בוושינגטון משחקים השבוע את משחק הדו-פרצופיות הגדול ביותר. זו לא תהיה הפעם הראשונה שממשל אמריקאי נחשף במלוא צביעותו. הפעם יש לצביעות גם מימד טכנולוגי מרתק.
אתמול בבית משפט באזור וושינגטון נחשפו טענות הממשל האמריקאי נגד מייסד ויקיליקס, ג’וליאן אסאנג’. במסגרת הנסיון להביא את אסאנג’ לדין בארה”ב ביקשו פרקליטי המדינה מחברת טוויטר לחשוף את הפרטים האישיים – כתובת ה IP, כינוי רשת, כתובת אמיתית ועוד – של כמה בעלי חשבונות בטוויטר, אנשים שסייעו לאסאנג’ בהעלאת מאות אלפי המברקים הדיפלומטיים לאתר ויקיליקס.
האם חשיפת מסמכים דיפלומטיים, שבעיני ארה”ב הם דבר חסוי הבא להגן על בטחון האומה – הנה אקט של חופש ביטוי או אקט של פגיעה במדינה? זו אכן שאלה טובה. אסאנג’ גייס לצידו את פרקליט הצמרת אלן דרשוביץ’, הנודע בעמדתו הליברלית-נוקשה בעד ההגנה המוחלטת על חופש הביטוי (וגם נודע בשל עמדתו הפרו-ישראלית הנוקשה, דבר שמעלה לא פעם סתירה). אך הוא טרם השתתף בדיון שנערך אתמול באלכסנדריה, וירג’ניה.
עורכי הדין של אותם פעילי ויקיליקס – ביניהם הנאשם המרכזי בראדלי מננינג, חברת הפרלמנט האיסלנדית בשם בריגיטה ג’ונסדוטיר (עליה בהמשך) ושני מתכנתי מחשבים – טענו כי אין לחשוף את הפרטים האישיים של המשתמשים בטוויטר, כיוון שעומדת להם הגנת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, חופש הביטוי.
כדי לחזק את טענת החשיבות של חופש הביטוי ברשתות חברתיות, הביאו עורכי הדין של פעילי ויקיליקס את הדוגמאות העדכניות ביותר: היכולת של מתנגדי משטר במצרים, טוניס ועכשיו איראן להשתמש בכלים הטכנולוגיים כדי להפיל משטר. ויותר מכך, הממשל האמריקאי בעצמו מעודד את הפעילות הזו באיראן.
בינתיים, בצד השני של העיר, הכריזה מזכירת המדינה הילרי קלינטון על תמיכה ב”אנשי האינטרנט מתנגדי המשטר” של איראן. “אלה שמדכאים את חופש האינטרנט יצליחו אולי לעכב את שאיפות העמים לזמן מה, אבל לא לעד” היא אמרה. היא בטח לא חשבה על ארה”ב כשאמרה את הדברים הללו. וזו בדיוק הצביעות האמריקאית: לקדם חופש ביטוי באינטרנט, כל עוד זה לא חושף מידע פנים אמריקאי. האמת היא שהמשפט נגד אסאנג’ מציב בפני האמריקאים דילמה עקרונית רעיונית. ויש שם כבר מי שקורא שלא לנהל נגדו הליכים.
הקושי עבור חברות הטכנולוגיה
עד שבית המשפט באלכסנדריה יקבל החלטה, חברות הטכנולוגיה, טוויטר, פייסבוק, גוגל + יוטיוב מתמודדות עם המציאות שהן יצרו בקצב הולך וגובר. טוויטר הודיעה לבית המשפט במקרה הנ”ל (לא באמצעות ציוץ. הם נאלצו לשלוח עו”ד) “עמדתנו בנוגע לחופש הביטוי טומנת בחובה הרשאה להגן על המשתמשים שלנו כדי שישוחחו חופשי ולשמר את יכולתם לשמור על פרטיותם.”
פייסבוק, מן הצד השני, מתקשה מאוד לנקוט עמדה בנושא המהפכות בעולם הערבי. הם לא הביעו תמיכה גלויה במפגינים במצרים ולפני מספר חודשים אף סגרו את החשבון המזויף של מוביל המהפכה, וואל גהנים, תוך כדי דבקות בנרטיב המרכזי של פייסבוק, והוא שאת החיים החברתיים מנהלים באופן גלוי. אם פייסבוק יתירו פעילות אנונימית, לא יצליחו לקדם את פייסבוק בסוריה ובמקומות נוספים בהם הם מקווים לדריסת רגל.
ובגוגל, החברה המעסיקה של וואל גהנים, דווקא גאים בעובד המצרי שלהם. מיד אחרי שהשתחרר ממעצרו בראשית המהומות התראיין גהנים ואמר כי הוא מקווה שלא יפטרו אותו עכשיו. מנכ”ל גוגל, אריק שמידט הרגיע אותו אתמול: “אנחנו מאוד מאוד גאים במה שהוא עשה” הוא אמר והוסיף “השילוב של פייסבוק וכלים נוספים משנה את משחק הכוחות בין האזרחים לממשלה בדרכים מרתקות ובלתי צפויות.”
הקשר האיסלנדי
לסיום אנקדוטה קטנה בנוגע לבריגיטה ג’ונסדוטיר. לפני קצת יותר משנה הוקסמתי (כעיתונאית) מהצעת חוק שלה בפרלמנט האיסלנדי, הנקראת ‘יוזמת המדיה המודרנית של איסלנד’. לא ידעתי אז על מעלליה האחרים של ג’ונסדוטיר ורק קראתי על אותה הצעת חוק, שמטרתה כך הבנתי, להפוך את איסלנד למדינת מקלט לכלי תקשורת, בדומה למדינות מסוימות המשמשות כמקלטי מס או מקלטי הימורים באינטרנט.
מאחר ואיסלנד סבלה קשות מן המשבר הכלכלי של 2008, ג’ונסדוטיר, רצתה להפוך את האי המובדד לחוות השרתים/מרכז המידע/מדינת חופש הביטוי – כך שכל גוף תקשורת הנרדף על ידי המדיה העולמית, יוכל להתמקם שם ולהנות מחקיקה מתירה במיוחד בתחום חופש הביטוי. הניסיון למשוך לשם כלי תקשורת מכל העולם, יכול היה גם להעלות את העניין העולמי במדינה, כך טענה אז ג’ונסדוטיר. יצרתי קשר איתה, התכתבתי איתה, קבענו ראיון סקייפ. בסוף (בהיותי פרילאנסרית) לא מצאתי אף עורך שיתלהב כמוני מן הסיפור וזה נפל. עכשיו, עם הגילוי שהיא קשורה לאסאנג’, אפשר לראות את הצעת החוק שלה באור אחר.