על רקע החקירה המתנהלת בעניינו של הרצוג, השאלה מי יעמוד בראש מפלגת העבודה בוערת מתמיד. מה חושבת שלי יחימוביץ’ על האפשרות שהרצוג יפרוש ומי הם המועמדים השואפים להיבחר?
ח״כ שלי יחימוביץ התראיינה היום (ד׳) ברשת ב׳ ואמרה כי הפרשיה הנבדקת נגד הרצוג מביכה אותה ״כי מדובר בדברים שנעשו במהלך קמפיין אישי נגדי״ אבל הוסיפה כי היא אינה קוראת להרצוג להשעות את עצמו בשלב הזה. ״יחד עם זאת אני מכירה את הרצוג ואני בטוחה שבמידת הצורך הוא ידע לקרוא את המפה הפוליטית נכון״. אמרה ורמזה, שאם תעבור החקירה לשלב הפלילי (חקירה באזהרה) הרצוג לא יחכה לקריאות של חבריו למפלגה לזוז הצידה.
הרוחות במפלגת העבודה סוערות בשבועות האחרונים, עוד מלפני שנודע כי נגד הרצוג מתנהלת בדיקה משטרתית בנוגע למערכת הבחירות ב- 2013. קוראי התיגר על מנהיגותו של הרצוג חיכו לתום שנה מאז הבחירות לכנסת ה-20 ולא דקה אחת יותר. ההתחייבות התקנונית במפלגת העבודה, עמדה על קיום פריימריז לראשות המפלגה כעבור 14 חודשים מיום הבחירות אם מפלגת העבודה אינה בהנהגה.
העובדה שהרצוג עסק בחודשים האחרונים בתמרונים פוליטיים, פנים מפלגתיים, שכל מטרתם היתה הארכת 14 החודשים הנ״ל למועד אמורפי אי שם ב-2017, הצליחה להרגיז את בכירי המפלגה. בעוד שלי יחימוביץ׳ שמרה על עמימות בנוגע למועד המיועד לפריימריז, אראל מרגלית יצא לקרב ראשון. הויכוח הנוכחי הוא סמנטי. מתי תכונס הועידה, מתי יערכו הפריימריז על ראשות העבודה. אבל הכוונה הפוליטית היא ברורה – להחליף את הרצוג בראשות העבודה.
מלבד מרגלית ויחימוביץ׳, גם עמר בר-לב, עמיר פרץ, רון חולדאי ואולי אף ראש עירית ירוחם מיכאל ביטון -בודקים את השטח. בעוד אף אחד מהם לא הודיע רשמית על התמודדות, חלקם שוכרים יועצי תקשורת חדשים ואחרים שולחים את מקורביהם לקבוע פגישות פוליטיות עם עיתונאים בכירים.
כך למשל, שכר אראל מרגלית את שירותי הייעוץ של משה קלוגהפט וספי שקד. קלוגפהט, הנו האסטרטג הפוליטי של נפתלי בנט בשנים האחרונות ומזוהה עם קמפיינים ימניים לאומיים שלילייים (נגד הקרן החדשה לישראל ועוד). מרגלית אינו מתכוון למשוך בוחרים ימניים דתיים למפלגת העבודה, אלא ככל הנראה מעוניין להתאים את המסרים שלו לציבור מרכזי (בוחרי יאיר לפיד). מרגלית פועל בשנים האחרונות באופן אינטנסיבי בצפון הארץ, יוזם הקמת איזורי צמיחה בקרית שמונה וחיפה ובמקביל מקדיש שעות ארוכות לפעילי המפלגה ולפקידת אנשים חדשים.
יחימוביץ׳ ופרץ לא הכריזו על מועמדותם, אך הרמות הכוסית מרובות הפעילים שערכו השבוע לא הותירו מקום רב לספק. עיתון הארץ פרסם כי גם פרץ פקד אלפי מתפקדים חדשים. לשלי יחימוביץ׳ יש קהל קבוע ונאמן שהולך אחריה בשנים האחרונות.
