כמו כל עם ישראל, גם אני יוצאת לכמה ימי חופש. לא בטוח שאצליח לעדכן את הפלוג ממקום המנוחה. ניפגש כאן אחרי החג.
בינתיים כמה עניינים פוליטיים שמשכו את תשומת לבי בימים האחרונים:
נחמיה שטרסלר כותב בהארץ בערב החג על חוסר התאמתה של יחימוביץ’ למשרת ראש הממשלה. אני לא מסכימה איתו בכל נקודה ונקודה. אבל כמו אנשים אחדים, גם אותי הטרידה האדישות שלה, עוד בתור חברת כנסת מן השורה, כלפי מצוקות הפלסטינים.
שטרסלר כותב: “במשך שנים לא אמרה מלה בנושא המדיני. גורל השטחים והשלום כלל לא העסיק אותה. היא לא השמיעה מלת ביקורת אחת על הכיבוש ושום הסתייגות מההתנחלויות…בראיון למוסף “הארץ” אמרה יחימוביץ’, שהיא “לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע”. היא אפילו אינה מבינה, שכאשר המיליארדים מופנים לשטחים הם אינם מגיעים לדימונה ולמצפה רמון.” כאן אני לגמרי איתו.
יותר מכך, מאז שהודיעה שהיא רואה עצמה מתאימה למשרת ראש הממשלה, היא מנסה להשלים פערים. אומרת שהיא מאמינה במתווה קלינטון, בחלוקת ירושלים ושאין הבדל בינה לבין הליכוד בנושא הזה (לא בטוח, אבל נניח).
לטעמי, היא תתקשה לכסות על שנים של העדר פעילות בתחום. האמונה הפנימית שלה הנחתה אותה לפעול רק בנושא החברתי-כלכלי. וקשה לתקן לאחור סדרי עדיפויות.
על כל פנים, בשולי הדברים, שטרסלר מצטט בטור שלו אמירה של ח”כ דליה איציק על פיה יחימוביץ’ “בורחת בהצבעות אי אמון ומשתפת פעולה עם הליכוד”. סתם כדי שתדעו, זה מתוך ראיון שאני ערכתי עם איציק ועם מספר רב של חברות כנסת (הוא מזכיר את הפרויקט כולו שוב בסוף טורו).
במקביל, גם נדב פרי, הכתב הפוליטי של ערוץ 10, מציב ליחימוביץ‘ מראה מול הפנים: “בן רגע התהפכה לה האסטרטגיה של שלי יחימוביץ’. לאורך תקופת הפריימריז במפלגתה הסבירה יחימוביץ’, ברהיטות אופיינית, כי חוסר ניסיונה ועניינה בסוגיות המדיניות והביטחוניות אינו מהווה חיסרון משום שממילא אינה מועמדת לראשות הממשלה, כעת כל זה התהפך.”
ולדברים אחרים:
יו”ר האופוזוציה שאול מופז, בראיון מעניין (לדעתי) לגלובס: “בממד הרעיוני, נתניהו מסכן את מהותה הציונית של המדינה. תרומתו האיומה לכינונה של מדינה דו-לאומית בין הים והירדן היא מכרעת. עוד קדנציה בראשותו ואבדה לנו המדינה היהודית והציונית שעליה לחמנו.”
עוד בראיון הזה אמירות ששווה לזכור ולשמור – לכשיתחילו ויכוחים מפורטים בקיץ ההפגנות הצפוי כאן: הוא נגד מס עזבון, בעד ביטול המע”מ על המים, קביעת רף מקסימלי למע”מ על הדלק, נותן תשובות עמומות כשמגיעים לדבר על תקציב הביטחון, בעד הרחבת מנגוני הפיקוח על מחירי המזון, בעד שינוי מדרגות המס (תוך הטלת מס גבוה יותר על הכנסה של מעל ל 83 אלף ש”ח בחודש) ועוד.
אני אוהבת לקרוא כתבות של ‘איפה הם היום’. בהארץ נותנים לנו הצצה לכמה ח”כים שנעלמו מן העיניים.
שר הבטחון בדק את נכונות החלטתו בעניין פינוי הבית בחברון באמצעות סקר, כפי שניבא כאן בפלוג, ארנון דיוקמן בפוסט אורח.
בינתיים, אחרי שהסקר העלה את סיעת העצמאות לתוך רף הכניסה לכנסת, ברק מבשר שהבחירות יערכו עוד כשנה (בסדר, אנחנו מתארגנים).
