הבית היהודי מציג: מהפכה בקצב הצ’ולנט

נפתלי בנט ואיילת שקד רוצים להפוך את המפד”ל למפלגה צעירה, פתוחה, גדולה וגועשת. בחוג בית השבוע הם נתקלו במצביעים המסורתיים, שמתקשים להאמין שאפשר להזיז משהו. שעתיים וחצי הם דיברו, בלי אף מילה על הסדרת המאחזים או חוק טל

אישיות פוליטית הזכירה לי השבוע כיצד כבר ב-1986 חזה הפרשן הפוליטי חנן קריסטל, ששני צעירים – השגריר באו”ם בנימין נתניהו, ואלוף פיקוד מרכז, אהוד ברק – יתמודדו זה מול זה תוך עשר שנים על הנהגת המדינה. כיף להתענג על הימורים פוליטיים כאלה, ומאז שנבואתו של קריסטל הגשימה את עצמה (באיחור של שלוש שנים), הניסיון לחזות צמדים פוליטיים שב ועולה מדי פעם על ידי פרשנים פוליטיים. “והנה, תראי”, המשיך אותו אדם כשהוא מבסוט מאלמנט הדפוס החוזר: “שוב יש שני יוצאי סיירת מטכ”ל. האחד משמאל – חבר הכנסת מקדימה יוחנן פלסנר, והשני מימין – חברו מימי הסיירת, נפתלי בנט. השניים האלה, היום בני 40, יהיו יום אחד מועמדים לראשות הממשלה ויתמודדו זה מול זה על הנהגת המדינה”.

כוכבו של פלסנר דרך בחודש האחרון, זה של בנט עדיין לא, אך מעט קשה כרגע לראות כיצד הנבואה תתגשם. אם קדימה תמשיך בתהליך התפוררותה, פלסנר עשוי למצוא את עצמו מחוץ לכנסת; בנט מצדו מתמודד על ראשות “הבית היהודי-מפד”ל החדשה”, מפלגה ימנית, מבוגרת, שמרנית ועייפה. ובכל זאת, שתי תכונות אופי משותפות לשניהם בתחילת חייהם הפוליטיים: אידיאליזם ותמימות. הם עדיין מאמינים במה שהם עושים, ואת התחושה הזו הם מצליחים להעביר לכל מי שנתקל בהם.

התהליך הפוליטי בבית היהודי מרתק. זו הפעם הראשונה שהמפלגה הדתית פותחת את שעריה לפריימריז. היא אף החליטה להתחיל את המפקד החדש משולחן נקי, כאשר כל חברי המפלגה הקודמים, על העסקנים, הצירים ומקבלי ההחלטות, צריכים להתפקד מחדש. ההערכות שנמסרו לי הן שכ-5,000 איש התפקדו עד עכשיו. המפקד פתוח עד 9 בספטמבר, ובבית היהודי מפנטזים על 40 אלף מתפקדים. המפקד מאפשר לראשונה לציבור הרחב, כולל חילונים, לקבוע את יו”ר התנועה והמועמדים לכנסת. על ראשות המפלגה מתמודדים ח”כ זבולון אורלב הוותיק, היו”ר הנוכחי השר דניאל הרשקוביץ, ומולם, מבחוץ, נפתלי בנט – איש הייטק, לשעבר ראש לשכת נתניהו ומנכ”ל מועצת יש”ע. יחד איתו פועלים גם יו”ר תנועת “ישראל שלי” איילת שקד והרב הצבאי הראשי לשעבר אביחי רונצקי. אם הקבוצה הזו תפקוד מספיק אנשים, הם עוד עשויים להוביל שם מהפכה.

בנט ושקד, תל-אביב יולי 2012

השבוע הלכתי לראות את הצמד בנט את שקד מדברים עם מתפקדים פוטנציאלים בחוג בית. בדירה נעימה בשכונת נחלת יצחק בתל אביב, בשעת ערב מאוחרת, התכנסה חבורה של מבוגרים בעיקר, חובשי כיפות סרוגות, למודי ניסיון מהמנגנון העייף והמייבש של הבית היהודי. ואף אחד מהם לא ממש השתכנע שבנט מסוגל להביא יותר מארבעה, גג חמישה מנדטים. בנט, בהתלהבותו, דיבר איתם על “מספר דו-ספרתי” של מנדטים והם המשיכו ושאלו אותו: איך תגיע למנדט החמישי?

