני מאחלת לכל אדם בארץ ובעולם..
נשיקות,
תמי
כל הכבוד, טל, בהחלט ראוייה ומעוררת השראה!
אחותנו בהצלחה וכל הכבוד! פרסים זה תמיד מעולה..
מחברתך עורכת הדין נטולת האגו והסכינים..
כל הכבוד טל. ברכות. מגיע לך.
תודה לכל המברכים. אלה שכאן, בטוויטר, בפייס וגם למי שמסר בעל פה.
כל הכבוד! ברכות!
כל הכבוד וברכות חמות על קבלת הפרס !
מזל טוב 🙂 בהחלט מגיע לך הפרס הזה!
טל היקרה,
ברכות מקרב לב: את כבר רשומה בדפי ההיסטוריה של התקשורת הישראלית כפורצת דרך בתחום הבלוגים הפוליטיים. ועוד נכונו לך גדולות.
כל הכבוד.
רפי