המדען ליניאל זוכה פרס רוטשילד: פאשיזם עד כאן

פרסי רוטשילד יד הנדיב חולקו השבוע בכנסת בקול דממה דקה. הכנסת יצאה לפגרה, המשכן התרוקן ואולי זו הסיבה שדבריו הנוקבים של אחד ממקבלי הפרס, המתימטיקאי פרופ׳ נתן ליניאל, לא זכו לתשומת לב ציבורית. הסיבה האחרת, גם היא סבירה, מי במקומותנו מקשיב יותר למדענים, כאשר כולם עברו להקשיב לרוח ההגות העמוקה של ח״כים גזעניים.

שווה להתעכב 7 דקות על הנאום של ליניאל. בהמשך העלתי חלק מן הטקסט (למי שרוצה לקרוא במקביל לוידאו):

את הטקס הנחתה העיתונאית אילנה דיין ובחלק השמאלי של הוידאו (לימינו של ליניאל) אפשר לראות את יו״ר הכנסת מאזין לנאום בלי לזוז יותר מדי, מניח את ראשו שעון על כף ידו. אולי מעדיף שלא להרים מבט ישיר אל עבר נאום התוכחה של המדען.

מרבית דבריו של ליניאל מוקדשים לדאגה מהתפשטות פשיזם בישראל, מנייטרליות שנוקטים בה חלק מן האזרחים, מן התובנה של חלקים רחבים באוכלוסיה שהתקופה הרעה תחלוף. ׳אנו מעדיפים להסיט את מבטנו הצידה ולהתעלם מן הדברים הנוראיים׳, אומר ליניאל.

בסוף דבריו הוא גם מטיח ביקורת קשה בשר החינוך נפתלי בנט. דברים לא פשוטים המגיעים מאיש מדע וחינוך.

הנה חלק מן הטקסט:

״אני, וגם אחי חסי הנמצא כאן גדלנו בבית שהשואה היתה בו בת בית. אמא שלנו, רחל, היתה היחידה ממשפחתה ששרדה את השואה. את שנותיה מגיל 13 עד 19 היא עברה בגטו לודז’ ואחר כך בעבודות כפייה על אדמת גרמניה. את אחותה אווה שרק היא נותרה ביחד איתה, הרגו ביריות חיילים גרמנים שבועות אחדים לפני תום המלחמה. לא דיברו על זה אצלנו במפורש אף פעם, אבל לשואה היתה נוכחות עזה ויומיומית אצלנו בבית….

לא תתפלאו, לכן, שכל חיי מלווה אותי השאלה איך יכול היה העם הגרמני המפואר ללכת שבי אחרי תעמולת השנאה הגזענית שהפיצו הנאצים ולהאמין שאכן, כפי שהם הטיפו,“היהודים הן אסוננו”, או שהגרמנים הארים הם הגזע העליון בעוד שהיהודי הוא תת-אדם…

אין אף אומה בעולם שמחוסנת כנגד הוירוס של הפאשיזם. גם לא אנחנו. גם לא אנשים צעירים כאן ועכשיו נוטים לחשוב ש”פאשיזם” זו מין המצאה מילולית של סמולנים אבל זה רחוק מן האמת: הפאשיזם סחף לפני שמונים שנה חלקים גדולים באירופה, ואפילו כאן בארץ היה אז עיתונאי ידוע שכתב תחת הכותרת “מיומנו של פאשיסטן” – הוא אמנם עמד די מהר על טעותו וחזר בו.

אם להשתמש בטרמינולוגיה של שר הביטחון – ההתבהמות פושה בנו. אם יש לכם ספק בדבר, תביטו רק במה שקרה בארץ בתחילת שנות ה-80 סביב פרשת קו 300. חיסול שנחשף רק במקרה של מחבלים מנוטרלים שחטפו אוטובוס הוביל אז להתפטרות ראש השב”כ ולטלטלה פוליטית שהרעידה ארץ. והיום – רוב מכריע של הציבור שרואה חייל שעשה אותו הדבר לעיני המצלמה של “בצלם” חושב שאין אפילו מקום להעמידו לדין.

פטריוטים מטעם עצמם קוראים לדמויות מופת כמו דוויד גרוסמן “שתולים” ו”בוגדים“, שלא לדבר על ההכפשות שעוברת אחייניתי הגיבורה יולי נובק מנכ”לית “שוברים שתיקה”. לא נחה דעתם של הנשמות הטהורות האלה עד שפרסמו באינטרנט את מספר הטלפון של סבה וסבתה של יולי. זו חמותי רונית שעלתה הנה כנערה ממרוקו בשנות ה-50 ובנתה פה בעבודה ובמסירות אין קץ משפחה לתפארת וחמי משה שהתגייס בנערותו לאצ”ל וגם בילה שנתיים מחייו אצל הבריטים בכלא לטרון. האנשים האלה, בשנות ה-80 לחייהם זכו לקבל טלפונים באישון לילה מהפטריוטים המצויינים הללו על כך שיולי לכאורה נורתה והיא בבית חולים.

הפאשיזם מצטיין בכך שהוא מציף מעלה מעלה את היסודות האנושיים הנוראיים ביותר של האומה. כן גם אצלנו. אבל ההתבהמות הפוליטית והמוסרית הזו איננה כל הסיפור. אחד המכתמים החביבים על הנאצים היה המשפט “כשאני שומע את המילה ‘תרבות’ אני שולח את ידי אל האקדח”….

..ועכשיו יש לנו שר חינוך שדורס ברגל גסה ובלי להתנצל כמובן – הוא לא מתנצל לעולם – את עצמאותה של המועצה להשכלה גבוהה..

..קוצר הראות הזה והעיוורון ההיסטורי הזה לא היו ייחודיים לחברי תנועת הנוער הציוני בברלין של שנות ה-30. אנחנו מעדיפים להסיט את מבטנו הצידה ומתקשים מאד לזהות דברים איומים שמתרחשים ממש (מתחת) לאפנו. אבל זיכרו שמי שלא לומד מההיסטוריה, נגזר דינו לחזור עליה. בכל טקסט היסטורי שתקראו על הפאשיזם תמצאו תובנה אחת חוזרת ונשנית: הפאשיזם הצליח בדיוק באותם מקומות שבהם האנשים ההגונים לא מצאו בעצמם את תעצומות הנפש לעמוד כנגדו, מתוך עצלות, רפיון או סתם פחדנות. אם תקראו את ספרי ההיסטוריה תמצאו שכל מיני פוליטיקאים סבירים לכאורה השלו את עצמם שהם יוכלו לרכוב למחוז חפצם על גבו של הנמר הפאשיסטי. אין צורך לומר שללא היסוס או עיכוב, בבוא הרגע המתאים הנמר הזה טרף גם אותם. כפי שלימד אותנו דנטה – יש פינה לוהטת במיוחד בגיהנום המיועדת לאנשים שבעת משבר מוסרי חריף, נוקטים עמדה ניטרלית.

בי נשבעתי – הייתי מעדיף אלפי מונים לחלוק איתכם היום את חדוות המדע…. יכולתי לספר לכם על השמחה בעבודה יומיומית עם תלמידי מחקר צעירים נלהבים ומבריקים, ועל מה שאני מעניק להם ואיש לא יוכל לקחת מהם, אבל לעת כזו אין להחריש. חובתו של אדם ישר דרך היא להתייצב נכוחה ולומר בקול רם וצלול את מה שאמרו הלוחמים כנגד הפאשיזם במלחמת האזרחים בספרד No Pasarán“. הם לא יעברו”.