ענת ברקו רוצה ממשלת אחדות לאומית. כך היא אמרה היום לפאר-לי שחר ברשת ב׳ (והשלימה לאחר מכן בסטטוס בפייס), בין השאר כדי להתמודד עם הקיטוב: ״אז נכון, יש בסיעת המחנה הציוני גורמים של שמאל רדיקלי שמנותק לחלוטין מן המציאות. אף סביר להניח שאם תוקם ממשלת אחדות, אותם גורמים לא יקלו על שיתוף הפעולה. אבל יש באותה סיעה גם גורמים איכותיים ורציניים שהמרחק בינם לבין הגורמים בליכוד אינו באמת גדול. גם הם מבינים היטב את הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל.״
הזמנה ממש מכל הלב.
ציניות בצד, ברקו מתעלמת מן הפיל שבחדר. העבודה – והרצוג אמר ואומר זאת בשיחות סגורות ופתוחות, און ואוף רקורד, כבר יותר מחצי שנה – לא מוכנה להיכנס עם 24 מנדטים בשביל להיות הקישוט של הליכוד. הם רוצים תפקידי שרים בהתאם לגודל הסיעה ודורשים שינוי מדיניות לפי הכיוון של מפלגת העבודה (או המחנ״צ). אז על מה ח״כים כמו ברקו (או גם הנגבי, אדלשטיין, ביטן ואחרים) מדברים כל הזמן? על כלום.
ברקו גם אמרה בשידור, וזה גם התפרסם היום במעריב, שהיא רוצה להיות יו״ר ועדת חו״ב האישה הראשונה. למעשה, מכיוון שבגין ציין בעבר שאין לו כוונה להיות יו״ר ועדת חו״ב, ואבי דיכטר, גם הוא, העדיף תפקיד שר ולא יו״ר ועדה – אין סיבה שהיא לא תמונה.
בשמאל, בעבודה בינתיים, הסיכוי לאחדות מתרחק. גם אנשים שברקו לא מתייגת כ״שמאל רדיקלי מנותק מן המציאות״, לא מעוניינים לשבת איתה בממשלה. כך לפחות אני מבינה את הסטטוס האחרון של אראל מרגלית.
עוד לעניין מרגלית, הסרטון שלו הפך לקאלט מהר מן הצפוי. יש כמה חיקויים מצחיקים (בהמשך). בינתיים, לילך סיגן, ניסחה את מה שחשבתי מזה כמה ימים (אך לא כתבתי): אם מרגלית לא היה עושה גימיקים ופעלולים – האם מישהו היה מתחיל לדבר על הדברים שהוא עשה בשנים האחרונות? (שאלה רטורית).
https://www.youtube.com/watch?v=WOLaWgIGX90
כשלעצמי לא חשבתי שהסרטון אלים מדי. בסופו של דבר, הרטוריקה תשקע, אבל התמצית של הדברים תיוותר: יש ציבור הולך וגדל שמסתכל על הנהייה בימין אחרי דמויות שוליים ולא מבין לאן הולכים שם עם הביקורת הקשה על הרטמכל, שר הבטחון, בית המשפט העליון, הנשיא. זו הטענה של מרגלית, ומה שהוא העביר בסרטון הנ״ל זה את החוסר מוכנות של אנשים בשמאל לוותר או להרים ידיים ולהתייאש מן המצב.
סרטוני החיקויים להלן (ואני גם שומעת בכל מקום את מטבע הלשון החדש המצחיק ״תחזירו לנו את ה ___ קיבינימט״).
לא לוחץ ידיים, פוחד מחיידקים
מן העבר השני של האוקיינוס, קלינטון אמרה שהיא לא תרד לרמה של טראמפ אבל אתמול באחד מאירועי הקמפיין שלה פנתה לכיוון החדש שלה: טראמפ הוא עשיר מנותק מן העם, שלא נשאר אחרי אירועי קמפיין לדבר עם האנשים ולהקשיב להם. הוא מדלג ממקום למקום במטוס הפרטי, ותמיד טס הביתה למנהטן לדירת הפאר או לארמון בפלורידה. הטיעון הזה הולך להיות מן הסוג של החרב המתהפכת. קלינטון עצמה מחוברת להון, מחזיקה בית פאר בניו יורק ודירה נוספת במנהטן ועוד בית שכור בארקנסו.
