על פוליטיקה והתמכרויות

 פורסם ביום העצמאות האמריקאי, 4 ביולי 2016, במקום הכי חם בגיהנום:

התמכרויות ניתנות לעיתים לזיהוי חיצוני. אדם מכור לסמים, להימורים, לאלכוהול או לסקס, ומכריו וסביבתו יודעים ומזהים זאת בפניו, בגופו, במצבו הנפשי או הכלכלי. אני מכורה לפוליטיקה אמריקאית, ואנשים לא היו לגמרי מודעים לכך.

הפילו אותי לשם שבע שנים וחצי כתושבת מרילנד, חמש מתוכן כעיתונאית המסקרת את הפוליטיקה האמריקאית עבור המדיום הישן (הפרינט). החיים באמריקה, ההיכרות עם אמריקאים ועם השיטה הפוליטית, שיחות עם שכנים, בוחרים, חברים, פעילים – הפכו את מצבי לבלתי הפיך. סוכר? גלוטן? עונה חדשה של “בית הקלפים”? לא לא. זו פוליטיקה אמריקאית שמדגדגת לי בקצות העצבים במוח. מספיק לי לשמוע על סקר חדש, מועמד מרתק, ויכוחים בקונגרס, כדי להזיל ריר.

לפני כמה שנים, כאשר איל, הילדים ואני עזבנו את ארה״ב וחזרנו לישראל, אמרתי לו שיותר מכל כואב לי הריחוק מהפוליטיקה האמריקאית. “מה אני אעשה?”, שאלתי, ואיל אמר: “אל תדאגי, אם תתמידי, תמיד תוכלי לעלות על מטוס ולבוא שוב”. תמיד יהיו עימותים, פריימריז, ועידות, ובקצה – יום בחירות.

והנה, אני בדרך. פעם שניה בחצי השנה האחרונה, אחרי כיסוי התחלתי של הפריימריז בפברואר השנה. כמכורה ותיקה, תחזיקו לי אצבעות שזו לא תהיה הנסיעה האחרונה לשנת 2016. אצטרך להרגיע את הקריז שלי שוב, אי שם סביב נובמבר.

אבל אתם כאן לא כדי להבין מה הבעיות שלי, אלא למה. מה כל כך מושך במיליוני אנשים עם דגלונים אדומים וכחולים ונהרות של קונפטי?

קודם כל, גם אתן לא הייתן נשארות אדישות. בגלל שאצל האמריקאים הכל בגדול, גם הכסף ומימון הבחירות הוא חסר תקדים. שחיתויות ענק, הון ענק של טייקונים, תורמים קטנים במאסות בלתי נתפשות. יש ניגודים, סתירות, דמויות ענקיות מן החיים – כל מה שסיפור עלילתי צריך.

והנה הסיפור האמיתי: יש קסם ביציבות הדמוקרטית האמריקאית שמרתק אותי. המדינה הגדולה, החשובה והמסובכת הזו היא הדמוקרטיה המשפיעה ביותר. החוקה האמריקאית היא חומר קריאה חשוב, בכל נקודה על הגלובוס שלנו. הבזיונות של התקשורת שלהם מלמדים את העיתונאים בכל העולם מה לעשות ומה לא. הויכוחים הפוליטיים של אזרחי ארה״ב, גם אם נראים רדודים דרך הפילטרים של כלי התקשורת, הם למעשה אידיאולוגיים, שורשיים.

אפילו עם הקרקס הגדול של טראמפ, והיותה של מערכת הבחירות הזו חסרת תקדים ברדידותה, ברעש, ובהשלכות העצומות על העולם הרחב, אני אוהבת את המסגרת היציבה של אמריקה: יש התחלה (פריימריז), אמצע (ועידות) וסוף (יום בחירות). לסיפור האמריקאי יש כללים ידועים הנשמרים (לרוב) באדיקות, כמו העימותים שיבואו עלינו לטובה בסוף ספטמבר. יש לאמריקאים אילתורים וחידושים, כמו חשבון הטוויטר של טראמפ, אבל גם שם נכנס בסוף המועמד לנתיב שנקבע הרבה לפניו. יהיה מרהיב לראות מועמד פרוע כמו טראמפ מתיישר ברגע האמת.

המפה הפוליטית של אמריקה נעה במסלול שתוכנן מראש. דורות של בוחרים, עסקנים, מתפקדים, יועצים ומומחים רוקדים כלהקת דגיגוני מים מתואמת. מדי פעם ראש חץ הדגיגונים לוקח כיוון, והלהקה מהססת לחלקיק שניה ומיד אחריו. הדגיגונים משנים צורה, מבצעים ריקוד ימי, אך לעולם אינם מתפזרים. הם שותים את מי הים, ויוצרים לעצמם צורה חדשה, מפת אלקטורים יפה וצבעונית.

יכול להיות שההתמכרות שלי היא ביטוי לצורך ביציבות ומוכרות, אלמנט עיתונאי שלא הצלחתי לחוש בשנים שאני מסקרת פוליטיקה ישראלית. הכלל הבסיסי של עיתונאים בישראל הוא מוכנות תמידית לסדר אירועים לא צפוי. מעגל חדשותי מבולגן, בלתי נודע, בלתי ניתן לתכנון. זה הסם של העמיתים שלי פה.

בארה״ב, אפילו כשטראמפ במשוואה, ההתמכרות היא לערכים הדמוקרטיים הברורים העומדים בבסיס הכל. אני חושבת שגם לישראלים מגיע לשמוע עוד על דמוקרטיה יציבה, סדורה, מפותחת, ואמריקה היא כל הדברים הללו עבורי.

במסע התמידי שלי לשם מצאתי שותפות חדשות, ספקיות סם לוריד: החברות מהמקום הכי חם בגיהנום הצטרפו כדי לאפשר לי לנסוע, וכדי שיחד נוכל לספר את הסיפור. והנה, אני שוב בדרך לממש את ההתמכרות, לדווח, לראות, לשאול, ללמוד, לספוג את אמריקה ברגעים המכוננים שלה. כל ממ, גיף, שידור חי, פייס, טוויטר, סטטוס, פוסט בבלוג שלי או ריכוז הפוסטים ב׳המקום׳, כל שיחת סקייפ, רדיו עם כלי תקשורת של פעם או שידור חי, כולם יאפשרו לי להדביק את כולכם בדיבוק שלי.

כל מה שיתפתח ויקרה, יאפשר לי להתמלא במה שחסר כאן כל כך, ולהשיב לשאלה הגדולה שמרחפת מעל המסע הזה: אמריקה האהובה, בעלת העקרונות היפים, האם גם אחרי הסיבוב הזה תהיי כמו תמיד, דמוקרטיה נערצת שמציבה מראה יציבה לעולם המערבי?