אחד השמות המפתיעים הוא מיכאל ביטון. אתמול פרסמתי כי בראשית השבוע בוצעו סקרי דעת קהל מטעמו של מכון רפי סמית (סוקר המרבה לעבוד עם בכירים במפלגת העבודה) בהם נשאלו שאלות על התאמתו של ביטון, דמות לא מוכרת בזירה הלאומית. השבוע הגיע ראש הממשלה נתניהו לועידה הכלכלית בירוחם והצטלם עם ביטון (לפני שפורסם שהוא שם נסקר). ביטון נחשב לפופולרי בקרב פעילי העבודה בהיותו צעיר מצליח מדרום הארץ, וגם: בן עדות המזרח העשוי לנער את המפלגה מן התדמית האשכנזית האליטיסטית שלה.
עמיר פרץ עשוי אף הוא להתאים לפרופיל לעיל, אך הוא סוחב עמו את תדמית הזיגזג האינסופית. מי שעזב למפלגת עם אחד, בכנסת ה-15 וחזר לעבודה בשנת 2005, ועזב שוב ב-2012 כשהוא חובר לציפי לבני וחזר בינואר 2016 – לא מביא איתו תחושה של משהו חדש ורענן, אלא של דילוגים פוליטיים.
למעשה, אחת הבעיות בהתמודדות יחימוביץ׳ ופרץ על ראשות העבודה הנה אוירת הנכאים של פעילי המפלגה סביב הדמויות ההולכות ושבות אליהם אחת לכמה שנים.
כשהם למודי אכזבות יש רבים בעבודה המקווים שאחד מן הרמט״כלים לשעבר יצטרף ויתמודד על ראשות המפלגה – גבי אשכנזי או בני גנץ הנמצא עדיין בתוך תקופת הצינון – אך הסיכויים לכך נראים קלושים בשלב הזה. אשכנזי לא מתראיין ולא מתבטא באופן פומבי בנושאים פוליטיים. גנץ, כאמור, נמצא בשיא תקופת הצינון. מותר לו אמנם לעסוק בפעילות פוליטית, אך במידה והבחירות לכנסת יוקדמו, הוא לא יוכל להיבחר.
שאלה קשה מנקרת בעקבות הפוסט הזה:
מה יהא על ציפי לבני? מי ידאג לה אחרי שבוז’י יילך?!
שאלת הבונוס היא כמובן על יו”ר שדולת חופש הביטוי, אבל השאלה פחות מדאיגה, כי אין ספק שהיא בונה על חבירה לזהבה גלאון בתחרות על שיאניות האירוניה והסתירות הפנימיות. זהבה אמנם קבעה אתמול רף גבוה כשציינה ש”חתונה בסתר” היא “נפנוף מול העיניים” – אבל קסניה היא לא פראיירת, והעובדה שהיא לא חדלה מלצייץ בזכות סתימת פיות לימנים, במקביל לדיבורים נרגשים בעניין חופש הביטוי, עושה אותה ליריב ראוי, שאין לזלזל בו.
הדרמות הגדולות בזירה הפוליטית המשנית, מתגמדות בהשוואה לזירה הפוליטית הראשית:
1. של ערוץ 10, זה שלא אהב לעמוד בתנאי הזיכיון שלו, וצרח כל הזמן שסותמים לו את הפה, למען סגירתו של ערוץ 20.
2. מלחמתם של העליון והפרקליטות כנגד כל בקרה ושקיפות אצלם.
לולא נתניהו, לבני כבר מזמן הייתה בליכוד. עוד נקודת זכות לטובתו.
מלחמתו של ערוץ 10 היא כלכלית גרידא, ראשיו אינם שמאלנים. לא, רביב דרוקר לא מנהל את ערוץ 10 ולא הוא זה שתבע את סגירת ערוץ 20.
ולא פחות חשוב מהמלחמה בשקיפות במערכת המשפטית היא המלחמה בשקיפות בועדת השרים לחקיקה. אבל ברור שכצבוע ידוע זה לא מפריע לך.
מפלגה אבודה. כמעט שום דבר לא יעזור לה.
באמת שאולי אולי בני גנץ או במיוחד גבי אשכנזי יכולים ליצור איזשהו מומנטום חיובי זמני.
אם יש בהם טיפת אינטליגנציה, הם יתרחקו מהמותג הזה כמו מאש. אבל החלומות והאגו לפעמים גוברים על האינטליגנציה.