השר משה (בוגי) יעלון רואה את עצמו מועמד טבעי לראשות ממשלה. מה אכפת לו להצהיר, ממילא בליכוד נבחר נתניהו מחדש רק לאחרונה ולכן אף אחד לא יתבע ממנו נימוקים לפחות במשך ארבע שנים. מה שכן, עכשיו כשהוא כבר הצהיר, אפשר להתחיל לסמן את גרף הנטייה ימינה. עד כמה יהיה יעלון מוכן להקצין למען הקהל-העשיר-בפייגלינים, ממנו מורכב הליכוד לאחרונה?
זהו לבינתיים, חג שמח לכל בית ישראל.
את פשוט לא מציגה את העובדות בצורה אמיתית. יחימוביץ מהרגע שהכריזה על התמודדותה על ראשות העבודה מציגה את עמדתה המדינית התומכת במתווה קלינטון ורואה בפשרה מדינית ובתהליך שלום כפתרון למדינת ישראל בתחום המדיני. היא חזרה על זה שוב ושוב בכל מפגש עם חברי מפלגה עוד לפני שנבחרה, זה פשוט לא מסתדר לך בתמיכה שלך בקדימה ולכן את לא מציגה את העובדות. דבר שני לגבי הדברים של שטרסלר את אכולה בשיח(הקפיטליסטי) העקר שמתנהל פה כבר שנים ולא מוביל לשום דבר.
אני מציגה את העובדות כפי שאני מבינה אותן. זה הבלוג שלי, אתה יודע. לא של אף אחד אחר. יחימוביץ’ מדברת עכשיו על מתווה קלינטון והיא תחזור ותדבר על כך עוד רבות. אני בטוחה. אבל בנוגע למעשים – היא העדיפה בשש שנות העשייה הציבורית שלה לדבוק בעשייה (והיא באמת עשתה) בנושאים מסוימים. זה היה סדר העדיפויות שלה וזה לגיטימי לגמרי מבחינתה. אבל עכשיו יהיה קשה לה לתקן עשייה לאחור. היא העדיפה לשבת בועדות מסוימות ולחוקק בנושאים מסוימים. והביקורת עליה, על חוסר עשייה בנושא הפלסטיני, היתה שם מן ההתחלה. ועוד דבר קטן – אני לא תומכת קדימה. ואני לא אכולה בשום שיח קפיטליסטי. הנושא הפלסטיני פשוט בוער יותר בעצמותיי. אפילו שזה כיום לא פופולרי. מצטערת. אני שופטת את כל הפוליטיקאים הישראלים לפי עמדותיהם בנושא שתי המדינות. למה? ככה אני.
קודם כל הבלוג באמת שלך ויאמר לזכותך שהוא גם מעניין באופן עקבי. דבר שני איזה עשייה משמעותית אמיתית שלי יחימוביץ או כל ח”כ אחר בדיוק יכלו לעשות למעט הממשלה והעומד בראשה בנושא הפלסטיני וההסדר המדיני. לעמוד בכיכרות ובמשכן הכנסת ולצעוק שתי מדינות לשני עמים ותהליך שלום שלוש פעמים ביום, הרי כולנו עשינו את זה כבר לפני הרבה שנים וזה לא הוביל לשום מקום(המציאות מראה את זה וחזקה מהכל). בהקשר הזה שלי יחימוביץ מביאה תפיסה שהיא שונה, שהיא לא חוזרת על השיח הזה שוב ושוב כי הוא פשוט לא מובילה לתוצאות. התפיסה הסוציאל דמוקרטית חייבת להכיל בתוכה גם את הנושא הפלסטיני ואת פתרון שתי המדינות, אני לא חושב שמישהו חולק על זה או לא מאמין בזה, אבל השיח בשמאל הישראלי לאורך שנים אך ורק על הנושא הזה גרם לריסוקו.
זו בדיוק טענתי. איך אפשר לדבר על סוציאל דמוקר, על תנאים מחפירים של עובדים, על שוויון זכויות, תוך שלא מדגישים את מליוני האנשים שחיים תחת כיבוש וללא תנאים כלשהם? נשגב מבינתי. ומה אפשר לעשות? לא לזנוח את הנושא. פשוט מאוד. זה שהשיח לא הוביל לשום מקום, לא אומר שצריך להרים ידיים.
