מה חושב ערן חרמוני, מתמודד במפלגת העבודה על ההצטרפות של סתיו שפיר, איציק שמולי, מיקי רוזנטל ועומר בר-לב (האחרון טרם הודיע רשמית) ועל כל כוכב פוליטי אחר שיצעד בחסותה של יחימוביץ’ לאור הזרקורים?
פוסט אורח
לקראת הבחירות הקרבות והפריימריז במפלגת העבודה, צצים מידי יום שמות של מועמדים חדשים המבקשים להיכנס לרשימת המפלגה בכנסת הבאה. אין זה סוד שמפלגת העבודה נמצאת בתנופה ורבים רוצים לתפוס את מקומם על העגלה שהולכת וצוברת מהירות מסחררת. דווקא בשל כך, ראוי כי ראשי המפלגה ומתפקדיה יפנימו את התפקיד של קידום מנהיגות שצומחת משורות המפלגה, ולא רק לקידומם של “כוכבים“. משם תגיע הצלחת תהליך ההתעוררות של העבודה.
ימים טובים עוברים על מפלגת העבודה, עד כי כמעט נשכחה מאתנו העובדה שסכנת מוות אמיתית ריחפה עד לא מזמן מעל ראשה של המפלגה אשר בנתה את המדינה. נראה שבדומה לרץ למרחקים ארוכים, בנתה המפלגה את תהליך ההתקדמות לקראת קו הסיום בצורה הדרגתית, כך שלבחירות שבפתח היא מגיעה בשיא כוחה ועם מספיק רזרבות כדי להגביר את הקצב לקראת קו הסיום. הדיבורים על ערעור שלטונו של נתניהו, שנראו לפני זמן מה מנותקים, הופכים לפתע לאפשרות ממשית. עם עבודה נכונה ורוח גבית מתאימה, תוכל מפלגת העבודה לחצות ראשונה את קו הסיום.
על אף הסקרים האחרונים, המנבאים הצלחה לחברי הממשלה האנטי–חברתית גם בבחירות הקרובות, פריחתה של מפלגת העבודה באותם סקרים ממש מעידה כי הציבור יודע לזהות בנקל מיהם הפועלים בזירה הפוליטית בשם ערכים ברורים ומובהקים, מתוך אמונה כנה ותפישת עולם מגובשת, ומיהם המבקשים להשתמש בדיבורים על אידיאולוגיה בבחינת כסות ופופוליזם זול. כך, לדוגמא, ניסו במפלגת קדימה לנכס לעצמם את הובלת המחאה החברתית, אך הציבור לא קנה זאת. בתוך תוכו הוא ידע שאין לאנשי קדימה דבר וחצי דבר עם האג‘נדה של המחאה. לעומת זאת, מפלגת העבודה לא הייתה צריכה לומר דבר, והציבור זיהה אותה עם המחאה כמי ששורשיה וערכיה נעוצים עמוק בלב הדרישה לצדק חברתי.
הנפת הדגל החברתי בגאון ובמובהק על–ידי מפלגת העבודה המתחדשת, מהווה גורם משמעותי ביותר בתהליך התחייה שעובר עליה. תהליך זה חייב להיות מלווה בהליכה ברורה גם במסלול המדיני–ביטחוני, שכן סוציאל–דמוקרטיה מלאה היא כזו שדורשת גם צדק חברתי וגם שלום. או–אז תשוב מפלגת העבודה למקומה הטבעי כאלטרנטיבה השלטונית והערכית לליכוד. אולם, ההתעוררות שעוברת מפלגת העבודה תוכל להיות שלמה רק אם היא תשכיל לטפח תהליך צמיחה טבעי של מנהיגות היוצאת מתוך המפלגה, סניפיה וגופיה הצעירים, במקום לייבא פעם אחר פעם, בכל מערכת בחירות פנימית, סלבריטאים ו“כוכבים” למיניהם, שייבחרו לייצג את העבודה בכנסת.
הגיע הזמן לומר את האמת: הייבוא המאסיבי של כוכבים לעת מצוא לא הוכיח את עצמו. במקרים רבים, חוק ההתיישנות פעל בתחום זה במהירות שיא: אלו שנראו כוכבים אתמול, התגלו כפוליטיקאים בינוניים בהווה, וחסרי כל חזון מאמיתי לעתיד. כוכבי האתמול מגיעים לכנסת ללא שום הבנה בסיסית של הפוליטיקה, ונדמים לדגים שמוצאים עצמם תקועים בלב המדבר.
