שלי יחימוביץ’ הצליחה לגייס חצי מיליון שקל באינטרנט, אבל שאר הפוליטיקאים לא השתכנעו לנסות את השיטה. אולי הם תקועים בעולם הישן, ואולי הם מבינים שהישראלים לא ישמחו לגהץ בשבילם את הכרטיס
“החלטתי להעתיק מברק אובמה ומאוהדי הפועל תל אביב ולגייס תרומות דרך האינטרנט”, כתבה איילת שקד בעמוד הפייסבוק שלה לפני כשבוע וצירפה לינק לאתר גיוס הכספים “מימונה“, שם היא מקווה לגייס 60 אלף שקלים עד ל-10 בספטמבר, יום אחרי סיום המפקד של מפלגת “הבית היהודי”, שאליה הצטרפה.
שקד נחשבת לפופולרית בחוגי הימין, ארגון “ישראל שלי” שהקימה ובראשו היא עומדת פעיל מאוד, והיא אינה מנסה לגייס סכום גבוה במונחים פוליטיים. ולמרות זאת, גיוס התרומות אינו זוכה להצלחה מרשימה: 17 איש תרמו יחדיו 2,776 שקלים בסך הכל (למרות שב”מימונה” חלק משמות התורמים חסויים, בסופו של דבר שמות כולם ייחשפו באתר מבקר המדינה, כשיפרסם את סך הכספים ששקד גייסה).
גיוס תרומות ברשת הוא מהלך חדשני יחסית, בוודאי ב”בית היהודי”, אך שקד אינה חלוצה. פוליטיקאים ישראלים כבר גייסו תרומות באמצעות האינטרנט, אך למעט גיוס התרומות המוצלח של שלי יחימוביץ’ בספטמבר שעבר לקראת התמודדותה על ראשות מפלגת העבודה – חצי מיליון שקל נתרמו כך עבורה – אף פוליטיקאי ישראלי לא הוכיח יכולת ממשית בעניין. בעוד באמריקה, מנגנוני גיוס התרומות ברשת של הפוליטיקאים כבר משומנים ומניבים, הפוליטיקאים הישראלים לא מצליחים לממש כלכלית את הקשר הישיר שלהם עם הקהל ברשתות החברתיות.
הפוליטיקאים שלנו עדיין מעדיפים לפנות למספר מצומצם של תורמים, בפגישות דיסקרטיות, הרחק מעין הציבור, ולקבל תמיכה כספית מסיבית ממספר מצומצם של אנשים. צחי הנגבי, שחזר רק לאחרונה הביתה לליכוד, גייס ב2012- בלבד 339 אלף שקל – אבל הכסף הגיע מ- 16איש, כלומר מעל ל- 16אלף שקל בממוצע לתורם. גם דניאל הרשקוביץ וזבולון אורלב, שמתמודדים על ראשות הבית היהודי זה מול זה ומול נפתלי בנט, גייסו 172 אלף שקל ו-179 אלף שקל בהתאמה, אך מגובה הסכומים המוצגים באתר מבקר המדינה, ברור שהתרומות לא הגיעו אליהם בלחיצת עכבר.
גיוס ברשת, שאמור להיות הדבר הכי קל ופשוט בעולם, הוא עדיין מעמסה טכנולוגית ונפשית עבור הפוליטיקאים. באתר של מפלגת “יש עתיד”, למשל, מרבה יו”ר המפלגה יאיר לפיד להשוויץ ב-11 אלף הפעילים שלו, אך לאותו צבא תומכים אין שום אפשרות להשתתף בקמפיין בסכומים קטנים.
אפשרויות התשלום הבטוחות ברשת הפכו את ההשתתפות הפוליטית לקלה ונגישה כמעט לכל אזרח. תרומות של כמה עשרות שקלים עשויות להיות עניין של מה בכך לפעילים פוליטיים, ולפוליטיקאי הן מעניקות לא רק קופה קטנה להדפסת פליירים, אלא גם הילה של תמיכה עממית מצד האנשים עם הכיס הלא-עמוק. פלוגות פטפטני הרשת ופעילי הכורסה והכרס, שיכולים בהבזק כרטיס אשראי לחוש שהם גם מממנים ולא רק מדברים, לא נחשפים לאפשרות הזאת – כי פוליטיקאי הרשת שלנו לא מציעים זאת.
האם זה מכיוון שהפוליטיקאים בעצם לא מאמינים שהישראלים יתרמו להם? ואולי הם מבינים שהישראלים לא מוכנים לתרום להם כדי שיבזבזו את הכסף על תשדירים, תשלום לפעילים או במקרה המרגיז ביותר – על פוקדי ארגזים? במובן מסוים, העובדה שבישראל לא מתבססים הרגלי גיוס תרומות מההמונים, היא הצבעת אי אמון של האזרחים במערכת הפוליטית, ושל המערכת הפוליטית בעצמה.
לכן, הפרויקט של שקד הוא מקרה בוחן מעניין לפוליטיקאים שמחפשים כסף ברשת. אך לא בטוח שהיא עושה הכל כדי שהפרויקט יצליח. בניגוד לגיוסי כסף בתחום הספורט,למטרות חברתיות, או לשם מטרות עסקיות, שקד לא הציעה לתורמים שום “פרס” בתמורה לתרומה. באתר האינטרנט הפוליטי שלה (ושל בנט, רונצקי ועוד), היא לא מבקשת תרומות ולא מפנה אל גיוס התרומות. ובעיקר מפתיע ששקד, שידעה להקים סביב “ישראל שלי” קהילת פייסבוק גדולה ופעילה של 90 אלף איש המגיבה לכל פרויקט שיזמה, אינה מנצלת את הרשת החברתית לגיוס התרומות. בלי פייסבוק, פרויקט המימון שלה נראה נטוש. הכסף לא גדל על העצים, ופוליטיקאי צריך לפנות לקהל שלו, לבקש בלי להתבייש. אם הוא לא יעשה זאת – שום דבר לא יזוז.
את הפוסט ניתן לקרוא בפלוג באתר הארץ
לא בדיוק, ב2008 ניהלתי קמפיין תרומות ברשת עבור מיכאל איתן, למימון הפריימריז שלו. אני לא זוכרת כמה הצלחנו להשיג, אבל כן שהגענו ליעד.