טל היקרה,
אכן הבלוג שלך 😉
אבל כאמור וכמו שכתבתי כבר בתגובות אחרות – שלי עשתה מעשה אמיץ שרבים מחברי מפלגת העבודה בפרט והשמאל החברתי בכלל ייחלו לו שנים רבות … העלתה את סדר היום החברתי לראש סדר העדיפויות בחזרה. זאת, לאחר שנים רבות של דחיקתו לתחתית הרשימה.
למעשה, אפשר לומר שהיא אפילו הקדימה את זמנה והמחאה החברתית של הקיץ הקודם רק מוכיחה זאת.
מעבר לכך, הטיעון שאי אפשר לדבר על בעיות חברתיות בישראל מבלי לשלב בהן את בעיות הפלסטינים – הוא בדיוק מה שיחימוביץ’ ואחרים (כמוני) נלחמים בו מזה שנים … הטיעון שלך הוא בדיוק הטיעון שבמשך שנים “השטרסלרים” הזינו אותנו ובכך “תקעו” את כל הטיפול בסדר היום החברתי – כי, לכאורה, כל זמן שלא פותרים את הבעיה הפלסטינית לא ניתן להתפנות לטפל בבעיות החברתיות פנימה!
שטויות!
האמת היא, שכל זמן שלא נטפל בבעיות החברתיות פנימה וכל זמן שלא נחנך את עצמנו לשיוון בין בני האדם בישראל גופא וכל זמן שזכויות הפרט וצדק חברתי לא יהיו נר לרגלנו, לא נוכל לחלום על הענקת אותן זכויות לעם הפלסטיני.
כי מדינה שבה אזרחים רעבים ללחם, ניצולי שואה זוכים ליחס מעליב, פריפריה מנותקת ממרכז, מיעוטים זוכים ליחס מפלה לרע, מונופולים מנצלים משאבים טבע השייכים לאזרחים … אינה יכולה אפילו להתקרב ולהבין איך להתמודד עם בעיות דומות אצל שכניה.
זהו אולי סוג של מילכוד 22 – אבל התרת קשר גורדי שכזה אפשר לבצע רק באבחת סכין חדה … וזה בדיוק מה שיחימוביץ’ (ומפלגת העבודה) מנסה לעשות כיום.
ועוד דבר קטן: תודה!
הפרולטר, אכן היא מנסה להתיר את הקשר. לטעמי, לא צריך להזניח את הנושא המדיני כפי שהיא הזניחה. זה הכל. אני חולקת על הגישה שאומרת שכדי לדון בנושאים חברתיים, כל השאר צריך להיעצר. אגב, גם ההפך זו שטות. ההזנחה שעשתה לבני או ברק לנושאים חברתיים היא שגויה.
איזה מיליארדים מופנים לשטחים? אם את מדברת על תקציב הביטחון אז זה מתוך הנחה שצרכיי הביטחון ירדו בעקבות נסיגה, הנחה שטיפה יהיה קשה לשווק לציבור הרחב.
אני לא עוסקת בשיווק לציבור, אלא כותבת מה שנראה לי נכון. מישהו חולק על כך שמופנה הון אדיר לשמירה על ישובים, לבניית תשתיות בשטחים?. אפילו ההוצאה על חינוך בשטחים היא גדולה מאוד בגלל שמדובר בישובים קטנים, מרוחקים, שמצריכים מערך הסעות ואבטחה גדול. יש עוד הרבה פרטי תקציב. אלה הן רק דוגמאות.
לגבי ברק – אין גבול להתנהלות שלו, אבל מי שציפה למשהו אחר ממנו – מגיע לו.
לגבי יעלון – “הלייגלינים בליכוד”, היו, עודם ויהיו חלק לגיטימי ממנו – בטח כשמשווים את זה לקבלני קולות נוסח אחמד דבאח שקיימים גם עבודה, גם בקדימה – וכן, גם בליכוד. אצל הפייגלינים אפשר לפחות לדעת שאותם לא קונים בכסף או בהטבות. אותם מעניינת שורה תחתונה אידיאולוגית, וכמי שמקדשת אידיאולוגיה בעניין הפלסטיני (אידיאולוגיה שגוייה ונאיבית להחריד, כמובן…:)), דווקא את צריכה להעריך את האנשים האלה שמצטרפים למפלגה ששייכת למחנה שלהם, ומנסים להשפיע בתוכה, שלא על מנת לצ’פר את מעמדם האישי.