בעייתית עוד יותר הנה העובדה כי אותם כוכבים מגיעים לפוליטיקה לאחר שהתרגלו לאחוז בעמדות מפתח במסגרות אחרות, ועל כן הם תופשים עצמם כמי שנועדו לנחות היישר בכורסאות הממשלה. אין להם שום רצון להתמסר לעבודה החשובה בוועדות הכנסת או לעסוק בחקיקה. אך בדרך הטבע, נגזרים על מפלגה שכולם בה רוצים להיות שרים וראשי ממשלה שני דברים עיקריים: לשבת בממשלה ולריב בלי סוף על המנהיגות.
זה הפוסט הגרוע ביותר שקראתי בפלוג.
עורך דין עם נסיון ממוצע, במקרה הטוב, מעוניין להבחר לכנסת וקיבל במה שאינו ראוי לה.
מה הוא מציע? הוא היה יועץ של ברק ותמך במחאה, נו…
האם ניתן להשוות זאת למובילי המחאה, אותם הוא מגדיר ככוכבים ולא עושה זאת כמחמאה?
מה טל הייתה כותבת על בלוג דומה אם היה מתפרסם במקום אחר?
לסיום, אני מצטער על הביקורת, בד״כ אני מסכים עם רוב מה שטל כותבת.
אני מאוד לא מסכים. ראשית, כשאני מסתכל על “השמות” שהצטרפו, ממש לא מתקבל הרושם שמדובר ב”כוכבים” מנותקים, שהוחתמו רק בגלל שמם הנוצץ, אלא באנשים שהאג’נדה החברתית טבועה באישיותם: סתיו שפיר ואיציק שמולי הובילו מאבק חברתי חשוב רק לפני שנה, מיקי רוזנטל התעסק לא מעט בנושאים חברתיים (מנושאים סביבתיים ב”בולדוג” ועד תחקירי הון-שלטון ב”המקור”) במסגרת תפקידו העיתונאי. “סלבריטאים”? אני לא חושב שמיקי רוזנטל בדיוק חי את חיי הזוהר בשנים האחרונות. אם אני הייתי עובר את הרדיפה שהוא עבר ממשפחת עופר בגלל “שיטת השקשוקה” (סרט שנגע בכל סוגיה חברתית אפשרית – ממפעלים מזהמים ועד זכויות העובדים בנמלים), הייתי בורח. סתיו שפיר רוצה להיות שרה בכל מחיר? אני לא חושב שזה המסר שהיא משדרת. נראה לי שהיא יותר אופוזיציונרית מאשר מישהי שתדקלם סיסמאות ותשב בישיבות קבינט עם רוגלך.
מאמר כזה בדיוק ניתן היה לכתוב בנובמבר 2005, עת הצטרפה עיתונאית מוצלחת ומפורסמת בשם שלי יחימוביץ’ למפלגת העבודה. אני חושב שאין ויכוח על העובדה שהיא לא “כוכבת”, אלא מישהי שבאה לעבוד קשה למען הציבור – והרוויחה ביושר את היבחרה ליו”ר העבודה ואת היותה שחקנית מרכזית במערכת הבחירות הנוכחית.
לטעמי, אם מישהו מוכן להשליך הצידה את מה שהרוויח במקצועו הקודם, וללכת לשרת את הציבור, הוא ראוי לברכה. אם מדובר באיש מוכשר שליבו במקום הנכון, על אחת כמה וכמה. ואם הם גם מוכנים להפשיל שרוולים ולכתת רגליהם בפריימריז דמוקרטיים, לשכנע בוחרים מדוע הם ראויים ולשים אג’נדה על השולחן – הרי שאין כאן בעיה. אם ציבור מתפקדי מפלגת העבודה יחשוב שהם ראויים, יבחר בהם. אם לא, אז לא.
ועוד משפט: הפוליטיקה שלנו משוועת לכוחות רעננים. לאנשים חדשים עם רעיונות חדשים. כשאני רואה את הכנסת ה-18, על יוליותיה ואנסטסיותיה, אני חושב שאין לי שום בעיה אם במקומם יהיו אנשים כמו סתיו שפיר ומיקי רוזנטל.
בתוך “הייבוא המסיבי של הכוכבים” נכללת גם יו”ר המפלגה שבה הוא מתמודד, יחד עם עוד חברי כנסת מצויינים כמו ניצן הורוביץ ודניאל בן-סימון. ברור שהיו כאלה שלא צלחו את המעבר, אבל קשה לומר שזה לא הוכיח את עצמו.
