במסגרת ימי שבירת ההיררכיות, נעסוק קודם כל בזוטות: אמנם על פי דיווחים, חתול שחור עבר בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין שר הבטחון אהוד ברק והם אינם מתואמים כקדם. אך בפועל, צועדים השניים חלקלקות יחדיו.
הנה בערב ראש השנה, נתניהו התראיין ב’ישראל היום’ וברק התראיין בגלובס. כעבור עשרה ימים והצרחה, נתניהו מתיישב לראיון בגלובס וברק בישראל היום. אם אין רוטציה בממשלה, לפחות יש רוטציה במערכות העיתונים.
התפרסות ראשי הממשל שלנו, על שני עיתונים בלבד, היא דווקא לא ההיבט החלוקתי המעניין בימי השבתות והחגים. אני חשה צורך לחלק את הפוליטיקאים הבכירים בישראל כיום (לרבות אלה שרוצים להיות בכירים) לשתי קבוצות: פוליטיקאים שיש להם עיתון-בית ופוליטיקאים שאין להם עיתון-בית.
בקבוצה הראשונה אפשר למנות את ראש הממשלה ואת יו”ר מפלגת יש עתיד. הקוראים מוזמנים להציע שמות נוספים (אולמרט, מישהו?)
בקבוצה השניה אפשר למנות את שר הבטחון ואת יו”ר מפלגת העבודה (מופז גם?). הם עוד לא השכילו, נכון להיום, לנכס לעצמם גוף תקשורת (מהרו מהרו, יש גופת עיתון שטרם התקררה מדממת בסמוך למקום שפעם היה השוק הסיטונאי, מי קונה?). אכן, לקראת שנת בחירות, הכניסה של מועמד לתוך הזירה הפוליטית הישראלית, מבלי שכלי תקשורת משמעותי עומד לרשותו, נראית כמו כשלון עסקי ידוע מראש. זה פשוט חוסר שוויון.
ועכשיו, אחרי שעשינו סדר, אפשר לשבת לקרוא את הראיון עם אחד מן הפוליטיקאים שאין להם עיתון:
תשובותיו של ברק לשאלות העיתונאים מעניינות כשלג דאשתקד, במיוחד כיוון שברק שב ומציע תוכנית מדינית שנלעסה דק. הוא לא מצביע על מהלך אחד שניסה לעשות לקידום רעיונותיו, ורק מתרץ את חוסר המעש בכך שהינו “חלק ממשטר פרלמנטרי”.
“אחד הטעמים לקיומה של מפלגת העצמאות שאני עומד בראשה ולהישארותה בממשלה הוא לגרום לכך שזו לא תהיה ממשלת ימין בלבד, אלא שיישמע בה קול ברור במרכז” הוא אומר.
למתבונן מן הצד, הפרשנות ברורה: ברק מצא בסקרים, את אותו מנדט או יותר, של מי שלא רוצה להצביע למפלגת העבודה בשל העמדות המטושטשות של יחימוביץ’ בנושא הפלסטיני, והוא הולך על זה. כמו כן, הוא גילה, שאנשים לא ישתכנעו להצביע למפלגתו, כל עוד הם חושדים שיש דיל מאחורי הקלעים, בינו לבין נתניהו, לפיו ברק יהיה שר הבטחון הבא. מה הטעם להשחית קול על מפלגה, כשממילא ברק יהיה בממשלה? מכאן גם הריבים המדומים בין הקודקודים.
***
לעניין אחר: במגזין פוריין אפיירס (ענייני חוץ) הנחשב התפרסם אתמול טור מוזר משהו. האם ארה”ב בשלה למזכיר מדינה ממין זכר?
