פוסט אורח של ארנון דיוקמן, איש מפלגת העבודה:
פינוי הבית בחברון הוא מקרה קלאסי של WIN WIN SITUATION של כל הגורמים הפוליטיים המעורבים. עבור שרי וח”כי הליכוד זו הזדמנות להתחרות בינהם מי יהיה יותר נאמן לארץ ישראל בהצהרותיו. השר משה (בוגי) יעלון שחושב שמשרד הביטחון תפור למידותיו מציע להפקיע את המנדט של שר הביטחון הנוכחי, אהוד ברק, מהחלטות לגבי היישוב היהודי מעבר לקו הירוק.
השר ישראל כץ שהתקפל מהצהרותיו הלוחמניות מול גילה אדרעי אץ רץ להתקין מזוזה בבית המכפלה מתוך מחשבה שאקט כזה יהיה מכפיל כוח בשבילו כשעננת הבחירות המקדימות בליכוד מתחילה להופיע באופק הפוליטי שלו.
עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו שכבר הבטיח לעצמו את ראשות הליכוד זו הזדמנות פז להראות לעולם שהוא אינו עושה דברם של הקיצוניים מימין. בהבינו שלבחירות הבאות הוא יצטרך לנוע למרכז למקום בו נמצא מאגר המצביעים שאינם בעלי זהות הימנית המובהקת, אותה קבוצה שמופז עלול לנגוס בה. כך הוא מצטייר כנאמן לשלטון החוק ובאותה הנשימה מסביר לבסיס הפוליטי שלו ש”זה לא אני, זה הם” (שר הביטחון והיועץ המשפטי לממשלה).
לשר הביטחון ברק שמנסה להוכיח את התיזה שעדיף להשפיע מבפנים על ממשלה ימנית (שהיא לפחות בינתיים נראית כגזירת גורל שאין בלתה בבחירות הבאות) היתה זו סיטואציה של להיות או לחדול. אם היישוב בבית המכפלה היה ממשיך להתקיים הוא היה מוצג ככלי ריק.
במקום זאת הוא מיהר לפנות את בית המכפלה (וטוב שכך) ולהצטייר שוב כאביר שלטון החוק. לאחר הפינוי הוא אף זכה לחיזוק מיחימוביץ’ המייצגת את מאגר המצביעים היחיד שעוד יכול להצילו מהעלמות מוחלטת בבחירות הבאות. הוא אף יכול להשתעשע ברעיון שהפינוי המיידי יעזור לו לעבור בסקרים את אחוז החסימה תוך משיכת מאוכזבי לבני אליו.
אם הייתי חושב בצורה מקיאווליסטית הייתי אומר שהארוע סביב בית המכפלה היה ארוע מוזמן ע”י כל הצדדים אבל אני משאיר לקוראים לחשוב מי הוא המקיאווליסט מספר אחד שהיה יכול לארגן את ההזמנה לאירוע.
ואסכם בתגובה: Wishful thinking.
בהנחה שהWishful thinking הוא שלי, אז משהו בהתנהלות התזזיתית סביב הבית הזה נראה לי סינטטי מידי ופשוט מידי בשביל להיגמר בכזאת מהירות.
רגע אחרי שכל הסלבס הרגילים (בן גביר ומרזל מתפננים בדשא) סיימו את הPhoto op הכל נגמר בלי המנה הרגילה של הבג”ץ, הבצל”ם, הפרשים והזמבישים.
זה נראה כמו פינוי התנחלות מקרטון לרווחת כולם כדי שנשכח קצת מפרשת מגרון הבלתי נגמרת.
לזרוק יהודים מהבית שהם רכשו כחוק בנימוק של חשש מאלימות מוסלמית זה בשביל הכותב הישג שלא יסולא בפז. כל פעם אני נדהם מחדש מהקלות בה השמאל ה״ליבראלי״ רומס את זכויות האדם של היהודים ואפילו לא עוצר לרגע בשנאה הקדושה שלו.
רכישה בלתי חוקית, תוך רמייה בהליך שכל מטרתו לקבוע עובדות בשטח, לפגוע בהסכמים בינלאומיים של ישראל – כדי שלעולם לא ניתן יהיה להגיע לפתרון שתי המדינות. יהודים שזרקו את עצמם לתוך בית, כשהם יודעים שהם רומסים את הזכויות של כולנו לפתור את הסכסוך הזה. אין לי שנאה אליהם, אבל שיפסיקו לחשוב על עצמם ועל הקדושה המזויפת שלהם.
בוא נראה. רכישה. בלתי חוקית? לא, הבית נקנה בכסף מלא ודייריו הקודמים פינו אותו. בניגוד להסכמים? לא, הבית נמצא בשטח שעל-פי הסכם חברון נשאר בשליטה ישראלית. סיום הסכסוך? למה הוא צריך להתבצע אך ורק בהתאם לדרישות הפלסטינים? ולמה העברה אפשרית של ריבונות בעתיד מבטלת את זכות הקניין? שוב – בחברון פעם אחר פעם נשלל חופש העיסוק של יהודים לרכוש נדל”ן וזכות הקניין שלהם, כל זאת בנימוק של מניעת אלימות מוסלמית. מקובלת עליך מניעה מערבי לרכוש דירה בגלל אפשרות של מהומות היהודים? השמאל דורש לפרק את מיגרון בגלל שהוקם על קרקע פרטית פלסטינית. יפה. למה זכויות מקרקעין של יהודים לא זוכים לאותו כבוד בדיוק? רק בגלל שהשמאל שונא את יהודי חברון במיוחד ולא מכיר בהם כבני אדם מלאים?
התעלמת באלגנטיות מזה שהרכיה נעשתה *תוך רמיית* המוכר, לכן אין פה קניין ואין פה זכות קניין. מעבר לזה, אין באמת זכות קניין בשטחים כי צה”ל הוא הריבון, כל שטח שהוא רוצה – מפנים. זו עובדה שנזכרים בה בדרך כלל כשערבי מנסה לרעות את הכבשים שלו או כשכפר פלסתיני עושה הפגנה (על שטחו שלו), ושוכחים מייד כשכמה יהודים יוצקים קרוואן על גבעה וקוראים לזה שלומציון ז’.
בשטח ישראל לא הייתי מקבל את הטיעון של מניעת גישה למקום על מנת לשמור על הסדר, אבל זו מדיניות פנים. המדיניות של ישראל בשטחים היא מדיניות חוץ, ולא מובטחות שם זכויות קניין לאף אחד בעצם (מיגרון היא רק קצה הקרחון של ההנחלויות, גדר ההפרדה לקחה עוד אלפי דונם והפרידה בין חקלאים לקרקע למען ביטחון ישראל). ישראל, הפלא ופלא, לא מבטיחה זכויות לאזרחיה מחוץ לגבולה.