ובכלל, מה יתרונו של הפוליטיקאי “המקצועי”, שכל נסיונו הוא בעולם הפוליטי, על פני אלה שהגיעו כ”כוכבים” בשל ההישגים שלהם בתחומים אחרים – בין אם בתקשורת, באקדמיה, בעולם העסקי או בצבא?
מסכים כמעט עם כל מילה של אבישי.
כפעיל במחאה, עם כל הכעס וחילוקי הדעות שיש לי על ההתנהלות של שמולי ושפיר אני לא חושב שהם “כוכבים” מן הסוג שמתואר כאן, כנ”ל על יוסי יונה ומיקי רוזנטל. ראיתי מקרוב את התנהלותם של ארבעת אלו במחאה, והם האחרונים שהייתי כותב עליהם כזה דבר.
אם כבר, אז אפשר לשנות את שם המפלגה שאליה מתייחסים כאן – במקום העבודה לכתוב יש עתיד. לפיד, והשמות שכנראה נאספים סביבו מתאימים מזכירים יותר את מה שהיה בקדימה עם הקמתה – שורה של כוכבים ושמות גדולים מתחומים שונים, שרואים את הסקרים כאמצעי קל להפוך במהרה להיות שרים בממשלה הבאה (ולא משנה מי ירכיב אותה).
הכבוד לערן חרמוני על שאמר את מה ששמעתי ממספר מתמודדים במפלגה שבניגוד למה שנכתב לעיל הם לא “פוליטיקאים מקצועיים” אלא אנשים עם אג’נדה ברורה שמבחינתם המפלגה היא הבית בטוב וברע והחזיקו אותה על הכתפיים בשנים האחרונות לעומת כאלו שהצטרפו רק כשהסקרים מחמיאים. מצד שני אנשי המחאה הם חלק מהרוח הגבית של שלי בציבור. בקיצור כרגיל בעבודה מלחמת עולם בין אלו שהיו”ר חפצה ביקרם לכל השאר. יהיה מעניין!!!
מה קרה? אין פריימריס? הם מוצנחים ומשוריינים?
אם הוא כל כך זועם, שיעבוד נא במטותא בקרב חברי מפלגתו וישכנע אותם להציב אותו במקום ריאלי ברשימה.
ולגבי הג’ובים, או תפקידי השרים:
קח דוגמא מיושבת ראש המפלגה, שזו היא הכנסת השנייה בה היא מכהנת כח”כית מן המנין ורואה בכך שליחות רבה כשלעצמה. ונסה להאמין שהם ינקטו כמוה ולא יחשבו שמגיע להם שלטון באופן אוטומטי.
הערת אגב בעניין זה: נראה כי הכותב משוכנע כי יו”ר מפלגתו תשב בממשלת נתניהו ולכן מניח הנחות אלו.
מעניין, ציבור הבוחרים ישמח לשמוע על החלטה זו.
אכן קשה להימנע מהאבחנה שהפוסט נכתב משיקולים אינטרסנטיים של מחברו ולא בטוח שראוי היה להעניק לו את הבמה.
יובנליס וכל השאר – למען הסר ספק, אני לא מכירה את חרמוני, לא פגשתי אותו מעולם והוא גם לא כתב בפוסט הזה על עצמו, במסגרת קידום עצמי וכו’ – אלא כתב על עניין חדשותי שעל סדר היום ומרתק את כל מי שמסקר את העבודה מן הצד. ועכשיו תתמודדו לגופו עם השאלה – איך זה שאנשים שפעילים, פועלים, תורמים מזמנם לאורך זמן נדחקים החוצה בגלל שורה של כוכבים.
יש כוכבים ויש כוכבים. נועם שליט הוא כוכב מיותר מאוד, אבל אין ספק שהכנסת זועקת לדם חדש, ואם כבר חדש, למה לא כזה שידוע בעשייה? מה עדיף? את יעקב פרי?
מה שכן, טל – עד עכשיו הפלוג התאפיין ב”נייטרליות” מרעננת תוך שמירה על דעותייך האישיות לעצמך, וזה מבורך. בלוג שקוטל את קדימה ואת הליכוד – אולי מקומו אינו ב”פלוג”, דעות כאלה לדעתי צריך לשמור לבמה אחרת כדי שהפלוג יישאר יותר אובייקטיבי. יש בזה הרבה יותר מקצועיות.