אני מסכימה איתך על הבוקר! (במיוחד לאור העובדה שאני אני בדרך! לחופשה. חג שמח)
מישהו חולק על כך שמופנה הון אדיר לשמירה על ישובים, לבניית תשתיות בשטחים? – כן, אני חולק. אם ניקח את ההתנתקות מעזה כדוגמא – אני לא בטוח שחסכנו “הון אדיר” עם העזיבה. ממחירי כיפת ברזל, מליון תושבים במקלטים וכיו”ב עולה שמבחינה כלכלית – אף שקל ש”נחסך” מה”הון האדיר” שהופנה לגוש קטיף לא הגיע לפריפריה. נהפוך הוא. הפריפריה סבלה כלכלית, שלא לומר בטחונית, מהתקפות הרקטות.
ועכשיו לעניין ה”הון האדיר” – זו הפכה להיות אקסיומה שלא צריכה הוכחה. הון מופנה לשטחים. וכמובן ברגע שנצא משם כל הטל שניידרים בשמחה ובששון יפנו את המיליארדים לשדרות וקריית שמונה, טייבה ואופקים:
א. אנא מספרים. אם אינך יודעת אז לדבר על הסעות לילדים זו שטות גמורה. בחלק גדול מעלות ההסעות נושאים ההורים באופן ישיר ובחלקם המועצות המקומיות שממומנות מכספי התושבים. כן – יש גם מימון מדינה כפי שבחינוך ההתיישבותי של הקיבוצים יש השתתפות בהסעת ילדים מקיבוצים רבים לתיכון האזורי (וחס ושלום לא לתיכון הקרוב יותר בעיירה הקרובה).
ב. אותם אנשים בהתנחלויות משלמים מס הכנסה ומע”מ והם בתורם מממנים את הגרעונות העצומים (מיליארדים אמרנו) של הבימה, אוניברסיטת ת”א וכיו”ב מקומות שמטפחים עצומות נרגשות להחרמת תושבי אותן התנחלויות.
ג. הנסיון לסכסך בין הפריפריה לתושבי ההתנחלויות הולך אחורה עד לשנות ה-70. הפנתרים השחורים עשו זאת כבר אז לפני ה”מיליארדים” כביכול והנה גם שטות גמורה שנאמרת לאורך זמן סופה שתגיע למרכז הפוליטי.
ד. להקשיב למצוקות הפלסטינים – לו היו אנשי השמאל מקשיבים למצוקות הישראלים באותה מידה שהם מקשיבים למצוקות הפלסטינים חלק גדול מהאסונות המדממים שהביאו עלינו (וגם על הפלסטינים) ב – 20 השנים האחרונות היה נמנע.
חג שמח
Hey tal
In my opinion, Yahimovitz reminds me Tzipi Livni, they both had no experience but wanted to lead this difficult country.
Shelly needs to prove that apart from talking she knows how to deal with problems and people.
the only present opposition elected leader who has the basic requirements to become the new prime minister is Mofaz.
רפי, לבני הספיקה להיות שרת המשפטים, שרת החוץ, לנהל מו”מ ולעשות עוד כמה דברים לפני שראתה עצמה מועמדת לראשות. יחימוביץ’ בחרה סדר עדיפויות מסוים, אשר לעניות דעתי היה חשוב לה מאוד, אך מהווה עבורה בעיה כיום.
קשה לי להשתחרר מהרושם שהיחס לשלי יחימוביץ’ היה אחר לולא היתה אישה.
כשבנימין נתניהו הפך לראש ממשלה היו לו בתרמילו בסך הכל 3 תפקידים קודמים: שגריר באו”ם, סגן שר החוץ ויו”ר האופוזיציה. רק באחד מהם הוא באמת הצטיין (כשגריר). כסגן שר הוא שותק (על ידי השר דוד לוי), וכיו”ר האופוזיציה הוא אומנם היה מאוד לוחמני, אבל נדמה לי שהזכרון ההיסטורי לא ייתן לו ציון טוב במיוחד, בהתחשב במה שקרה בשלהי תקופתו כיו”ר האופוזיציה דאז.
אי אפשר לתאר את ההתפתחות של שלי יחימוביץ’ אלא כמטאורית. תוך שנים ספורות היא הפכה מעיתונאית בולטת למועמדת לראשות הממשלה. בדרך היא היתה דוגמא ומופת לחברת-כנסת מן הספסלים האחוריים. מישהי שנכנסה לכנסת, עבדה קשה, זיהתה היטב היכן יש כוח מהותי בכנסת (ועדת הכספים) והפכה לח”כ בולטת שם.
