שיא השיאים של העיסוק הרדוד בתדמיות פוליטיות במסווה של שאלות כבדות ראש עומד להתרחש הלילה.העימות הפוליטי של השנה, של העשור, הוא בין שני מועמדים השונים ביותר (זה מזה) בהיסטוריה הפוליטית של ארה״ב.
כל דבר שייאמר מראש לא יוכל להכין את הצופים לאירוע פוליטי אחר מכל מה שנחזה עד היום. הילרי קלינטון, ירצו או לא ירצו, שוברת את רצף הגברים המעונבים המתחרים אחד בשני על המשרה הרמה. היא אחרת. היא אישה על הפודיום הזה, בפעם הראשונה.
עימותים פוליטיים נתפסים כחשובים, במיוחד אל פני אותם צופים שטרם החליטו במי לבחור (ויש רבים כאלה), והם אף יכולים להכריע בחירות. לא העימות הראשון לבדו, אלא סדרת העימותים שבסופם חלק מההצבעה המקדמית (במעטפות) כבר מתחילה.
מנגד, זה גם האירוע השטחי ביותר בצומת שבין פוליטיקה לתקשורת. עם העימותים נכנסת מערכת הבחירות לשלב ה־Trash Talk, זיבולי השכל. על אף שנדמה היה לכולם שבבחירות האלה במיוחד כולנו שוחים במיץ של איזה זבל כבר יותר מחצי שנה, בשבועות הבאים ימולא האוויר (הטוויטר, הפייסבוק, הרדיו) סביבנו ברעש גדול ובמהות קטנה.
האמריקאים, בהובלת כלי התקשורת (המקווים ל־100 מיליון צופים בערב שיא), יעסקו מחר בערב בנושאים ״החשובים״: מי הנידה את ראשה ולאיזה כיוון, מי לחץ למי את היד, על איזה טמפרטורה היה המזגן ואפילו כמה רחוק מהבמה היו השירותים.
זה ערב של שואו־ביז, תיאטרון הביזאר, הקרקס הפוליטי הגדול בעולם, וטראמפ וקלינטון יתבקשו לבצע פעלולים מול עיני הצופים. ייתכן ששניהם יפסידו, אך כלי התקשורת חוככים ידיהם בהנאה ומצפים לרווח כספי נאה כתוצאה מהפרסומות. למי אכפת בכלל הנושאים?
זו אחת הסיבות שניתן לשמוע את הכתבים האמריקאים מטפטפים עוד ועוד מידע על סקרים צמודים. אם הסקרים צמודים, המתח גובר והציבור חייב להיצמד למסכים ולהביא עוד כסף דרך המפרסמים. מישהו בכלל מתעניין בתכנים? זה בסך הכל מרוץ סוסים.
קלינטון וטראמפ מבינים את תפקידם במחזה. זו וגם זה רוצים להיות הסולנים על הבמה. המטרה שלה: לגרום לטראמפ להתגרד, להתבשל, להאדים, אולי לאכול פיתיון מתוחכם. במהלך סוף השבוע קלינטון כמעט הצליחה לגרום לטראמפ לאכול את מה שהושלך עם החכה. ברגע ספונטני (ציוץ, אלא מה?) חמתו עלתה בו ביחס להזמנת יריב מכעיס שיישב בשורה הראשונה. מארק קיובן, איש עסקים, מולטי־מיליונר, בעלי קבוצת הכדורסל דאלאס מאווריקס ובעל חשבון טוויטר עם 5.5 מיליון עוקבים, התגאה בכרטיס הטרול שהשיג לשורה הראשונה. טראמפ הזדרז להצהיר שג׳ניפר פלאוורס, אקס־מאהבת של ביל קלינטון, הוזמנה אף היא, וכמו באחת מסדרות הריאליטי בעלות הרייטינג, פלאוורס קיבלה בשמחה את ההזמנה.
אם אפשר לעצבן את הילרי קלינטון, אז למה לא. אבל מנהלת הקמפיין של טראמפ, קייתלין קונווי, המסתמנת כאישה הכי נבונה, זו שמחזיקה אותו בשליטה, הודיעה שזה לא יקרה. היא קלטה שמהלך כזה עלול להתהפך על טראמפ. היא לא בלעה את הפיתיון ועצרה את המחזה לפני רגעי האימה.
טראמפ גם הוא מודע לתפקיד הכוכבן שלו. בסוף השבוע סיפרו אנשי הצוות שלו שהוא בכלל לא מתכונן. מה פתאום? הנכס הפוליטי הגדול של טראמפ הוא שליפות מהמותן. למה לפגוע במותג שעבד כל כך טוב עד עכשיו? מובן שאין קשר בין מה שהיועצים מטפטפים לאמת עצמה, אך לא ניתן לדעת מה הולך מאחורי הקלעים. זו הרי הצגה.