אבל הניסיון להציג אותו מנותק, מבוסס גם על מה שטראמפ כתב פעם באחד הספרים שלו, הוא לא לוחץ לאנשים ידיים. יש לו תופעה הקרויה, ככל הנראה, גרמופוביה (פחד מחיידקים). במהלך קמפיין 2016, הוא נאלץ ללחוץ ידיים פה ושם והתחיל להתרגל.
עוד אצל קלינטון, הוידאו האחרון מתיימר להיות תמונת המראה לקמפיין השנאה של טראמפ. Love & Kindness, זה המסר.
אז עכשיו אראל מרגלית הוא התקווה החדשה שלכם?:)
לולא ידעתי שהדת שלכם היא חדשה יותר, הייתי מנחש שאתם ברסלברים שמאמינים ש”אין ייאוש בעולם”, והתקווה החדשה היא טייקון שחושב שיש מי שקונה את כיתותי הרגליים שלו לפריפריה, וצ’יפר בכמה ג’ובות את הפרסומאי של בנט, מבלי לקדם במילימטר את האג’נדה שלו.
נכון, יש אנשים שחושבים שכל פרסומת היא פרסומת חיובית (ומסתבר שקלוגהפט אפילו הצליח למכור את הקונספט הזה לאיש עשיר, וכל הכבוד לו על כך), אבל אם תמצאי ימני אחד שעבר שמאלה בעקבות קמפיין הצרחות אה-לה-הווארד-דין (לתמיכה במי שלא מפסיק לדבר על “דרך רבין”), הרי שזה יהיה שקול להישג העצום מלפני שנה, של סיור קלפיות בבת ים מבלי לפגוש מצביעי ליכוד.
ענת ברקו מדקלמת את הטקסט הרגיל של הליכוד בעניין הצורך בממשלת אחדות, שמשמעו “אנחנו ניצחנו, ולא אכפת לנו לזרוק לכם עצם”, ואראל מרגלית וחבריו עונים בסגנון: חכו חכו, בקרוב נחליף אתכם, ואם לא – אז נשנה את החוק כך שייאסר עליכם להתמודד (או יותר נכון, נבקש מבג”ץ שיעשה את זה בשבילנו בדרך של פרשנות מפליגה לחוק קיים ולא קשור כלשהו)…
ענת פה-פה-פה ברקו היא ההוכחה שלא צריך להיות אינטליגנט בשביל להיות דוקטור.
ומה לעשות, If you can’t beat them, buy them. קודם את קלוגהפט, אחרי זה את הצל, ותמורת מספיק כסף גם ביבי יערוק. לשמאל יש עוד סיכוי.
אנשים שעדיין חושבים שברקו יצאה הטיפשה בעימות ההוא ולא זנדברג
בהחלט לא צריך אינטליגנט כדי להיות ד”ר – ועמוני הגאונים מהפקולטות למדעי הדשא, שמאכלסים את העצומות השונות נגד אקיבוש מוכיחים זאת מדי יום.
עניין הפ’, כפי שציין יובל, לא בדיוק הוכיח שלברקו יש בעייה של תאים אפורים, אלא דווקא לגב’ זנדברג (למרות שייאמר לזכותה של זנדברג, שהיא הוכיחה זאת עוד קודם באינספור מקרים שבהם ראתה מיקרופון, ולא קיבלה את ההחלטה הנבונה, להימנע מהשמעת קולה בקרבתו).
אני מבין שבגלל שראית בטלוויזיה כמה עיתונאים (שלכולם משותפת ידיעת ערבית שעומדת ביחס הפוך למידת החנופה שלהם למפלגות הערביות ולנציגיהן) קמים ומזדעקים נגד העובדה המשעממת שציינה ברקו, אבל העובדה הזו בעינה עומדת.