האם היה עדיף שהיא תמלא תפקיד ביצועי בכיר פחות מראש-הממשלה לפני שתתמודד על התפקיד הזה ? בהחלט. אבל זה לא קורה בישראל. מאז 1992 היו לנו 4 ראשי ממשלה עתירי נסיון: רבין ז”ל, פרס, שרון ואולמרט. היו לנו 2 ראשי ממשלה עם רקורד חסר לפני שהגיעו לפסגה: נתניהו, ברק.
האם למפלגת העבודה יש היום מועמד אטרקטיבי עם סדר-הגודל של הנסיון של אחד מה-4 ? לא. אז למה כשהמפלגה פועלת באופן דומה לזה שהליכוד הלך בו אחרי כשלונו ב-1992, היא לא מקבלת קרדיט חיובי על המהלך הנועז הזה ? מדוע יחימוביץ’ לא מהוללת על ידי התקשורת כנתניהו הבאה ? בבואתו השמאלנית ?
אם כבר, כשמביטים על נתניהו #2, קשה שלא להתרשם מכך שהוא לא באמת למד מכהונתו הקודמת. דבר אחד שאי אפשר להגיד על יחימוביץ’, זה שהיא לא הפגינה כושר למידה מרשים בשנות כהונתה בכנסת.
נקודה נוספת היא הביקורת על יחימוביץ’ בקשר ליחס בשטחים. מה אפשר לעשות, והדיון על השטחים הוא לא דיון של זכויות-אדם של פלסטינים ותו-לא. יש בתוך הדיון הזה גם זכויות-אדם של יהודים, הקשר היסטורי, מאבק ארוך שנים על השליטה בארץ, טרור. אפשר אפילו לפעול בעד המשך שליטתה של ישראל בשטחים תוך פעולה בעד זכויות-האדם של תושביהם הלא-יהודיים, כפי שמשה דיין בגרסתו הטרום-מלחמת-יום-הכיפורים עשה. השאלה החשובה היא אחת: האם יש למישהו ספק שממשלה בראשות יחימוביץ’ תנהל מו”מ תכליתי לשלום. אני לא התרשמתי שחוסר-פעולתה בנדון נבע בגלל שהיא לא תוביל מו”מ שכזה, אלא בגלל שהיא הבינה היטב את חוסר-האפקטיביות של ח”כ בכנסת בסוגיות של חוץ ובטחון. הנימוקים של שטסלר באים, בסופו של דבר, ממקום אחר לגמרי – על רקע התנגדותו למשנתה הכלכלית, וככאלה, כמו רוב עמדותיו הלא-מבוססות-דיין, גם בהקשר הזה נימוקיו רופפים.
טל, האם לך יש לך ידע של ממש על כך שליחימוביץ’ אין כוונה להוביל מו”מ שכזה ?
גיל, יחימוביץ’ לא אמרה לי שאין בכוונתה להוביל מו”מ כזה. אני פשוט חושבת שהנושא הזה הוזנח, הפך למשני, והאחריות על הזנחתו היא של ראש הממשלה בראש ובראשונה. מעבר לכך, יש גם לשאר ראשי המפלגות אחריות בנושא. זה נכון, שסתם אמירות מן האופוזיציה לא מועילות כשלעצמן. זה נכון, שבתור ח”כית יחימוביץ’ בחרה להתמקד וזה בסדר. מהרגע שהודיעה שהיא מתמודדת לראשות מפלגה (לפני שנה), הנושא המדיני צריך היה לחזור לסדר היום שלה. לא רק דיבורים, אלא גם עשייה. היא יודעת לעשות הרבה – ובאופן מאוד אפקטיבי – בנושא הכלכלי חברתי. אני בטוחה שהיא גם היתה מוצאת דרך לעשות, לו רצתה בכך, בנושא הפלסטיני. אני חוזרת על העמדות שלי האלה שוב ושוב. מה לעשות. זו הדעה שלי. אני לא יכולה להשלים עם האופן שבו המדינה שלנו הולכת ומתדרדרת בנושא הזה. אין לי ויכוח אישי או פמיניסטי עם יחימוביץ’. אך ורק טיעון אידיאולוגי.