רק הערה – נועם שליט הוא אולי סוג של “כוכב”, אבל דוקא הוא היה חבר מפלגה ופעיל בה שנים רבות.
על כל פוליטיקאי להביא ערך מוסף.
שלי (ב 2006), הביאה הכרה, פופולאריות והשקפת עולם ידועה ומגובשת.
ברוורמן (ב 2006) הביא כשרון ניהול ונסיון כלכלי.
אנשי צבא מביאים נסיון רלוונטי.
מובילי המחאה הוציאו עשרות אלפי אנשים לרחוב (אולי יותר).
יאיר לפיד, אדם שלעולם לא אצביע לו, מביא תומכים, הכרה ויכולת להבחר.
לאדם לא מוכר, ללא יכולת מוכחת וערך מוסף אין מה לתרום לכנסת.
לגופו של עניין, במקרה של העבודה, אותם “כוכבים” לא זוכים לשריון אלא מתמודדים בפריימריז כשאר המועמדים. ממילא השיטה הנהוגה מעניקה משקל רב לעסקנים ולתופרי דילים למיניהם, ואלו פועלים בשירותם של פעילים ותיקים לא פחות מאשר לטובת המצטרפים החדשים.
מעבר לכך, הפעילות השוטפת במפלגות כבר הרבה פחות משמעותית מבעבר, ובמקרים רבים מתנקזת לתקופה הקצרה שלפני הפריימריז (אין כאן רמיזה אישית לחרמוני; אם הוא מרבה לפעול ולעשות גם ללא קשר לבחירות המקדימות – הוא ראוי למלוא ההערכה).
ניתן לכפות התקדמות פוליטית הדרגתית באמצעות קריטריונים כגון ותק במפלגה או מילוי קודם של משרות זוטרות, אך האם בסיכול ההתמודדות של אותם “כוכבים” אותם מבקר חרמוני – אנשים שהוכיחו את עצמם בתחומי עיסוק אחרים והחליטו לנסות לתרום גם בתחום הפוליטי – לא ייצא שכרנו בהפסדנו?
נדמה לי שבדיוק אלה האנשים להם זקוקה הפוליטיקה הישראלית. אי אפשר לדבר על “פוליטיקה אחרת” מחד גיסא ולפעול כנגדה מאידך גיסא.
מפלגת העבודה, הליכוד, קדימה, אפילו מר”צ, שינוי וכו’ אינן אידיאולוגיות באמת. כל היומרה של המבקר מבוססת על ההנחה שמפלגת העבודה היא מפלגת המונים. הבעיה התיאורית כאן היא, שעובדתית, מאז שנות השבעים עסקינן במפלגות שלד כל עוד אין עסקינן במפלגות נישה.
כל עוד לא יימצא כדור הכסף לשינוי השיטה ולשכלולה לכזו שבאמת תפתור את בעיית הנציג – כל השיח כאן הוא שיח סרק. הציבור כציבור לא נתן, לא נותן ולא ייתן באמת אמון בנבחרי המפלגות. גם אם הם “צמחו” במחאה או במפלגה. זו המהות המבנית של השיטה וזו דרכה.
אין כיום אף מפלגת המונים לשמה. הספקנות של מתמודד א’ כלפי מתמודד ב’ היא סוג של אסטרטגיית שיווק סבירה אך אין היא אמת לאמיתה בכל מלוא מובן המילה. מדוע יש להעדיף מי ש”צמח” במפלגה כמתבססת על אתוס מפלגות ההמון? האתוס מת. הטיעון שקרי. נקודה. אין דבר כזה “מפלגת המונים” מאז אמצע שנות השמונים.
מפלגת שלד דולה תכנים למכירה. היא מגייסת אנשים כ”fetish” ואם הם מגייסים קולות בקלפי -עסקינן בכוכבים, מככבים ומכוכבים. אם לא – סר חינו ובטל קורבנו של הכוכב והוא נזרק או נובל בכל דרך אחרת.
זו מהותה של הדמוקרטיה החולה, כסמי-השתתפותית, כסמי המונית.
דווקא המחאה החברתית היא סימפטום לחולייה של השיטה והקואפטציה של השיטה להכיל אותה לא תצליח.
לכן מפלגת העבודה ממש לא חשובה. גם לא אף מפלגה אחרת. כשהן בכנסת המפלגות והחברים בהם נוהגים כמועדון סגור של סחר מכר ממתן ומסרס.