על כל פנים, כאיש עם המיתוג של האגרוף לפנים, הצופים מצפים ממנו ללא פחות מדם על הבמה. ואם לא דם של ממש, לפחות שיעליב את קלינטון באיזשהו אופן הקשור לכך שהיא אישה. מעניין אם קונווי הכינה אותו גם לפיתיון הזה.
טל, צר לי לאכזב אותך אבל הארוע הטלויזיוני הגדול בהיסטוריה נערך בארץ הקודש. מדובר כמובן במסיבת יום ההולדת ה90 של נשיאנו הדגול שבו חברו יחד כל רשתות הטלויזיה על מנת לשדר בשידור ישיר למשך מספר שעות סידרה של נאומי מופת בשבחו של נביא המזרח התיכון החדש והננוטכנולוגי. למופע טלויזיוני כביר כזה לא זכו אפילו אזרחיה המאושרים של צפון קוריאה.
אתה מה-זה רע:)
טל- ידוע לך איפה יהיה ניתן לצפות בעימות- גם אם באיחור!- מתורגם ע”י כיתוביות ולא סימולטני?
תודה
טראמפ והילארי הם ממש לא המועמדים השונים ביותר בהיסטוריה של ארה”ב.
מדובר בשני מולטי מליונרים לבנים מניו יורק שבאים ממשפחות וואספיות שגדלו עם כפית של כסף בפה. כן, הילארי היא אישה. להיותה אישה יש משמעות רק בהקשר אחד: זה אפשר לה להנשא למי שסחב אותה על הגב לקריירה משגשגת (ביל קלינטון, אגב, באמת צמח מלטה – וההבדלים בינו לבין בוש האב בבחירות ביניהם, הם הבדלים אמיתיים, בין הדרומי העני, לבין הינקי ממשפחת האצולה העשירה).
מעבר לכך, אנחנו למדים שהבאת טרול בדמותו של מארק קיובאן היא “פיתיון מתוחכם”, בעוד שתגובתו של טראמפ (רמיזה שבתגובה הוא ישקול להזמין את פלאוורס, רמיזה שהכניסה את הדמוקרטים להיסטריה במשך יומיים, שבהם פתאום דיברו על כך ש”הילארי תמשיך לעסוק בעימות בנושאים הענייניים”…) היא “האדמה מכעס”. לאיש לא ברור האם באמת הזמין את פלאוורס לעימות (מהציוץ שלו בוודאי שלא ניתן להבין זאת), ולכן ממש לא ברור שהיועצת שלו היא זו שמנעה את זה ממנו.
מעבר לכך, העיתונאים לא “מטפטפים סקרים” על מירוץ צמוד, אלא מדווחים בכאב לב על כך שהמירוץ הוא צמוד, חרף כל הניסיונות שלא יהיה כזה. הם היו מאוד מאושרים לדווח שהילארי מובילה בענק ושהעימות הוא רק לפרוטוקול, אלא שהמציאות (זו שגרמה לאובמה לצאת לקמפיין נואש בתקווה להגדלת אחוזי ההצבעה של השחורים – מה ש-ב-ט-ו-ח יעזור להילארי בצפון קרוליינה, למשל, שם חצי מדינה נמצאת במצור עקב התפרעויות נגד המשטרה בעקבות חיסול עבריין חמוש..) היא מאכזבת כרגיל.
עבריין חמוש? חמוש במקל הליכה ובספר.
בדיוק, והיה בדרכו לבית יתומים להאכיל קשישות אלמנות בהריון….
אתה טוב.
תובנות שלך מהעימות? (עוד לא ראיתי. נחכה שיצא עם תרגום כיתוביות ולא סימלוטני)
היה משעמם נורא.
עד כדי כך משעמם שרפובליקנים מצאו מקום לגחך על הצחוקים המאולצים של הילארי, ובתקשורת ובשמאל לא יכלו להירגע מכך שטראמפ משך באף.
90 דקות ארוכות מאוד, ואפילו המנחה, שחיכיתי נואשות שיתערב כל הזמן כדי להושיע את המדקלמת מוול סטריט, התערב לטובתה רק פעמיים – מאוד מאכזב. קנדי קראולי הייתה הרבה יותר משת”פית עם אובמה נגד רומני…
העימות הזה הדגים שהערך האמיתי היחיד של העימות הוא בכך שהוא מעביר את המועמדים (רובם עשירים מיוחסים ברמות כאלה ואחרות) סוג של סיוט מתמשך, שבכלל לא ברור מה השפעתו ומה ערכו.
במקום לעיסוק בעימות, אני מציע לך לקרוא את תגובות העיתונאים על העימות. הרבהה יותר מצחיק, והרבה יותר אינפורמטיבי (לגבי המועמדת המועדפת על העיתונאים, ולא לגבי מהלך העימות, כמובן).
אם יש לך משהו טוב יותר לעשות עם 90 דקות, מאשר לראות אנשים מנסים לייצר פאנצ’ים (ולרוב נכשלים), אז אין ספק ששווה לך לחכות בכליון עיניים למהדורה המורחבת והמבוארת…