ברגע הראשון, קראתי – “מבחינה תיאורטית, אין סיבה אמיתית שגבר לא יוכל למלא את התפקיד. בסלונים של ג’ורג’טאון ובמסדרונות פוגי בוטום (אותו איזור בעיר בו שורצים לוביסטים ועו”ד לרוב -ט.ש.), ממשיך להתקיים זרם תת קרקעי פטפנטי הטוען כי גבר אינו מתאים לתפקיד. צודקים או טועים, הנה חלק מן הטיעונים המוזכרים על ידי מומחי מדיניות חוץ, כשהם טוענים שמינוי של גבר לתפקיד הדיפלומט הבכיר בארה”ב יהיה מתיחת החבל יותר מדי” – וחשבתי שזו בדיחה.
אחר כך, קראתי שוב, ונדמה היה לי שמישהו שם מנסה לעקוץ פמינסטיות ולרמוז להן כמה פתטיות הן נשמעות לעתים. במחשבה שלישית, הגעתי למסקנה יותר ברורה: גברים, הם שמים לב שנשים ממלאות היטב איזה תפקיד שהיה מאז ומעולם בחזקתם, והם נכנסים למגננה. עורו. עורו. פמיניסטים. אנחנו יודעות שאתם קיימים ואתם שם.
מצחיק המאמר ביחסים בינלאומיים. אין ספק שמדובר במאמר סטירי, אבל באמת שאלה טובה אם מושא הביקורת זה פמיניזם או להיפך, השמרנות ברוב התפקידים האחרים (ובמיוחד המשרה הבכירה ביותר – הנשיא). הביקורת לא בלתי רלוונטית לגבינו, במיוחד בכל הקשור למשרד הבטחון. נדמה שזה המשרד שאנשים הכי פחות רואים בו התאמה לאישה כלשהי וקשה לשכנע אותם בזה אחרת. אני מהאנשים שאמרתי עוד לפני שאולמרט הקים את הממשלה שלו ב2006 שליבני היתה צריכה לדרוש את הבטחון ולא את החוץ.
אבל באמת, לא לגמרי הייתי בטוחה שזה סטירי, ואם זה סטירי, אז בהפוך על הפוך, זה ממש מטופש (הרי מליונת’לפים מזכירי המדינה גברים קודם לכן. מה הקטע?)
לבני קיבלה את החוץ מאותה סיבה שקיבלו אותו ליברמן, ולפניהם שלום, לוי ופרס.
זה המקום המסורתי בישראל למי שאי אפשר כבר להתעלם ממנו, אבל לא סומכים עליו מספיק כדי לתת לו משרד שבו הוא יצטרך לתפקד ויוכל להכשל בו. מכיוון שיחסי החוץ מנוהלים בסופו של יום על ידי הממשלה, ומכיוון שלניהול מנגנון משרד החוץ אין השלכות הרות גורל, זה תפקיד מאוד בכיר שאפשר לתת למי שאין לו את הכישורים לנהל תיק בכיר אחר (או לחלופין, אין בו אמון). תפקיד דומה בדרגה יותר נמוכה הוא תיק המשפטים שהוא מלא כיבודים אך דל בדרישות ביצועיות. גם מדיניות הבטחון של ישראל נקבעת כמובן על ידי הממשלה ולא על ידי השר, אבל שם המנגנון גדול כל כך והעבודה היומיומית מקיפה כל כך ששר הבטחון יכול לעשות הרבה מאוד גם מתחת לרמת מדיניות המאקרו.
בעצם, התפקיד של שרת החוץ הוא כל כך מותאים לכיבודים ריקים, שצריך להיות בשיעור הקומה של שמעון פרס כדי לקבל אותו ובכל זאת לחזור עם הסכם שלום, או בשיעור חדלות האישים של איווט ליברמן כדי להצליח להכשל גם בו.
‘כמאמר המשורר’ – אם תסלחו לי שאני מצטט את עצמי –
בארצנו יש נוהג ותיק ונחוץ,
כשבלון מתנפח לגודל מציק,
לתת לבלון את תפקיד שר החוץ –
ואם לא יועיל שם לפחות לא יזיק.