בקיצור כל הדיון לא מהותי משום שמבנית ומהותית “מנהיגי” המחאה החברתית אינם מנהיגים אלא של עצמם כאופורטוניסטים מן הסתם. כך גם המבקר שמתיימר לצמוח מתוך מפלגת עאלק המונים.
תעשו לנו טובה – נסו לשקר פחות. בעצם – אין לזה סיכוי. קחו בחשבון שגם אם לשקר יש רגליים יש מספיק אנשים שלמדו ולומדים מדע המדינה ומבינים עניין והם לא יקנו שטויות כאלה. באמת….
ציבור משכיל הוא ציבור שלא נופל לאשליות.
בהצלחה בפריימריס…
חברים,
ראשית, אציין כי הכותב ראוי וזכאי לכתוב את הדברים ולו מפאת העובדה שהנו חבר מפלגה ותיק ששרד בה בתקופות הקשות ביותר ותמיד נשאר נאמן לרעיון ולדרך ולא זגזג כרבים אחרים … רק אזכיר, כי מיד עם פרסום הודעתו של ברק על פרישתו מהמפלגה, פרסם הודעה התוקפת אותו והתפטר מג׳וב מפנק ואשר בעיני רבים יכול להחשב לחלום רטוב.
לעצם העניין, הרי גם אם לא צריך להסכים לכל דקות בדבריו – הרי העקרון נכון … לחשוב שלהיות נציג ציבור זהו עיסוק שנולדים עם כישורים מתאימים לו זו טעות – נדרשים חודשים ושנים של פעילות, התנסות וצבירת ניסיון ובפרט רכישת אמון הציבור שהנבחר מבקש להיות שלוחו.
אין קיצורי דרך ורק ישובה ארוכה וממושכת בספסלים האחוריים יכולה להכשיר אדם כנבחר ציבור.
יובהר, אין בדברים לפסול אנשים כראויים, את תפיסת עולמם ואת הרקע שלהם כלא מתאים – רק להבהיר שאין תחליף להתנסות אישית ובלתי אמצעית בחיי האורגן המפלגתי.
כמו שאמרו קודם – שלי יחימוביץ’ עצמה נכנסה בלי קילומטראז’ ארוך והגיעה רחוק ומהר בגלל יכולות אלו ואחרות. למה שזה לא יקרה עם אנשים שמוכנים להקדיש את עצמם לנושא בלי שכתוב להם בקו”ח “8 שנים נסיון לפחות בפוליטיקה”? דווקא עושה רושם שהשלושה באים לשם בשביל לחרוש עמוק. ובכל מקרה, אני מאחלת לערן חרמוני, שהוא בגיל שלי (33), שגם הוא יהיה ח”כ, יחד עם עוד צעירים רבים שיורידו את הגיל הממוצע של הכנסת, אני מקווה, ב-10 שנים לפחות. (באמת, מה הגיל הממוצע של חברי כנסת?)
צודק לדעתי “עורך דין ואיש ממשל” שמפלגות ההמונים לא קיימות יותר, ולפיכך זה לא עקרוני האם מועמד מגיע מחוץ לשורות המפלגה כ”מי שראה את האור”, או צמח מתוכה לאורך השנים כ”שועל קרבות ותיק”. מה זה משנה? הבוחר מחליט אם מתחשק לו כוכבים או שועלים, ואין הבדל עקרוני (בעיני לפחות) בין מי שעבר מנישה אחת (צבא, תקשורת, עסקים) לבין מי שהתחיל והמשיך באותה הנישה.
מה שמעניין לדעתי בכניסה של שמולי וחבר מרעיו לעבודה היא האילמות התקשורתית בנוגע לחשיפת המסיכה מבעד למחאה החברתית באופן רשמי – הנה הוכחה מוחצת לכך שמדובר במחאה מצד אחד של המפה הפוליטית (השמאל) ולא כפי שניסו להלעיט אותנו בזמן המחאה “זו מחאה של כולם”. עכשיו מתברר מעבר לכל ספק סביר שזו ללא ספק לא הייתה מחאה של כולם.
תמר,
שלי הצטרפה כחיזוק לרשימה ולא הביאה איתה רשימה חדשה … שונה מאוד.
מעבר לזה, עשתה עבודה שחורה בספסלים האחוריים במשך מספר שנים ולא הייתה חולמת על התנודדות לראשות המפלגה, לולא הקריסה הפנימית המוחלטת – וטוב שעשתה כך.