“אתם שניכם זה כמו מנוע של מרצדס שמנסים להלביש אותו על סוסיתא”, אמר אחד הנוכחים, “חבל לי על האנרגיות שלכם. למה אתם באים למפלגה זקנה, רעועה, עייפה. אפילו טומי לפיד, נו הבן שלו, לא משנה מה אני חושב עליו, הוא לוקח משהו רענן ומצליח רק מתוך כתבי העת שלו, בלי שעשה כלום, בלי תואר ראשון, ואופס יש לו עשרה מנדטים. לא רואה אתכם מסתדרים עם העסקונה של המפד”ל”.

חינוך, חינוך, חינוך – זה הנושא הראשון, השני והשלישי שמעניין את הבאים, ובנט, תלמיד שקדן שלמד את השטח מראש, פורט בפני השומעים את סדר העדיפויות החשוב בעיניו: קודם חינוך לערכים יהודיים במערכת הציבור הכללית, אחר כך תקציבי חינוך מוגברים בחינוך הדתי-לאומי. “גדעון סער הוא שר חינוך ממש טוב”, אומר בנט. “אז למה אתה חושב שאתה תצליח במקום שבו כבר יש מישהו טוב?” זורק לו מישהו מן הקהל. והוויכוח על ערכים חינוכיים ממשיך: “נמאס מהטירוף הזה של הפרדת נערים ונערות”, מעיר להם מישהו, “הציונית הדתית איבדה את הדרך, היא נסחפה”.

בשלב הזה חשתי פליאה מסוימת: אף מילה מן הקהל או מבנט על דו”ח המאחזים ביהודה ושומרון של השופט אדמונד לוי שהתפרסם באותו הבוקר. אף מילה על השוויון בנטל או על חוק טל העומד לפקוע בסוף החודש.

רק אחרי שעתיים ארוכות של דיבורים על מערכת החינוך (“למה ש”ס מקבלת כל כך הרבה תקציבים ואצלנו הורים לארבעה ילדים מוציאים הון מכיסם”, שאל בנט), מסתבר שהנוכחים אפילו לא מודעים לכך שאין צורך בעסקונה כדי להיבחר, ושהבית היהודי פונה לפריימריס. “אני מתפלאת עליך שלא הבנת את זה”, נוזפת שקד באחד הנוכחים שמתעקש שלבנט-את-שקד אין סיכוי מול עסקני המפלגה. “לא הבנתם שהדברים במפד”ל השתנו ושעכשיו אתם יכולים להצביע ולהחליט מי ייכנס?” המהפכה בבית היהודי תגיע רק אם בנט ושקד יצליחו להסביר למספיק אנשים, ששינו את הכללים.

אחרי הדיבורים על החינוך, מנסים בנט ושקד לעורר קצת רגשות טינה. “הציבור הישראלי מאוד ציוני”, אומרת שקד, “אבל יש מוקדי כוח של השמאל בתקשורת, במערכת המשפט ובאקדמיה והם מושכים את הציבור לכיוון הלא נכון. יש הרבה שמאל קיצוני”. בנט אומר גם הוא את אותם הדברים, אבל מול ציבור דתי מסורתי בתל אביב, ההתלהמות הזו לא תופסת.

“אי אפשר שהשמאלנים ישלטו בהכל”, אומרת שקד, ויוכי, אשת חינוך מקשה עליה: “מי זה בדיוק השמאלנים שמטרידים אותך? מה זה שמאל קיצוני? למי את מתכוונת?”. שקד משיבה: “אני לא רוצה שהשמאל הקיצוני הפוסט-ציוני ישלוט. נכון, לא כל השמאלנים כאלה. יש רבים שהם שמאל ציוני והם בסדר. אפילו יריב אופנהיימר (מזכ”ל שלום עכשיו) הוא ממש בסדר. אבל הקרן החדשה לישראל, שמממנת את כל העמותות שמאל, הם דוגמה”.

יוכי מצקצקת ולא ממש מתלהבת מן הטיעונים נגד השמאל. היושבים בחדר מחרישים. השמאל הקיצוני לא מזיז להם. גם לא השמאל הרגיל. אם כבר, אז הימין הקיצוני מטריד לא פחות וממילא, הכל זה רק שאלה של חינוך. ויוכי ממשיכה ומסבירה לשקד ובנט: “הסיבה שהמפד”ל איבדו את הקהלים שלהם זה כי הם כל הזמן התעסקו בארץ ישראל, ארץ ישראל, כאילו אין ציבור כמונו שלא חי בשטחים וחשובים לו דברים אחרים”. הקהל מקשיב ומנהנהן בהסכמה.

את הפוסט ניתן לקרוא גם בפלוג, באתר הארץ.