בנימה אישית, עליי להודות שהתרשמתי מהנטייה שלך להתלהב מתכניות טלוויזיה ולדקלם אלמנטים מתוכן (הקטיע על דראמפף, שהבאת מהתכנית של ג’ון אוליבר, הוא דוגמא יפה). השלב הבא הוא לנסות לסגל מעט ביקורתיות בצריכת המדיה, בטרם מקדלמים את הקטעים הנבחרים מתוכה – הדבר יסייע ללמוד את ההבדל בין קומיקאי (ג’ון אוליבר) לבין בדיחה (תמר זנדברג).
למעשה את ברקו ראיתי באינטרנט, לא בטלוויזיה, והדקלומים הקבועים שלך כבר משעממים. הנסיון לשים את ברקו מול זנדברג הוא פשוט מגוחך. זה שזנדברג לא גילתה חוכמה יתרה לא מעיד כלום על הטמטום שהציגה ברקו. אבל אצלך זו שיטה קבועה. אם כבר, מפתיע שלא דחפת את אובמה לעניין.
וכן, כמו שעדיפה קלינטון על דראמפף, עדיף ג’ון אוליבר (וודאי ג’ון סטיוארט) על כל חבריך בפוקס.
ענת ברקו לראשות ועדת חוץ וביטחון?
אראל מרגלית: בזמן שאכלנו חרא, דם וזיעה בגולני ההג’ובניקית הפסיכופטית הזו, הביטחוניסטית דה לה שמאטע, ליקקה דבש בקריה. לכי חפשי מי ינענע אותך בהמה מנשקת מזוזות. תחזירו לנו את הג’ובים קיבינימאט.
אוקיי, אז הפרט היחיד שיש לך לחדש לי, זה שאתה יודע לצפות בסטרימינג. אני מודה, לא ציפיתי לזאת, ואני מברך אותך על ההישג הטכנולוגי הכביר.
אוליבר הוא אכן איש מוכשר מוכשר, בדיוק כמו סטיוראט. זנדברג היא ממש לא. לכן אפשר רק לתמוה על מה שגרם לך לדקלם דווקא טקסט שלה, גם אם הצלחת לצפות בו בסטרימינג, מה שכנראה נתפש בעיניך כהישג של ממש.
את “דראמפף” אכן שאלתי מאוליבר, אבל בניגוד אליך, לא דקלמתי דבר. “זנדברג, זנדברג”. תגיד עוד כמה פעמים זנדברג, אולי מישהו יצליח לשכוח מהטמטום של ברקו. זה אסטרטגיה של קלוגהפט?
צר לי, אבל גם פה-פה-פה זה דקלום ששאלת ממישהי שמצליחה להצחיק כמו אוליבר, אבל בניגוד אליו – ממש לא מתכוונת להצחיק.
מכיוון שלמרות הציפיות, לא הבאת הוכחות ל”טמטום” של ברקו, מעבר לדקלום של זנדברג, כנראה שנצטרך להסתפק בדקלומים וקללות. ניחא, לפחות אתה יודע מה זה סטרימינג.
צר לי, אבל “פה-פה-פה” זה דקלום מפיה של ברקו, לא של זנדברג. ולא, ברקו לא הצליחה להצחיק אותי. זה היה עצוב, לא מצחיק.
אני בכלל לא זוכר מה זנדברג אמרה (אני מאמין לך שזה לא היה משהו מאד אינטליגנטי), אבל אני זוכר בבירור את ה”פה-פה-פה” של ברקו. אולי כדאי שתראה את הקטע באמת ולא תדקלם תגובות מטוקבקיסטים של ישראל היום.
צר לי, אבל שנינו יודעים מאיפה לקחת את הציטוט. אתה צריך להניח שכל תוכן שאתה מדקלם, גם אחרים ראו, ופשוט בחרו לא להביך עצמם בשימוש בו…
זנדברג אמרה משהו בסגנון ״תגידי נפלת על השכל?״ ואת הציטוט המדויק ״אין שכל אין דאגות, הא?״ כתגובה לאמירתה הנכונה במאה אחוז שנושא השם פלסטין, ב-פ רפה, ״דורש עיון״.