שלום ולבני, לוי ושרת,
כולם המתינו לשעתם לגדולה.
ורק איווט הצליח בהילוך מגמגם,
להכשל גם מתוך עמדת המתנה.
( http://www.facebook.com/photo.php?fbid=193206164033279&l=192d77d791 צלו של רודן, 2.2011)
חן חן אילן. למרות שיש לציין, ששר החוץ יכול להיות גם הפנים של המדינה. לפחות מבחינת היחס והתקשורת שהוא/היא מקבל בכל מקום בעולם אליו מגיע. בעוד איני אחת מכת ההסברה (‘אם רק ההסברה הישראלית היתה טובה, העולם היה מבין אותנו’), עדיין חושבת שלאישיותו של אדם שנחשף אולי יותר מכל ישראלי למנהיגים ומדינות בעולם, יש חשיבות רבה.
מה עם סילבן שלום? אפשר לקרוא לעיתון של מוזס ״עיתון בית״?
שאלה טובה. זכורה לי איזה כתבה מחמיאה לו שם. אבל מנגד, הוא לא מתמודד כבר מספר שנים על ראשות מפלגה, ודי נזרק לכלבים מבחינת התפקידים בממשלה הזו. ואם וכאשר יחזור להובלה, נעשה חשיבה מחודשת. בינתיים, הייתי אומרת שידיעות לא מתפקדים ככלי התקשורת הפרטי שלו
מצד שני, בניגוד לכל שאר הפוליטיקאים שיש להם ברית עם עיתון – לו ב-א-מ-ת יש עיתון. בבעלותו.
צריך להיות מאוד מוכשר כדי שהעיתון הנפוץ במדינה יהיה שייך לאבא של אישתך, ובכל זאת לא להצליח בפוליטיקה. 🙂
לול. ואגב, אישיותו של שר החוץ. שכחת לעיל את סילבן כדוגמה.
לא מתמצא בפרטים אבל מה עם פוליטיקאים חרדים? פוליטיקאים ערבים?
מקור ראשון עם פייגלין, וסטי עם ליברמן, וכידוע לכל אחת מהסיעות החרדיות יש עיתון (שס – יום ליום, אגודת ישראל – המבשר והמודיע, דגל התורה – יתד נאמן).
ובהארץ יש כמה כיסי תמיכה משמעותיים באהוד ברק.
וסטי אינו עיתון בעל השפעה על כלל הציבור. פייגלין אינו ח”כ. התקשורת החרדית זה אופרה מטורפת בפני עצמה.
גם לפיד אינו ח”כ; החלוקה בין עיתונים כלליים ועיתונים סקטוריאליים מלאכותית, אבל ניחא.
מקור ראשון בהחלט לא עם פייגלין. אבל אפשר לומר שבקרב הבית היהודי-האיחוד הלאומי, מקור ראשון בעד הבית היהודי ובשבע בעד האיחוד הלאומי (נו, זה בכל זאת העיתון של כצל’ה).
מקור ראשון עם פייגלין? מה פתאום? עם כבר אז עם נתניהו (לורד ועוד) פייגלין? בחיים לא.
המאמר ב-foreign affairs הוא פשוט סטירה על השאלה הנשאלת בדרך כלל, “is america ready for a woman president” (גוגל איט).
ידיעות אחרונות שייך לאולמרט לא פחות מאשר ללפיד.
יותר מזה: אולמרט, לפחות רשמית, הוא היום לא פוליטיקאי אלא איש “לביתו”. ידיעות מנסה להחזיר אותו למירוץ, ולא באלגנטיות יתרה.
קצת מרגיש כאילו ידיעות נמצאים בתקופת חילופי משמרות: לבני כבר יצאה, לפיד בשלבי כניסה, ואין פוליטיקאי פעיל בפינה שלהם – לכן אולי כל המרץ שמופנה לכיוון אולמרט..