אורי כנראה שכח שאצלך צריך על הכל לחזור פעמיים ולא ציין שוב: שום דבר מתוכן אמירותיה של ברקו לא היה מטופש או אידיוטי. במבחן המציאות הם פשוט, נו איך אומרים את זה החשוכים, אמת עובדתית.
זה ידוע שיש רק קריטריון אחד למדידת תאים אפורים: מידת ההסכמה לדעתו של אורי.
יש עוד קריטריונים.
החשוב מביניהם הוא לדעת להבחין בין לחשוב משהו מטופש להחריד, לבין להגיד אותו, ואח”כ לחזור עליו המון פעמים. תמר זנדברג היא מהמצטיינים בתחום האמירה והחזרה על דברים שאדם סביר לא היה חושב אותם מלכתחילה.
מצד שני, היא באמת מצחיקה.
או, יופי, גם כשמדברים על אורי הצלחת להשחיל עוד פעם זנדברג. סחתיין, השיטה עובדת. בוא, אני אעזור לך: זנדברג, זנדברג.
למה אתה מאשים אותי? אתה זה שהתעקש לדקלם טקסטים שלה. נסה לגנוב ציטוטים ממקורות אחרים, ואני מבטיח לך להתייחס גם אליהם באותה הרצינות.
מעבר לזה, היא קורעת מצחוק, כאמור. עמוד הפייסבוק שלה הוא מאגר של יציאות לא מכוונות, שאלף כותבים קומיים לא היו מצליחים לייצר.
לא יודע איזה טקסטים שלה דקלמתי (לומר שברקו מטומטמת? זה היה נכון הרבה לפני ה”פה-פה-פה”).
לעומת זאת, אצלך, זה “זנדברג זנדברג זנדברג”. זה דקלום. רק לא לדבר על ברקו עצמה ועל הטמטום שלה. מזל בשבילך שזנדברג אמרה משהו, מה היית עושה אחרת?
זה שקיללת את ברקו, היה סתם קטע מביך מאוד (כן, קראת כמה פובליציסטים משמאל ושמעת את זנדברג – וחשבת שאם מאורות הגולה יכולים, אז כנראה שזה נכון) – אבל הקטע שאתה מעתיק את הפה-פה-פה של זנדברג, זה ברמה של סטנד-אפיסט שגונב בדיחת-הרשל’ה מילד בן חמש.
אני מבין שאתה מרגיש לא בטוח בשימוש במלים משלך, ולכן אתה כל הזמן מעתיק ממקורות חיצוניים, או ממציא עמדות למי שאתה מתווכח איתו – אבל קח בחשבון שזה לא משכנע את מי שקורא אותך, לקחת אותך ברצינות רבה מדי, כמי שאשכרה יש לו מה להגיד.
רגע, ברקו לא אמרה “פה-פה-פה”? “אין פ בערבית אז אין עם פלסטיני?” אני לא צריך אורים ותומים כמו ישראל היום שיגידו לי שזו אמירה אידיוטית.
בוודאי שהיא אמרה שאין פ’ בערבית, ולו היה לך מושג בערבית, היית יודע שזה לא בדיוק חידוש (או שסתם היית פוגש ערבי ומקשיב לדרך שבה הוא מבטא את פ’ דגושה), אבל היא בוודאי לא טענה שאין עם פלסטיני כיום, אלא שהעם הזה נוצר באופן מלאכותי בעת החדשה, והזהות הלאומית שלו מבוססת שם רומאי שהומצא הרבה אחרי שהיה קיום יהודי מבוסס בארץ.
אני יודע, בתקציר של זנדברג זה לא הופיע לך, ועל כן אתה מופתע. לא נורא, תמר אמרה פה פה פה, ואת זה ציטטת נכון. גם זה משהו.
הוכחת שלא ראית את הקטע המלא. לא רק שברקו לא אמרה שאין עם פלסטיני, היא אמרה במפורש (במילים האלה) שיש עם פלסטיני.